הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אחייך אליך, אחייך
  • אחייך אליך, אחייך
    ידיעות ספרים | 2007 | פרוזה מקור | 191 עמ' מודפסים

    יום אחד עמיחי מחליט לעזוב את תל אביב ולהשתקע בפריז. חדוה, אמו המאמצת, מתארת ביומנה באופן מפורט וכמעט מציצני את חבלי ההסתגלות של בנה לעיר הגדולה. היא אינה חוסכת בדיווחים על הרפתקאותיו הליליות ועל חיי האהבה הסוערים שלו. עמיחי אינו נשאר חייב. הוא ממלא מחברות בתיאורים על חייו החדשים ומפנה אותן לאמו. "אני בטוח שמבין שנינו, מי שיקרא ראשון את היומן של השני תהיי את", הוא מתריס. "את הרי יודעת שאני אף פעם לא הלכתי בדרך הטבע".שנתיים לאחר שהגיע לפריז, עמיחי שוב מחליט לעזוב. היעד: אי יווני קטן בשם קלימנוס, שבו נולד אביו הביולוגי. באי עמיחי מתוודע לכמה דמויות מפתיעות, וכבר מחליט לקבוע שם את ביתו. עד להודעה חדשה. עלילת אחייך אלייך, אחייך נעה בין שלושה צירים: תל אביב, פריז והאי קלימנוס. זהו רומן מסע: מסעו של אדם המבקש להתרחק מאמו וממולדתו, ובו בזמן מסעה של אם בעקבות בנה. גורל, מולדת, הורות והגירה - בכל אלה עוסק הרומן בסגנון נועז וסוחף, בכתיבה מורגשת ומלאת הומור.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לידה תל אביבית


    שבע שנים חיכינו לעמיחי. בימים ההם, אמצע שנות השבעים, היה תור הפונים לאימוץ ארוך במיוחד. כשנפגשנו עם העובדת הסוציאלית, היא סירבה לנקוב במועד שבו תיענה בקשתנו, ולכן לא היתה לנו ברירה אלא לשֶבת ולהמתין בסבלנות עד שייוולד התינוק העתיד להימסר לנו ולהירשם כבננו כדין.
    בשנה השביעית להמתנה נכנסה פנינה להיריון. כשהמחזור שלה רק איחר ועלה בה החשד, היא שיתפה אותי בסוד העניין וביקשה שלא אומר דבר לאֵלִי או לאִמם. באותו היום הלכתי איתה לביקור אצל רופא הנשים שלה. עוד לפני שנכנסה לחדרו של הרופא הצהירה פנינה באוזני שהיא תעשה הפלה, מפני שהיא "לא משוגעת לגדל ילד לבד, בלי בעל ואפילו בלי בן זוג," ושאין לה "שום כוונה להשמין כמו פרה, לא בשביל תינוק ולא בשביל שום דבר אחר." באותו היום היא התקשרה לְנֶצח וביקשה שאתלווה אליה.
    למחרת אמרתי לאלי שאני נוסעת ללמד שיעור פרטי. יצאתי מדירת הקרקע שלנו ברחוב ארבע ארצות, עליתי על אוטובוס ופגשתי את פנינה ליד מגדל השעון ביפו. היא עמדה שם בשמלה סגולה שקיבלה במתנה מבת דודתה "שעשתה גירושים טובים", בנעליים תכולות ובמחרוזת פנינים. תלתליה האדומים הציצו תחת כובע הבד התכול שחבשה. בין שיניה הצהבהבות היתה תחובה סיגריה דקה וארוכה, מהסוג שקרובת משפחה רחוקה שולחת לה עד היום מניס שבצרפת. פנינה לחצה את ידי ושפתיה מצמצו לעבר לחיַי בהיסח הדעת. מיד אחר כך הסתובבה והתחילה לצעוד, נועצת את עקביה הגבוהים בין המרצפות השבורות לגבשושיות האספלט. העקבים ניקרו באבן ועשו טיק טיק כהקשת מטרונום. אני צעדתי מאחוריה, ופנינה דיברה בלי הפסקה. כשפנִינו לאחד הרחובות הראשיים, בלע רעש המכוניות שחלפו בסמוך לנו את דבריה, והצלחתי לשמוע רק חלקי משפטים ושברירי מילים. היא נעצרה מאחורי מערבל בטון צהוב ומטרטר, הסתכלה ימינה ושמאלה והתלבטה מאיזה צד לעקוף אותו.
    פנינה ירדה לכביש ודמותה הטילה צל צנום על האספלט. "לא אמרתי לנֶצח שאת באה איתי," היא שלחה אלי מבט חטוף. "בפעם האחרונה שהייתי אצלה זה לא נגמר טוב, וקבענו שניקח חופשה אחת מהשנייה. אבל עכשיו אני פשוט חייבת לראות אותה, וזה מה שאמרתי לה בטלפון. הצעתי לה יותר כסף ממה שאני נותנת לה בדרך כלל, אבל זה שווה את זה. היא הסכימה."
    כבר אז, בשנות השבעים, לא בקלות הסכימה פנינה לצאת מדירתה בהרצליה ולנסוע "לעיר". בדרך כלל היא הגיעה לתל אביב לצורך ביקור אצל הצורף שלה ברחוב גרוזנברג, לצורך ביקור אצל פקיד הבנק שלה ברחוב אלנבי או לצורך ביקור אצל נצח בשדרות ירושלים. בכל פעם שפנינה הזכירה את שמה של נצח, זה היה קשור לנסים או למחלות. נצח היתה ידועה בכך שהיא מרפאת מחלות ומחושים. היתה לה מומחיות מיוחדת לאקזמה, לעצירות, לטיקים, למיגרנות ולמחושים בקיבה. כשהיתה בת חמש עשרה, היא גילתה שיש בגוף שלה אנרגיה שהיא יכולה להעביר לגופים אחרים. מאז היא נפגשת עם פציינטים ו"ממגנטת" אותם.
    פנינה הגיעה אל נצח דרך חברה שהכירה בצבא, כדי לטפל בבעיית העצירוּת הכרונית שלה. בַתקופה ההיא, שמה של נצח כבר יצא למרחוק, וכל פונה היה צריך להמתין כחודש בתור. אבל מרגע שהיית קבוע אצל נצח, אפשר היה, במקרה הצורך, לקבל אצלה תור אפילו בהתראה של יום. לנוחותם של אלה הגרים רחוק או הנכים, היתה גם אפשרות של טיפול באמצעות תמונה: נצח היתה מקבלת בדואר תצלום של הלקוח והמְחאה, ואז "ממגנטת" את דיוקנו. נצח ריפאה את העצירוּת הכרונית של פנינה "תוך יום". מאז היא הספיקה לטפל גם במחושים בקיבה, במחזור הבלתי סדיר, בטיקים שהופיעו ברגעי עצבנות בעין שמאל ובבעיית ההשמנה שצצה פתאום כשמלאו לפנינה שלושים ושלוש או שלושים וארבע.
    לבסוף נעצרה פנינה מול שיכוּן בתי "רכבת". היא נבלעה באחת הכניסות, ואני אחריה. היא שלחה זרוע דקיקה ולחצה על הכפתור. אור צהוב מילא את חדר המדרגות. טיפסנו לקומה השלישית, ומול אחת הדלתות נעצרה פנינה ודפקה בדלת. נצח פתחה כעבור כמה שניות והזמינה אותנו להיכנס.
    דמיינתי את המקום כמין מאורה אפלה, אבל להפתעתי הדירה היתה מצוחצחת. עמד בה ריח של אוכל שזה עתה בושל ושל חומרי ניקוי. סמוך לחלון, שגרגרי אבק זרמו ממנו באור הצהריים, היה תלוי כלוב ובו קנרית קטנה. כשהִתקתי את מבטי מן הציפור, יכולתי להבחין באקווריום שהיה מונח על שולחן האורחים. על אבן שחורה המזדקרת מתוך המים ישב, לתדהמתי, קרפד. ראשו של הקרפד היה מונח בין גפיו כמו ראשה של ציפור המתכדררת מן הגשם, ועיניו הלחוֹת התבוננו בי בשלווה מבעד לזגוגית.
    "נצח," אמרה פנינה בקול קצר סבלנות, "זאת גיסתי, חדוה."
    "נעים מאוד," נצח לחצה את ידי. אצבעותיה היו חמות ורטובות, והנחתי שזה עתה סיימה להדיח כלים. דירה מצוחצחת כזאת, אמרתי לעצמי, ודאי דורשת שינקו אותה מבוקר ועד ערב. "תשמעי, פנינה," אמרה נצח אחרי שבחנה אותי במשך כמה שניות, "אני לא יודעת אם אני יכולה לקבל אותך עכשיו."
    "אבל דיברנו בטלפון אתמול, את אמרת לי שזה בסדר," אמרה פנינה, והתיישבה מיד על אחד הכיסאות. נצח התבוננה בה בשתיקה. היא הלכה למטבח, ושבה ממנו עם משקה ירקרק בכוס קטנה. פנינה הושיטה את זרועהּ בקול צלצול צמידים, וגמעה את תוכן הכוס. היא השיבה את הכוס לנצח, וזו הניחה אותה על השולחן, והמשיכה להתבונן בַפציינטית בפה חתום.
    "הבאתי את הכסף," פנינה פתחה את התיק. היא פשפשה בו, העלתה כמה שטרות מגולגלים והושיטה אותם לנצח. ידיה של נצח נותרו צמודות לירכיה, ופנינה הניחה את חבילת השטרות על השולחן. הרגשתי בלתי רצויה, והבנתי שפנינה גררה אותי לשם רק כערובה לכך שלא תתגלע מריבה בין השתיים.
    "אז אפשר להתחיל?" הציעה פנינה והזדקפה במקומה.
    "רק רגע," אמרה נצח ואצבעותיה אספו את השטרות מהשולחן. היא הסירה מכסה של קופסת מתכת שהיתה מונחת מאחורי הקרפד, והשליכה לתוכה את השטרות. כשטרקה את המכסה, ניתר הקרפד אל המים. כעת הוא רבץ בהם כמו היפופוטם זעיר, וגלגלי עיניו החמוּרים והמוגבהים הציצו מעל קו המים. "אני אראה מה אני יכולה לעשות, פנינה," אמרה נצח, "אבל אני לא מבטיחה שום דבר. אם זה לא יצליח, אני אחזיר לך את הכסף שלך. אני אשמור לך אותו כל השבוע."
    "אני לא רוצה שתחזירי לי את הכסף," מחתה פנינה, "זה מוכרח לעבוד."
    "אבל אין לי כוחות עכשיו," אמרה נצח. "אחרי הפעם האחרונה שהיית כאן, הייתי כל כך חלשה, שנהייתי חולה."
    "את אמרת את זה גם בפעם שעברה, שכבר אין לך כוחות," אמרה פנינה בנימה פסקנית. "אז, כשלא הפסיק לרדת לי דם. ותראי מה קרה."
    "את לא תאשימי אותי בהיריון שלך עכשיו," נצח נתנה בפנינה מבט מתרה.
    "אני לא מאשימה אותך בשום דבר," אמרה פנינה. "אבל תראי בעצמך באיזה מצב אני נמצאת. אני צריכה לעשות הפלה אבל אני לא מצליחה לגרור את עצמי לעשות את זה. הם ישאלו אותי כל מיני שאלות. ממש אין לי כוח לזה. הם ירצו לדעת מי האבא."
    "מי האבא?" שאלה נצח.
    "את יודעת טוב מאוד מי זה," פנינה התרתחה. "את בעצמך אמרת לי שאני אלך איתו."
    "את יכולה כבר עכשיו לקחת את הכסף שלך," אמרה נצח. היא פתחה את מכסה קופסת הפח ושָלתה ממנה את השטרות של פנינה. "אני אף פעם לא אומרת לך מה לעשות. אני רק אומרת לך מה יקרה לך בעתיד, ואני ממלאת אותך בכוחות מגנטיים. עכשיו אני מרוּקנת לגמרי, ואני צריכה לנוח. את בלעת ממני הכול בפעם שעברה, ואני אומרת לך שאני צריכה לנוח. זהו," חזרה ואמרה נצח. היא הניחה את חבילת השטרות על ברכיה של פנינה, והתיישבה על כיסא. "ז הו."

    רק עכשיו התפניתי לסקור אותה. נצח היתה אישה כבת ארבעים וחמש, נמוכת קומה, בעלת שיער צבוע אדום ואסוף בגומייה. העור תחת עיניה היה כהה, מעט נפוח. גבותיה היו מרוטות כמעט לגמרי ומצוירות בעיפרון חום. היא לבשה חולצת טריקו רחבה ומכנסי בד צמודים ונעלה קבקבים. על השִידה המוארכת שעמדה מאחוריה ראיתי מדליות וגביעים של אליפויות ספורט ותחרויות יופי ותעודות הוקרה מכל מיני סוגים. נצח מִסגרה את כל האותות הללו והציגה אותם לראווה כאילו ההישגים נזקפים לזכותה ושייכים לה, כאילו הרקדנית, האצן, רואה החשבון הטרי, כל אלה יצאו מתוך כובעהּ.
    פנינה הוסיפה לנעוץ בנֶצח מבט חודר. לאחר דקה ארוכה אמרה נצח, "בסדר, אני מוכנה לנסות. אבל לא קריאה בכף היד, זה אני לא מסכימה."
    "טוב," נעתרה פנינה וחייכה בהקלה. "לא בכף היד."
    נצח קמה ממקומה. היא נעמדה מעל פנינה, נשמה עמוק, וזרועותיה התרוממו כמו מאליהן. הזרועות הלכו והזדקפו, עד שהגיעו לְגובה הכתפיים של הפציינטית. פנינה עצמה את עיניה. דקות ארוכות נותרו השתיים כך: נצח בזרועות מורמות, בפה מעט פעור ובאישונים מגולגלים, שהותירו משטח לבן בתוך עיניה, ומולה יושבת פנינה בפנים מעוותות, שלאט לאט הותְרו כמו מתוך פקעת. ברגע מסוים חלף רעד בין השתיים. הרעד זעזע תחילה את גופה של המרַפּאת, ואז עבר כהבזק חשמל ישר לכתפיה של פנינה והרעיד את כל גופה. כשפקחה פנינה את עיניה, שפתיה רטטו קצת. היא נשמטה על מסעד הכיסא ופלטה אנחה.
    "נו?" שאלה נצח.
    "אני חושבת שזה עבד."
    "בטח עבד," אמרה נצח, וליתר ביטחון סילקה את השטרות מעל ברכיה של הפציינטית והחזירה אותם לקופסת הפח. "השאלה היא אם אני אצליח לישון הלילה, ואיך אני אקום מחר. רק שלא אקום חולה."
    "את תהיי בסדר גמור," קבעה פנינה, ומעין שלווה עטפה כעת את חיתוך הדיבור הקשה שלה. היא דידתה על עקביה כמו אדם שמנסה נעליים חדשות, וניגשה לדלת. כשהגיעה לשם שלחה לעברי מבט חסר סבלנות ורמזה לי לבוא בעקבותיה. "נו, בואי, חדוה," אמרה כשלא זזתי. "אנחנו צריכות ללכת."
    אבל אני נותרתי לשבת במקומי, נתונה עדיין להשפעתו של המחזה.
    "חדוה," קולהּ של פנינה שב להיות צורמני, "את לא שמעת מה נצח אמרה? היא צריכה לנוח."
    נצח הניחה את ידה על כתפי. "את רוצה לדבר איתי רק שתינו?" לחשה.
    באותו רגע לא ידעתי מה אני רוצה והרגשתי סחרחורת. מאז שיצאתי מהבית באותו בוקר, לא שתיתי. "אני יכולה לקבל כוס מים?" שאלתי, ושמעתי את אנחתה של פנינה נפלטת מן הדלת. "תשתי כבר בחוץ, חדוה," אמרה פנינה. "אל תשגעי אותה עכשיו, היא צריכה לנוח. נו בואי, חדוה, אני אזמין אותך לכוס קפה."
    "אל תהיי קשה איתה," אמרה נצח. פנינה צמצמה לעברה את עפעפיה. נצח ניגשה למטבח ושבה משם עם כוס מים, ואני שתיתי אותם בלגימות גדולות. בבת אחת הרגשתי טוב יותר.
    "אני חושבת שחדוה רוצה להישאר כאן קצת," אמרה נצח.
    פנינה נאנחה, נכנסה שוב לדירה וטרקה את הדלת מאחוריה. "בשבילה את מוצאת פתאום אנרגיות?" אמרה בכעס.
    "למה שלא תשאירי אותנו קצת לבד?" הציעה נצח. "אמרת שאת צריכה ללכת, ואני חושבת שחדוה לא מרגישה טוב. מה את אומרת?"
    "אבל זאת הצגה," טפחה פנינה גיסתי על ירכיה. "היא עושה הצגה! את לא מבינה שהיא סתם עצלנית? היא כל היום יושבת בבית ולא עושה כלום, ואני בכלל עושה לה טובה שאני מוציאה אותה מהבית. בואי, חדוה," פנינה הסתכלה עלי, ואני השפלתי מיד את העיניים. "חדוה," איימה פנינה, "אם את לא באה איתי עכשיו, אני אספר לאלי איפה היית היום."
    "אל תספרי לו," אמרתי. בבת אחת שב אלי הכוח וניסיתי לקום.
    פנינה חייכה והושיטה לעברי את ידה המלופפת בצמידים. אז קמה נצח ממקומה. היא ניגשה לפנינה והדפה אותה בעדינות לעבר הדלת. "די," אמרה לה. "זה מספיק. קיבלת מה שרצית, עכשיו תשאירי אותנו לבד."
    "את מגרשת אותי?" אמרה פנינה בְקול נמוך שהעביר בי צמרמורת.
    "אני לא מגרשת אותך, פנינה, אבל אני מבקשת שתשאירי אותנו לבד. אם את רוצה, תתקשרי אלי מחר ונדבר."
    היא הובילה אותה לחדר המדרגות, וסגרה את הדלת עד מחציתה. עכשיו כבר לא יכולתי לראות אותן ורק שמעתי הסתודדות חנוקה. תיארתי לעצמי שפנינה מספרת לנצח שהשעו אותי מבית הספר שאני מלמדת בו בגלל גנבה של ציוד משרדי. לבסוף נפתחה הדלת ודמותה של פנינה הציצה ממנה חיוורת ומהוססת. "את נשארת כאן, חדוה?" אמרה בקול שקט והיה ברור שהיא מתחרטת בכל לבה על שהביאה אותי לשם.
    "נדבר מחר." נצח ליטפה את כתפה של פנינה וידה השנייה סגרה את הדלת. "לכי הביתה ותנוחי."

    נצח סגרה את הדלת מאחוריה, הלכה למטבח, וכעבור רגע שבה ממנו עם כוס קטנה מלאה משקה ירקרק, שקצף גודש את שפתיה. היא הגישה לי את הכוס ואמרה, "תשתי. בהתחלה זה לא יהיה לך טעים, אבל תכף תתרגלי לזה."
    קירבתי את הכוס לנחירַי. "מה זה?" שאלתי.
    "זה משקה של תימנים," אמרה נצח. "זה מאוד בריא. אם קשה לך, אל תנשמי בזמן שאת שותה."
    ביד אחת אטמתי את הנחיריים, וביד השנייה הטיתי את הכוס, עד שהנוזל הירוק נגמע כולו. נצח הלכה למטבח וחזרה עם כוס מים. "מה שלומך עכשיו?"
    "בסדר," אמרתי. שתיתי את המים ונשמטתי על משענת הספה.
    "מה את רוצה לעשות?"
    "מה זאת אומרת?"
    "איך את רוצה שאני אעזור לך?"
    "אני לא צריכה טיפול, רק באתי ללַוות את פנינה."
    "הכול אצלך בסדר?"
    "כן."
    "בת כמה את?"
    "בת שלושים ושלוש."
    "נשואה."
    "כן."
    "ילדים?"
    "אין לי ילדים."
    "למה?" שאלה נצח ומיד ליטפה את כתפי. "זה בסדר, אני מבינה. אל תבכי, את לא צריכה להגיד לי יותר שום דבר. בואי," היא הקימה אותי, והובילה אותי לכיסא שלצד השולחן במטבח. ניסיתי לשבת זקופה, אצבעותי שיחקו במפיות הפרושות על השעוונית המשובצת. נצח התיישבה מולי ונטלה את כף יד ימין שלי. היא פרשה את כף היד והתעמקה בה. לאחר מכן היססה במשך דקה, שבמהלכה התבוננתי בריסיה הארוכים והמושפלים. מגע היד שלה היה נעים.
    "הכול יהיה בסדר," אמרה נצח. תחילה דיברה לאט, אולם עד מהרה היא עצמה את עיניה והמילים עזבו את גופהּ בקצב הולך וגובר. "יהיה לך ילד, בן. לא מחר, לא מחרתיים, אבל בקרוב. עכשיו את בהיריון. את בהיריון, אבל זה לא הבן שלך. הבן שלך יבוא בקרוב, בקרוב מאוד הוא ייוולד. אבל אחרי שהוא יגדל, הוא יעזוב אותך וייסע. הוא ייסע..." נצח אימצה את מוחה וקמטים מילאו את מצחה. "זה כל מה שאני יכולה להגיד לך עכשיו."

    שבוע אחר כך גיליתי שאני הרה. הרופא הורה על שמירת היריון. הוא אמר שאני צריכה לשכב במיטה במשך כל החודשים שנותרו עד הלידה ואסר עלי כל פעילות פיזית. למרות האיסור ירדתי מהמיטה ויצאתי מהבית. הלכתי לים, הסתובבתי ברחובות, ישבתי על ספסל בגינה הציבורית. יום אחד, כשטיפסתי על מדרגות האוטובוס בדרך הביתה, הרגשתי כאב חד בבטן ונפלתי למדרכה. כשפקחתי את העיניים בבית החולים, ראיתי את אלי רוכן מעלַי והבנתי שאיבדתי את הילד.
    חודשיים אחר כך יצרה איתנו קשר העובדת הסוציאלית. היא אמרה שהגיע תורנו לאימוץ. כעבור יומיים, אחרי פגישה ארוכה עם העובדת הזאת ועם עובדת נוספת, אלִי ואני קיבלנו את הילד. קראנו לו עמיחי. בשנת 2001, כשהיה עמיחי בן עשרים וארבע, התגשמה נבואתה האחרונה של נצח: עמיחי עזב את הבית ונסע לפריז עם כרטיס חד כיווני. הוא חי שם כמעט שנתיים. בקיץ 2003 עזב עמיחי גם את פריז. הוא לא חזר לתל אביב ולא סיפר לי לאן הוא נוסע. זמן ממושך לא שמעתי ממנו דבר.

    • משה סקאל
      צילום: נמרוד אהרונוב
    • משה סקאל

      משה (מושיק) סקאל (נולד ב-1976), יליד תל־אביב, התגורר שש שנים בפריז, וכיום גר ביפו. הוא פירסם חמישה ספרים, ביניהם הרומנים יולנדה (מועמד לפרס ספיר, ראה אור בצרפת) והצורף, שהיו שניהם רבי־מכר וזכו לקהל קוראים נלהב.

      סקאל למד תרגום בפריז והשלים בתל־אביב תואר שני בתוכנית לפילוסופיה, תרבות דיגיטלית ומידע. בשנים האחרונות הוא מנהל את המפעל לתרגום ספרות מופת ועוסק בדיגיטציה של עולם התרבות. סקאל הוא חתן פרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 2011, ומפרסם רשימות מסע ומאמרים ב"הארץ" ובבמות אחרות.
      סקאל הוא בן זוגו של המשורר והמתרגם דורי מנור.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יולנדה
    • נדנדת חבלי הכביסה
    • אין סודות בחברה
    • הצורף
    • מות הנזיר
    • בעד ההזיה
    • ויקטור ומאשה
    • הילד האחרון של המאה
    • כשהמתים חזרו
    • תולדות האמנות
    • #הומו
    • שיבה לריימס