הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אחותו של צייד המכשפות
  • אחותו של צייד המכשפות
    בת' אנדרדאון | תרגום: מור רוזנפלד
    ידיעות ספרים, תמיר סנדיק | פברואר 2018 | פרוזה תרגום | 408 עמ' מודפסים
    אליס הופקינס קיוותה לחזור הביתה מלווה במשפחה גדולה, אבל לגורל היו תוכניות אחרות, וכשהיא שבה לעיירת הולדתה באֶסֶקס לאחר שאיבדה את בעלה בנסיבות טרגיות, היא מגלה שדבר לא נותר כשהיה. מסביב משתוללת מלחמת אזרחים, ובבית פנימה – הבית שבו נאלצת אליס להתגורר תחת חסותו של אחיה הצעיר מת'יו – משתוללים פחדים, אכזבות ופצעים עמוקים מכדי להירפא. מת'יו, הנער המהוסס שנפרד מאליס בכעס חמש שנים קודם לכן כשעזבה ללונדון עם נישואיה, הפך לגבר רב-עוצמה וקנאי, ואת כוחו הוא מפגין מול נשים חלשות. ככל שנחשפים ממדי הסכנה הטמונה בו, כך גדלה נחישותה של אליס לא לעמוד מנגד. אולם אפילו היא אינה מסוגלת לשער מה יהיה המחיר שתיאלץ לשלם בעבור החלטתה.
     
    "אחותו של צייד המכשפות" הוא רומן סוחף המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באנגליה במאה השבע-עשרה. בת' אנדרדאון מצליחה, בסגנון כתיבה ייחודי ועשיר, להביט בעיניים צלולות ובלב חומל בפגמים האנושיים הקשים ביותר; לפרק לגורמים את הפחד ואת הצורך בשליטה שמקננים בכולנו; ולהתוות במכחול מצמרר את המקומות ההרסניים שאלו עלולים להביא אליהם.
     
    בת' אנדרדאון היא מרצה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת מנצ'סטר. אחותו של צייד המכשפות הוא רומן הביכורים שלה. הספר זכה בפרס רומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2017 מאת אגודת הכותבים ההיסטוריים בבריטניה. 
    "רומן היסטורי שמדבר על מה שקורה בעולמנו כאן ועכשיו. באמצעות מקום וזמן שאינם עוד, אנדרדאון חושפת את זוועותיו של ציד המכשפות שמתנהל בימינו ברגע זה ממש. חובת קריאה בעידן טראמפ." ניו יורק טיימס
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    היום החמישי של חג המולד, שנת 1645 להולדת מושיענו
     
    בעבר, כמעט שלא האמנתי בשטן. בזתי לאנשים שהאמינו באמת ובתמים שהוא מסוגל ללבוש צורה פיזית, כאילו הייתה מעיל, בין אם היא נראית כמו חתול או כלב, או מזיגה מעוותת כלשהי של השניים; לאנשים הבטוחים שהשטן יכול להיכנס לגופו של אדם כך שניתן לשלוף אותו משם במיומנות, כפי שמחלצים גרעין משזיף. בזתי לאלה שהאמינו בדברים כאלה. חייתי בלונדון פעם: אני זוכרת איך ללגלג.
    אבל אינני עוד בלונדון. לפני תשעה חודשים הנסיבות אילצו אותי לחזור אל הפינה המוזרה באֵסֶקס שהייתה בעבר ביתי; ומאז שחזרתי, אירעו דברים שמקשים עליי לומר במה אני מאמינה ובמה לא.
    שבתי הביתה בסוף חודש מרס, והימים הראשונים ההם עדיין חקוקים בבירור בזיכרוני. כל יום, כל אחת מאותן שעות ראשונות, השתמרו כאילו נחרטו בבשרי, חדים וברורים. אבל הימים שבאו לאחר מכן, השבועות הבאים שבהם העניינים הלכו והתפתחו, אלה כבר החלו לדהות והפכו מטושטשים משהו, כמו פנים שרואים מחלון המרכבה, בעודה צוברת מהירות במורד גבעה.
    כעת אלה הימים שבין חג המולד לחג ההתגלות: אני יודעת את זה מפני שאני חורצת קוים באחד מלוחות הרצפה מדי יום, כמו האסירים בסיפורים. הקפדתי שלא להחסיר ולו יום אחד, מפגינה שיטתיות לשם שינוי, כמו אחי. בזמן שמניתי את הימים, מזג האוויר השתנה, ואז השתנה שוב: חומו הצורב של הקיץ ואז צינת הסתיו. היום אני רואה את הבל פי באוויר, ועליי לעצור את כתיבתי בסוף כל שורה, כדי לקמוץ את אצבעותיי הקפואות תחת צווארון שמלתי. בקרוב יהיה עליי להניח את עטי, ולפסוע הלוך ושוב בחדר כדי להתחמם.
    אורכו של החדר הזה הוא שישה צעדים שלי, אם כי עליי לשנות מעט את כיוון ההליכה בקצהו האחד כדי להימנע מהתנגשות במיטתי הקטנה ובחפצים שלידה — סיר לילה, קנקן מים ואגן רחצה רעוע. הלוך ושוב אני פוסעת, קדימה ואחורה אל מול דלתו המוצקה של החדר. אני משתדלת להימנע מלראות את חור המנעול, להתגבר על הדחף לעצור ולהציץ דרכו. אני אף פעם לא רואה שום דבר, רק את קטע הקיר בצידו האחר של המסדרון בזמן שתנועת אוויר איטית מייבשת את עיני, ועדיין, איני יכולה לעצור את עצמי מלהסתכל. כשאני מצמידה את עיני אל החור, אני לא מסוגלת לנער מעליי את התחושה שהדבר שאראה יהיה עין אחרת, מחזירה לי מבט.
    אז, כפי שניתן להבין, אני שמחה על הסחת הדעת שמספקת לי הכתיבה. אני זקוקה להסחת דעת, ולו רק בשל בטני המקרקרת, שכן עברו שלושה ימים מאז בא מזון אל פי. אם כי ייתכן שזה אך הולם שאהיה רעבה: מאז שהמלך נמלט מארמונו, חג המולד הוא עת תענית ולא עת תענוג. אבל אני נחושה בדעתי לציין את התקופה בדרך המסורתית, בכך שאכין מתנת חג מולד, והמתנה שלי תהיה לעצמי. היא תהיה ההזדמנות לספר את האמת. אני אכתוב אותה עכשיו, כל זמן שזיכרוני עדיין מחזיק מעמד. אין דבר שמונע ממני לעשות זאת, שכן על אף שאני כלואה, חומרי הכתיבה לא נשללו ממני: דיו, עטים ונייר הובאו אליי ללא מילת תלונה. אני חוששת שמשמעות הדבר היא שאין בכוונתם לשחרר אותי.
    אבל לא אחשוב על כך. לא אירתע. אכתוב הכול, את סיפורו האמיתי של אחי ואת מה שעשה. אכתוב הכול, שחור על גבי לבן, וסיפורי יכיל יותר אמת מספרי ההיסטוריה הגדולים והמתים על מדפי הספרים של אבי. שכן הם מספרים מה קרה, אבל לא איך זה היה. הם מספרים מה קרה, אבל לא מספרים למה.
    כשהייתי ילדה, הכול עצר בימים האלה של תקופת חג המולד. דממה הייתה יורדת על העולם כולו. היינו מרהיבים עוז לצאת מהבית לשעה קלה כדי לשאוף אוויר, וכששבנו, היינו רוקעים ברגלינו בכוח כדי לנער מעלינו את השלג. לאחר מכן, כיוון שהיה זה חג, מישהו היה מספר סיפור: מעשייה כלשהי, מומצאת כולה או בחלקה, אבל תמיד אפופת אימה ומוות ומוזרות. הסיפור הזה שאני כותבת אוצר בחובו ללא ספק לא מעט מהדברים הללו. אבל הסיפור שלי, אף כי אני מייחלת בכל ליבי שהיה פרי הדמיון בלבד, הוא אמיתי.
    לפני תשעה חודשים אחי, מת'יו, גמר אומר בליבו להרוג נשים. הוא לקח נשים מבתים שהמיית גלי הים רחשה בהם תמיד, מבתים שניטעו על שפכי נהרות, ממקומות שבהם הרוח המלוחה מהווה תזכורת מתמדת לגברים שלהן — בעליהן, בניהן — שלא שבו מעולם מהים או מהמלחמה; שלא רצו לשוב או שלא יכלו לעשות זאת. מת'יו לקח את הנשים הללו והרג אותן, מבלי להפר את החוק אף לא פעם אחת. הוא לקח נשים שלא רצו בילדיהן שלהן, נשים שרצו בילדיהם של אנשים אחרים, ולפחות בתחילה, לא נשמע ולו המהום התנגדות רפה למעשיו. שכן אישה מחונכת להאמין שילדים הם כל תכלית קיומה — עליה להביא אותם לעולם ולהאכיל אותם ולנשק את ברכיהם הפצועות. אבל מה אם אינך יכולה להביא ילדים לעולם? או אם יש לך יותר מדי מהם? אם יש לך ילדים, והם לא יכולים להגן עלייך? מה אם יש לך ילדים, והם מתים? אם את מבכה את אובדנם יותר מדי, או לא מבכה אותם מספיק — זו הנקודה שבה אנשים מתחילים לתהות אם את עצמך אשמה בגורלך המר. הם מתחילים לתהות כיצד חטאת לאלוהים, ותהיותיהם מבשילות ומנוצלות על ידי גברים כמו אחי.
    אני אכתוב את כל פרטי הפרשה העצובה, מפני שאין נפש חיה בעולם שמכירה כמוני את סיבותיו של מת'יו. ואף על פי שהן לא מצדיקות את מעשיו, למת'יו אכן יש סיבות משלו, והן ממתינות שיגלו אותן, חבויות בעברו; בעברנו. ייתכן שאתם תוהים למה לא מנעתי ממנו לפצוח במסע הזה שלו. ובכן, אכתוב גם את הסיבות לכך. בחודשים האחרונים למדתי שההיסטוריה הידועה השייכת לאור היום, איננה ההיסטוריה היחידה. כל שעליכם לעשות הוא להפוך את הסלע, ותחתיו תגלו היסטוריה אחרת, מתפתלת ומנסה להימלט.
    • בת' אנדרדאון
    • בת' אנדרדאון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הציירת משנחאי
    • חותמם של הדברים כולם
    • אהבתה של גברת רוטשילד
    • אות מאבשלום
    • מעשה בטבעת
    • הלבד הגדול
    • הציור האחרון של ואן גוך
    • תחת שמי ארגמן
    • סודה של אלמנת הספירים
    • שבע האחיות
    • הרשת של אליס
    • הבית שאהבתי