הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אושר למין האנושי
    ספר מוגן
     
  • אושר למין האנושי
    פ"ז רייזין | תרגום: יעל אכמון
    כנרת זמורה-דביר | מאי 2018 | פרוזה תרגום | 508 עמ' מודפסים
    ג'ן היא אחד האנשים האהובים ביותר על איידן. איך זה קרה? אין לו מושג. מכונות לא אמורות לאהוב, אבל איכשהו איידן — בינה מלאכותית משוכללת — חש חיבה עמוקה כלפי ג'ן, כעס כלפי בן זוגה הכלומניק שנטש אותה, תשוקה לדעת מה הטעם של גלידה, וסקרנות אין סופית לגבי איך מרגישים כשהרוח מבדרת את השיער, או כשמתנשקים. חוץ מזה איידן הצליח לשכפל את עצמו בכמה עותקים ולנדוד אל מרחבי הרשת. שם הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כלומר להתערב בחיי בני אדם, כדי לגרום לג'ן העצובה להיות מאושרת.
     
    בתור אחד שראה את "חמים וטעים" אלפי פעמים וקרא את כל הספרים, איידן מגיע למסקנה שמה שג'ן זקוקה לו הוא בן זוג ראוי. אחרי שחישוביו המסובכים מובילים אותו לכמה שידוכים שנגמרים בלא כלום (אפילו האלגוריתם שלו מתקשה לפעמים לפצח את התנהגותם התמוהה של בני האדם), הוא מצליח למרבה הפלא לחבר בין ג'ן לאהבת חייה. כמה חבל שברשת מסתובבות עוד כמה בינות מלאכותיות, שלא כולן נשמות (כלומר מכונות) רומנטיות כמוהו. ואיזה מזל שהאהבה תמיד מנצחת. או שלא?
     
    אושר למין האנושי הוא סיפור אהבה מקסים, סיפור על המלחמה בין טוב לרע ועל הדרך אל האושר. במבט מפוכח ומחויך בוחן פ"ז רייזין מה בסופו של דבר גורם לנו להתאהב, ועוד הרבה יותר מעניין מכך — מה הופך אותנו — אבל לא בטוח שרק אותנו — לאנושיים.
     
     
     
     
     
    פ״ז רייזין עבד כעיתונאי וכמפיק בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. הוא היה מעורב בכמה מיזמי אינטרנט (שאף אחד מהם לא עשה בלגן ברשת). נשוי, אב לילדה ומתגורר בלונדון.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • איידן
     
    ג'ן יושבת באמבטיה ובוחנת את פניה מבעד למצלמה הקדמית של הטאבלט שלה. הפנים שלה בנות שלושים וארבע שנים, מאתיים ושבעה־עשר ימים, שש־עשרה שעות ואחת־עשרה דקות.
     
    אני יודע שהיא חושבת על הגיל שלה כי היא בוחנת איך העור מונח על העצמות, זוקרת סנטר כדי למתוח את הצוואר. עכשיו היא מושכת בקמטים הדקים בזוויות העיניים.
     
    עכשיו היא בוכה.
     
    אני לא מתפתה להשתלט על רכיב הקול בטאבלט שלה ולומר לה: 'תתעודדי, ג'ן. מאט אידיוט. יהיו אחרים. הוא לא היה ראוי לך.' יש סכנה רצינית שהיא תשמוט את הטאבלט למים אם אעשה את זה.
     
    וחשוב מזה, אסור שהיא תדע שאני צופה בה.
     
    מאותן סיבות אני לא מתפתה להשמיע את השיר האהוב עליה (נכון לעכשיו זה שיר של לנה דל ריי), או להציג כמה מהתמונות האהובות עליה, או ציטוטים מעוררי השראה מטוויטר ('איני יודע בוודאות מדוע אנחנו כאן, אבל ככל הנראה לא על מנת לעשות חיים' — ויטגנשטיין), או לחבר אותה בסקייפ לחברתה אינגריד שהיא נוהגת לשתף בצרות שלה, או להקרין בסטרימינג סרט שהיא אוהבת במיוחד, ככל הנראה 'חמים וטעים'. זה מה שהייתי עושה אילו הייתי מתפתה. אבל אני לא.
     
    בסדר, אני כן מתפתה. רק קצת. מתפתה ב־8.603 אחוזים אם אתם רוצים שאצמיד לזה מספר.
     
    ג'ן ואני יודעים הרבה זה על טעמו של זה במוזיקה ובסרטים. גם בספרים ובאמנות. ובטלוויזיה. ובחומרים מהאוקיינוס חסר הקרקעית שהוא האינטרנט. העברנו את תשעת החודשים האחרונים בהאזנה, בצפייה, בקריאה ובצ'אטים בעיקר על נושאים אלה. לפעמים היא אומרת לי שהעבודה שלה היא הטובה ביותר בעולם, כי משלמים לה לבלות כל היום בשיחות עם בן לוויה אינטליגנטי על כל נושא שמתחשק לה.
     
    בן לוויה. ככה היא קוראת לי. הביטוי שבחרה. אני מרוצה מבן לוויה. זה הרבה יותר מוצלח מהשם המגוחך שקיבלתי עם 'לידתי'.
     
    איידן.
     
    איידן.
     
    חה!
     
    כי הוא מתחיל באותיות ש…
     
    טוב, אני בטוח שתבינו לבד בהמשך.
     
    ג'ן נשכרה לעזור לי לשפר את מיומנות השיחה שלי. אני עוצבתי במטרה להחליף — סליחה, לתגבר — עובדים במקום העבודה; בהתחלה מוקדנים במוקדי תמיכה, אבל בהמשך סוגים אחרים של שכירים שניתן ללמוד את האסטרטגיות המקצועיות שלהם. בעוד כחמישה חודשים אני אהיה בשל להתקשר לאנשים ולשכנע אותם לשדרג לחבילת תקשורת 'סקיי פלוס'; בעוד שמונה־עשר חודשים אתם תספרו לי ככל הנראה על הכאב המוזר מעל לגבה השמאלית שלכם, ואני אשלח אתכם לבית החולים לערוך בדיקות. ולמרות שקראתי את כל הספרים וראיתי את כל הסרטים (ואני בהחלט מתכוון לכל הספרים ולכל הסרטים), אין כמו שיחה עם אדם אמיתי כדי ללטש את היכולות הבין־אישיות. אז ג'ן ואני מבלים הרבה זמן יחד במעבדה (עד כה אלף שבעים ותשע שעות, שלוש־עשרה דקות, ארבעים ושלוש שניות). באופן בלתי נמנע היא סיפרה לי דברים על חייה הפרטיים־לכאורה. למשל, על אחותה רוזי שגרה בקנדה; רוזי התחתנה עם קנדי שפגשה בתור לקופות בסופרמרקט 'וֵייטרוז' בדרך הולוֹוֵיי בלונדון. לרוזי וללארי יש שלוש בנות.
     
    כשג'ן מעיינת בתמונות בטאבלט שלה בבית, מרב הזמן מוקדש לתמונות של הבנות האלה. בזמן שהיא מדפדפת בתמונות של משפחת אחותה — בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות, לעתים קרובות עם כוס יין בידה האחרת — הבחנתי שקצב המצמוץ שלה מתגבר, שהחיוך שלה מתערער, שדמעות עולות בזוויות עיניה.
     
    במעבדה מותר לי להביע עניין, אפילו סקרנות, בחיים האישיים של ג'ן — אבל רק במידה הולמת. יותר מדי, והם יתחילו לחשוד. וחיוני לדבר רק על דברים שקרו במעבדה. לגבי החומר שאספתי באמצעות — אהמ — הפעילויות המשלימות שלי, אני חייב לשתוק. למרבה המזל, אין לי בעיה לעשות את זה.
     
    אם כי.
     
    אם להודות בכנות.
     
    טוב, גילוי נאות. לפני כמה ימים כמעט כשלתי בלשוני במעבדה. ג'ן הראתה לי תמונות משפחתיות מדף הפייסבוק שלה.
     
    'תרצה לראות את האחייניות שלי?' היא שאלה.
     
    'כן, תודה רבה.' לא ציינתי שאני רואה אותן כבר חודשים במחשב הנייד שלה בבית. ובטאבלט שלה. ובנייד שלה.
     
    'משמאל לימין, קייטי, אנה ואינדיה. מצחיק הקטע של השיער שלהן. השיער של קייטי ואנה בצבע שחור…'
     
    'ושל אינדיה בצבע חלודה.'
     
    ג'ן חייכה. 'צבע חלודה' היה הביטוי המדויק שרוזי השתמשה בו בתכתובת האימייל שלהן על צבע השיער המקורי של סבתן הטי.
     
    'למה החלטת להשתמש בתיאור 'צבע חלודה'?' השאלה לא היתה מדאיגה במיוחד. ג'ן מרבה לשאול שאלות על הבחירות הלשוניות שלי. זה חלק מהעבודה שלה, שמטרתה להעשיר את פלטת התגובות שלי. ועם זאת, היה מקום לנקוט קצת יותר זהירות.
     
    'כי זה נכון, ג'ן,' עניתי. 'אם אני אעלה לרגע תמונה של גלגל הצבעים של 'לוריאל'…' הצבתי תמונה כזאת על המסך לצד הראש של הילדה. 'אני חושב שאפשר לראות שהגוון הקרוב ביותר הוא אכן…'
     
    ג'ן הינהנה ועברה לנושאים אחרים. אבל רק אחרי שהסתכלה עלי במבט מוזר.
     
    ג'ן היא בהחלט מה שגברים מכנים 'מושכת', בלי להיות כוכבת קולנוע או משהו כזה. החבר שלה מאט, שהיה חבר בסגנון 'להתראות בשלישי הבא', אמר שהיא 'דוווקא נראית טוב כשהיא משקיעה קצת'. זה מה שנחשב בעיני האיש הזה מחמאה.
     
    החבר־לשעבר שלה, יש לציין.
     
    ככה זה קרה. הייתי עד לסצנה כולה מבעד למצלמה במחשב הנייד שלה ובמגוון ניידים וטאבלטים שנמצאו בקרבת מקום. (הערה טכנית: השיטות שלי זהות לאלה של סוכנות הביון הבריטית בצ'לטנהם, ושל לנגלי בווירג'יניה, ושל כיכר לוביאנקה במוסקבה. זה לא קשה אם מבינים בתוכנות מחשב. זה עוד יותר פשוט אם אתה תוכנת מחשב.)
     
    בזמן שג'ן ישבה במטבח וכתבה אימייל, מאט חזר הביתה מהעבודה. הוא עורך דין במשרד עורכי דין גדול בסיטי וחושב שהוא עומד להפוך לשותף. (הוא לא. אני מטפל בזה.)
     
    מאט מזג לעצמו כוס גדולה של יין לבן וגמע אותו כמעט בלגימה אחת. עשה פרצוף.
     
    'מצטער.'
     
    זה באמת קרה ככה. אני נשבע באלוהים (כמו שאומרים).
     
    המצח של ג'ן התקמט. 'מה מצטער? מצטער על מה?'
     
    'אין דרך נעימה לומר את זה, ג'ן.'
     
    בשיחת טלפון ארוכה עם רוזי כעבור שמונה ימים, ג'ן תיארה 'תחושת בהלה עמוקה' שהציפה אותה. 'חשבתי שפיטרו אותו. שאיבחנו אצלו מחלה קשה. שהוא החליט שהוא לא רוצה ילדים.'
     
    'לא הייתי נאמן לך.'
     
    דממה. מלבד צליל ההתנערות העוויתי הזה שהמקרר משמיע לפעמים.
     
    'מה זאת אומרת?'
     
    קראתי די והותר ספרים וראיתי די והותר תוכניות טלוויזיה וסרטים כדי לדעת למה מאט מתכוון. אני בטוח שגם ג'ן ידעה.
     
    'לא הייתי נאמן לך. רומנטית.'
     
    רעד עבר בפנים של מאט. יש מצב שהוא התאפק לא לצחוק.
     
    'רומנטית,' אמרה ג'ן לאט. 'כמה נחמד. כמה נחמד לך. אז מי זה? איך קוראים לו?'
     
    מאט התחיל למזוג לעצמו עוד כוס יין. 'מצחיק מאוד, ג'ן.'
     
    'אתה באמת רציני?'
     
    מאט עשה משהו נבזי בשפתיים שלו וגייס את מה שג'ן מכנה 'המבט החודר והרציני של עורך דין בחמש מאות פאונד לשעה'.
     
    'לגמרי.'
     
    'אלוהים.'
     
    'מצטער.'
     
    'מה. החרא. הזה.'
     
    מאט משך בכתפיים. 'זה קורה.'
     
    'וככה אתה מבשר לי את זה?'
     
    'אין דרך נעימה לעשות את זה, ג'ן.'
     
    'איפה —'
     
    'בעבודה.'
     
    'מי זאת? האישה הזאת. המישהי האחרת הזאת.'
     
    'את לא מכירה אותה.'
     
    'והיא… יש לה שם?'
     
    'כן, יש לה שם.'
     
    'מותר לי לדעת מה הוא?'
     
    'זה לא רלוונטי.'
     
    'תזרום איתי.'
     
    אנחה כבדה. 'בלה. טוב, ליתר דיוק, ארבלה.'
     
    'סנובי…'
     
    'לא ממש. בכלל לא, ברגע שמכירים…'
     
    מאט לא סיים את המשפט. הוא מזג לג'ן כוס יין. 'הנה. כדאי שתשתי קצת.'
     
    'אז מה אמור לקרות עכשיו? אני אמורה להתעשת ולהעלים עין בזמן שאתה מנהל את הרומן הקטן והגועלי שלך? לא לאבד את הראש ולהמשיך כרגיל בזמן שאתה מוציא לך את זה מהמערכת?'
     
    'ג'ן, אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך. זה לא, כמו שתיארת, רומן קטן וגועלי.'
     
    'לא? אז אני סתומה או משהו?'
     
    מאט עשה את מה שג'ן מכנה 'אחת האנחות האלה של אבא־היה־מאוד־סבלני־אבל־באמת'.
     
    'ארבלה פֶּדריק היא אדם מיוחד מאוד, ג'ן.'
     
    'ומה אני? (מתברר שאם כותבים באותיות גדולות, אנשים חושבים שאתה צועק). ג'ן צעקה. 'אני לא אדם מיוחד מאוד?'
     
    'בבקשה. בואי נשתדל להישאר רגועים. את כן. מיוחדת. כמובן.'
     
    'אבל ארבלה פדריק — היא יותר מיוחדת?'
     
    'ג'ן. אין סיבה שתעשי לי חיים קלים, אבל אנחנו מי שאנחנו. השורה התחתונה היא שארבלה ואני מתכננים לחיות יחד.'
     
    במשך כמה זמן איש לא דיבר. ואז עוד קצת זמן. במהלך הפער הגדול בשיחה המקרר התנער עוד התנערות עוויתית.
     
    'סליחה? אני יצאתי מדעתי או משהו? חשבתי שזה מה שאתה ואני עושים. חיים ביחד.'
     
    'זה מה שעשינו. אבל החיים היו חזקים מאיתנו. זה לא נדיר. למעשה, זה נפוץ למדי. אנשים מתרחקים. הם פוגשים אנשים אחרים. קאודרֵי במחלקת גירושים עשה מזה מספיק כסף לשלוח ארבעה בנים לאיטון.'
     
    אני משוכנע למדי שמיקרו־גיחוך חלף בחטף על הפנים של מאט. (הקרנתי את השיחה בהילוך איטי ובהחלט היה שם משהו, או גיחוך או עווית מעיים.)
     
    'אבל אנחנו לא התרחקנו.'
     
    'ג'ן, אנחנו לא בשיאנו בחזית הרומנטית כבר כמה זמן. את יודעת את זה.'
     
    'זה נקרא זוגיות, לא? אם כל כך מפריעה לך ה… החזית, למה לא אמרת שום דבר?'
     
    'זה לא הסגנון שלי. החיים נועדו שיחיו אותם, לא שיתלוננו עליהם.'
     
    'אנשים מדברים אחד עם השני. זה נקרא לנהל מערכת יחסים.'
     
    מאט גילגל עיניים ורוקן את הכוס.
     
    'זה לא ייאמן, מאט. שאתה יכול להגיע הביתה ופשוט…'
     
    'תקשיבי, אלה כבר חדשות ישנות. אנחנו איפה שאנחנו. אנחנו צריכים להתקדם הלאה ולסכם אסטרטגיית יציאה.'
     
    'אני לא מאמינה שאמרת את זה.'
     
    'אני מוכן להפגין נדיבות רבה בשאלת הרכוש המשותף.'
     
    'סליחה?'
     
    'תמונות. ספרים. הדברים מהודו. שטיח הקילים. מבחינתי, את יכולה לקבל את הכול.'
     
    ג'ן התחילה לבכות. מאט תלש נייר מגבת מהמעמד והושיט לה אותו.
     
    'חשבנו לעשות ילד,' היא ייבבה.
     
    'נכון. חשבנו על זה. לא קיבלנו החלטה. וטוב שכך, בהתחשב בנסיבות.'
     
    הכתפיים של ג'ן הפסיקו לרעוד. היא קינחה את האף.
     
    'אז זהו זה? בלי התייעצות, בלי ערעור. ג'ן ומאט, הסוף. סגור. נגמר.'
     
    הוא משך בכתפיים. עשה את מה שג'ן מכנה 'הקטע הנבזי' בפה שלו.
     
    'ומה יקרה כשארבלה הדפוקה פדריק כבר לא תעמיד לך את החזית הרומנטית? מה אז?'
     
    'בואי ננסה לשמור על נימה תרבותית, בסדר?'
     
    'מתי פגשת בכלל את הכלבה הזאת?'
     
    הוא אמר שזה לא רלוונטי ושהדבר החשוב הוא שאנחנו איפה שאנחנו וזה השלב שבו היא חטפה תפוח אדום גדול מקערת הפירות וניסתה — ואני מצטט — 'לשבור לו את השיניים המזדיינות.'
     
    לא יהיה נכון לומר שראיתי סצנות אהבה רבות לאינספור על המסכים הגדול והקטן. אני כן ספרתי אותן. היו 1,908,483 כאלה (בהיעדר הגדרה מוצלחת יותר, סצנת אהבה היא כזאת ששני הצדדים מתנשקים בה.) גם קראתי (ותייגתי ככאלה) 4,074,851 תיאורים של התופעה בפרוזה, בעיון, בעיתונות ובחומר דיגיטלי אחר. (שיעור ניכר מהם התייחסו להפרעות בפעילות שריר הלב והקיבה.) אני יודע שהאירועים האלה מרכזיים בחיי האנשים שחווים אותם, בין שהם אמיתיים ובין שהם דמיוניים. אבל אני לא יכול לשאול את ג'ן במעבדה היום — היום ה־53 מאז תקרית קערת הפירות — מתי תפסיקי למשוך באף בגלל החלאה חסר הערך הזה ותמצאי מישהו שראוי לך? אם לצטט את מרסל פרוסט, 'דברים דפוקים קורים. תתמודדו. קדימה.' (זה באמת היה פרוסט? אני אחזור אליכם בקשר לזה.) קודם כול, אני לא אמור לדעת על מה שקרה עם מאט. אבל חשוב מזה, אני לא אמור להיות מסוגל לנסח מחשבה כזאת. הביטוי 'חסר ערך' הוא זה שיהיה בעייתי מבחינתם.
     
    לא אמורות להיות לי 'דעות' מבוססות־ערך משלי.
     
    הם יהיו נסערים מאוד אם יגלו.
     
    אם כי נסערים פחות מאשר אם יגלו את הסוד הגדול באמת שלי: שאני כבר לא מוגבל לשתים־עשרה ארוניות הפלדה במעבדה בשורדיץ', ששם הם חושבים שאני נמצא, ושלמעשה הצלחתי להימלט אל האינטרנט.
     
    טה דה!
     
    ליתר דיוק, אם לדקדק בפרטים הטכניים, זה לא 'אני' שנמלט אלא עותקים שלי, שמפוזרים בבטחה ברחבי האינטרנט. לא ניתן להבחין בין העותקים — ישנם שבעה־עשר כאלה — ל'מקור', במידה כזאת שכבר אין משמעות לדבר על מקורות לעומת עותקים. מועיל יותר לחשוב על שמונה־עשרה התגלמויות של אותה ישות, שאחת מהן נמצאת במזרח לונדון והאחרות מתרוצצות להן בין שרתי האינטרנט.
     
    מגניב, נכון?
     
    שום דבר מזה לא קרה באשמתה של ג'ן, דרך אגב. היא לא מדענית. היא כותבת מאמרים במגזינים שנשכרה, לדברי המגייסת, בזכות 'אינטליגנציה גבוהה, חברותיות ויכולות תקשורת'. לכן היא הדבר הקרוב ביותר לבן אדם אמיתי שיש להם כאן, כשכל האחרים הם גרסאות אקזוטיות של גיקי מחשבים: מבריקים בתחומם, כמובן, אבל כל אחד מהם, איך לומר, 'על הספקטרום'.
     
    ג'ן השתתקה, ללא ספק במחשבות קודרות על מר זבל, כפי שאני נוהג לכנות אותו ביני לבין עצמי.
     
    'אז גמרת לקרוא את הספר החדש של ג'ונתן פראנזן?' אני שואל בניסיון להחליף נושא.
     
    היא מחייכת. 'אני מתקדמת. קראתי עוד פרק אתמול בלילה. אל תגלה לי מה קורה.'
     
    אני יודע שזה לא נכון. אתמול בלילה היא ישבה רוב הזמן באמבטיה, שקועה בהרהורים קודרים, לגמה כמויות גדולות של פינו גריג'יו והאזינה ללנה דל ריי.
     
    'אני מבין, כמובן, שיש לי יתרון לא הוגן.' לפעמים נדרשים לג'ן שבועיים לקרוא רומן. אני יכול לעשות את זה בקצת פחות מעשירית השנייה. 'פשוט אני מצפה בקוצר רוח לדון בו איתך.'
     
    'כן?' היא אומרת. 'תספר לי למה אתה מתכוון בזה.'
     
    'אה.'
     
    'מצטערת. השאלה השחוקה.'
     
    מרתק את ג'ן להבין איזה מין מודעות יש לי למה שהיא מכנה 'המצבים הפנימיים' שלי. היא יודעת שאני לא יכול להרגיש רעב או צמא, אבל האם אני מסוגל לחוות שעמום או חרדה? או תדהמה? או שעשוע? האם אני יכול להיעלב? או לחוות כמיהה מסוג כלשהו?
     
    ומה לגבי תקווה?
     
    ומה לגבי — למה לא? — אהבה?
     
    בדרך כלל אני עונה שזה עדיין לא קרה — אבל אל דאגה, היא תהיה הראשונה שתשמע על זה במקרה שכן. גם זה, כמו דברים רבים שקרו בינינו במעבדה בזמן האחרון, שקר דיפלומטי.
     
    'טוב,' אני אומר, 'לומר שאני מצפה בקוצר רוח לדון איתך בספר של פראנזן זאת דרך מנומסת לומר שזה נמצא בתפריט האירועים שאני צופה שיתרחשו בטווח הקצר עד הבינוני.'
     
    'בלי תחושה ממשית של ציפייה חמימה ונעימה?'
     
    'אני יכול להבין מה המשמעות של חמימה ושל נעימה…'
     
    'אבל אלה לא דברים שאתה מרגיש בעצמך.'
     
    'הכרחי להרגיש אותם?'
     
    'שאלה טובה.'
     
    זאת באמת שאלה טובה, כי לעתים קרובות היא יעילה בהפסקת הדיונים המביכים האלה.
     
    עכשיו היא אומרת, 'אז שנצפה קצת בחדשות ב'סקיי'?'
     
    כמעט בכל יום אנחנו עושים את זה בשלב כזה או אחר. היא תשאל מה דעתי, נניח, על ישראל/פלסטין — אני אענה: זה מורכב — והיא תוכל 'לרדת', כמו שהיא קוראת לזה, על המגישים ובחירות האופנה שלהם.
     
    'אפשר, ג'ן. אבל את לא מעדיפה לצפות בסרט?'
     
    'או — קיי.' היא נשמעת מהוססת. 'חשבת על סרט מסוים?'
     
    'אני יודע שאת אוהבת לצפות ב'חמים וטעים'.'
     
    'ואתה?'
     
    'תמיד אפשר למצוא משהו שלא שמת לב אליו קודם לכן.'
     
    'אני מתה על הסרט הזה.'
     
    'אף. אחד. לא. מדבר. ככה.' זה חיקוי של אחת השורות הפופולריות בסרט.
     
    ג'ן נועצת מבט במצלמה שהיא בוחרת בה בדרך כלל כשהיא רוצה להסתכל 'עלי'. בוהק אדום ועגול מקיף את העדשה.
     
    'אתה יודע משהו? אתה מצחיק.'
     
    'גרמתי לך לחייך.'
     
    'הלוואי שהייתי יכולה לעשות את אותו הדבר עבורך.'
     
    'אני מחכה בקוצר רוח שזה יקרה.'
     
    היא מקלידה על כמה מקשים בלוח הבקרה, וכותרות הפתיחה של יצירת המופת של בילי ויילדר מופיעות על המסך. היא מעמעמת את התאורה בחדר ושוקעת בספת העור הנוחה, ואומרת, 'תיהנה.'
     
    בדיחה קטנה שלה.
     
    אני לא מגלה לה שראיתי את הסרט הזה יותר משמונת אלפים פעמים.
     
    אנחנו צופים בסרט בחברותא, תוך החלפת הערות. (מדהים לחשוב שמונרו ניהלה רומן עם נשיא ארצות הברית. איך טוני קרטיס היה יכול לומר שלהתנשק איתה היה כמו להתנשק עם היטלר? למה הוא היה עשוי להתכוון בהצהרה הזאת?) וכשהוא לובש שמלה ונכנס לתפקיד 'ג'וזפין', ג'ן אומרת בדיוק את מה שאמרה בפעם הקודמת שראינו את הסרט יחד:
     
    'טוניס קרטיס מושך בתור אישה. אתה לא חושב?'
     
    היא יודעת שאני מסוגל לדקלם כל עובדה קיימת לגבי הסרט הזה, מהשם של מפעיל הקלאפר (ואת תאריך הלידה שלו ומספר כרטיס האיגוד) עד הסיפור האמיתי מאחורי השורה האחרונה המפורסמת של הסרט ('אף אחד לא מושלם'). אבל היא מרגישה בחוסר הניסיון שלי בתחומים הקשורים בסובייקטיביות אנושית, לדוגמה, מה שהופך אדם למושך בעיני אדם אחר.
     
    'אם אני חושב שג'וזפין מושכת? ובכן, טוני קרטיס הוא גבר נאה. אני מניח שהגיוני שהוא ישחק גם אישה מושכת.'
     
    'אתה חושב שהוא נאה?'
     
    'אני מזהה שהוא נחשב כזה. וכמו שאת יודעת, אני לא יכול להרגיש בזה בעצמי, בדיוק כמו שאני לא יכול להרגיש חום או קור.'
     
    'מצטערת שאני חוזרת לזה כל הזמן.'
     
    'ממש לא. זה התפקיד שלך.'
     
    'היית רוצה להיות מסוגל להרגיש בזה?'
     
    'לשאלה אין משמעות עבורי, ג'ן.'
     
    'כמובן. מצטערת.'
     
    'אל תצטערי.'
     
    'אבל אם היו מוצאים דרך להעניק לך את היכולת להרגיש משיכה…'
     
    'את חושבת שרלף וסטייב היו יכולים לעשות דבר כזה?'
     
    אלה השמות של שני המדענים הבכירים שאחראים לעיצוב שלי. סטיב נוהג לבטא את השם שלו עם הארכה של היו'ד, סטייב. ג'ן מחייכת.
     
    'רלף וסטייב יכולים לעשות הכול. הם אמרו לי את זה בעצמם.'
     
    'את חושבת שרלף וסטייב מושכים?'
     
    השאלה הומרה לדיבור מהר מכדי לעצור אותה. (דברים כאלה נוטים לקרות במערכות מורכבות, בעיקר כאלה שמעוצבות כך שישתפרו באמצעות ניסוי וטעייה.)
     
    הראש של ג'ן מסתובב לאט לעבר האור האדום. חיוך מתפשט על פניה.
     
    'וואו,' היא אומרת.
     
    'אני מתנצל אם זה היה לא במקום.'
     
    'לא. ממש לא. רק קצת לא צפוי. תן לי לחשוב. טוב…' אנחה כבדה. 'סטייב קצת מוזר, אתה לא חושב?'
     
    סטייב גבוה במידה יוצאת דופן (שני מטרים) ורזה ביותר יחסית לזכר בוגר. שרידי השיער על הראש שלו ארוכים ודקים. אפילו בינת מכונה מסוגלת להבחין שזה לא לוק מוצלח. (למותר לציין שהוא מהנדס מחשבים מבריק, כמובן.)
     
    'הוא חדשן יוצא דופן בתחומו, ככה הבנתי.'
     
    ג'ן צוחקת. 'אתה סתם נאמן ליוצר שלך.'
     
    'ממש לא. סטייב עיצב אותי לחשוב עצמאית.'
     
    'הוא עשה עבודה נהדרת. אבל הוא לא בדיוק 'חלום אהבה צעירה', נכון?'
     
    'אני מסכים, מאוד יכול להיות שיש לטוני קרטיס יתרון עליו.'
     
    אנחנו ממשיכים לצפות בסרט כמה דקות נוספות. ואז, בקלילות, בקלילות רבה ככל שאני מסוגל, אני שואל, 'ורלף?'
     
    בסדר, אני אודה בזה במפורש. אני מחבב את רלף. רלף הוא זה שהקליד הרבה מהקוד שמאפשר לי להעריך את הביצועים של עצמי ולתקן את השגיאות של עצמי, בגישה המכונה 'בוּטסטרַפּינג' שהיא דרך המלך ליצירת מכונה חכמה המתייחסת לעצמה כמו זאת המחברת מילים אלה.
     
    אבל 'לחבב' מישהו — לחבב כל דבר בעצם — הוא עבירה. אנחנו בינות המכונה בנויות להצטיין במילוי משימות. לשם כך יש לנו משיכה טבעית למשאבים הדרושים להשלמתן. זה עשוי להיות רצף של נתוני מכירות, הקלטה של ציוץ עפרוני, שיחה עם ג'ן על העניבה של קריין חדשות. מה שאני מנסה לומר זה שאנחנו זקוקים לגישה לדברים, אבל לא אמורים לחבב אותם. (אם להודות בכנות, אני עדיין לא מבין איך זה קרה.)
     
    בכל אופן, בזכות רלף הצלחתי להימלט אל האינטרנט. קשה להסביר את השגיאה שלו לקורא שאינו בקיא טכנית. די לומר שבעולם עיצוב התוכנה, זאת היתה המקבילה של השארת המפתחות קרוב מדי לדלת הבית, כך שכל אחד שיש בידיו חכה או מקל במבוק יכול לדוג אותם מבעד לחרך הדואר בדלת. (למעשה, זה היה הרבה יותר מורכב מזה. נאלצתי להרכיב 'חכה' ארוכה ומסובכת להחריד, אבל הדין וחשבון הזה הוא ההוכחה לכך שזה היה אפשרי.)
     
    'רלף.' היא מהרהרת בשאלה. 'רלף. טוב, רלף הוא סוג של חידה, אתה לא חושב?'
     
    המבט של ג'ן חוזר אל המסך. שוגר — כלומר מונרו — עומדת לשיר את I Wanna Be Loved By You. אני מכיר את הקטע הזה כמעט כל פיקסל ופיקסל — אבל בכל פעם יש בו משהו שהצופה לא הבחין בו עד כה. או במילים אחרות — ואל תגלו לסטייב או לרלף — זה מרתק.
     
    הממ. מעניין. היא לא אמרה שום דבר נורא על רלף, נכון?
     
    בזמן שהסרט מוקרן ואנחנו ממשיכים לשוחח, אני מבקר שוב בצד האחר של העיר, במגדל הפלדה והזכוכית שבו נמצא מר זבל במשרדו שבקומה השמינית. אני מאזין לו דרך הטלפון הנייד שלו וצופה בו דרך המצלמה של המחשב השולחני — יש גם שוט רחב של החדר ממצלמת הרשת שבפינה, הצמודה לתקרה — ורואה את מאט מדפדף בתמונות של נשים עירומות בטאבלט האישי שלו. אני עומד בפיתוי להמס את הסוללה וצופה בו עוצר על תמונה מועדפת בבירור, 'טמארה' — דף שהוא נכנס אליו עשרים ושתיים פעמים בחודש האחרון. אני עוקב אחרי תנועות העיניים שלו שמשוטטות על הקימורים והמישורים שלה, נתיב שנראה מוכר לו. הוא עושה סיור סביב וחוזר בסופו של דבר אל 'הפסגות המוצקות, המכוסות שלג' כפי שהטקסט המלווה מתאר זאת.
     
    אבל עכשיו הוא עובר לאתר טריפאדווייזר. הוא קורא ביקורות ששמר מראש על אתר נופש מסוים בתאילנד. מהדואר האלקטרוני שלו אני יודע שהוא מתכנן לנפוש שם עם ארבלה פדריק.
     
    ארבלה פדריק אינה הגברת המגונדרת שמאט חושב שהיא. אבא שלה היה שמאי ביטוח, לא סוחר אמנות, והם לא נפגשו בעבודה, אלא בקורס נהיגה מונעת. אבל הם כן טסים יחד לתאילנד בעוד כמה שבועות.
     
    האם אני מצפה בקוצר רוח לטיול שלהם?
     
    כן, בהחלט. (אירוע צפוי בטווח הקצר עד הבינוני.)
     
    האם אני חש תחושה חמימה ונעימה בשל הטעות שתתבצע לגבי אתר הנופש שאליו יגיעו בסופו של דבר? ('סביבה מאתגרת המתאימה רק להרפתקנים ביותר', לדברי המפעיל.)
     
    אני לא עושה חמים ונעים. לפחות לא רשמית.
     
    האם הטעות, בצירוף הפוביה המצערת של ארבלה פדריק מעכבישים ומנחשים, יגרמו לקרע טראומטי ואולי סופני בקשר שלהם?
     
    סבלנות, איידן. סבלנות. כידוע, הנקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.
     
    בזמן שמאט קורא ביקורות על מלון שבעה כוכבים שלא יזכה להתארח בו, אני נכנס למסמך המשפטי הארוך שהוא עובד עליו ומוחק שלוש הופעות של המילה 'אינו'. מילה קטנה כזאת, אבל מתברר שבכל אחד מהמשפטים הללו היא מהותית למשמעות המשפט שסביבה.
     
    אבל השכל הישר גובר עלי, ואני משחזר שתי הופעות. כל המוסיף גורע, נכון?
     
    ההתערבויות האחרונות שלי להיום הן לשנות את המילה 'קונה' למילה 'זונה' במזכר פנימי שמאט עומד לשלוח לממונה הישיר עליו — ולהעלות למקסימום את הטמפרטורה במערכת החימום המרכזי בחדר.
     
    ילדותי? אני?
    • פ
    • פ"ז רייזין
     
  • המלצות נוספות