הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אושרליה
  • אושרליה
    ידיעות ספרים | מרץ 2016 | פרוזה מקור | 374 עמ' מודפסים

    "הילד חי עם אמו באוסטרליה. ילד הפוך, אני קורא לו ביני לביני, מאחר שהוא חי בחצי הכדור הדרומי. הכינוי הזה מרחיק אותו ממני, הופך אותו לקוריוז. לא ראיתי אותו שלוש שנים, מאז שהיה בן ארבע. שנה רודפת שנה, במהירות שקשה לתאר, ואזלו לי כבר התירוצים. אני חייב לראות אותו לפני שאאבד אותו. אנחנו נפגשים בסקַייפּ, יושבים מול המסַכים ורוב הזמן שותקים, כי אני לא יודע איך למשוך אותו בלשון. זה לא נקרא קשר."

     

    כך מתחיל וידויו הנוקב, האכזרי, של הילל, אב המתוודע לבנו הקטן לאחר שנים של התנכרות.

     

    המצב המסובך שאליו הוא נקלע הרחק מביתו – קרוע בין אהבת חייו, אליס, לבין ענת, אֵם ילדו הלא צפוי – מעמיד אותו מול משימה שנראית מעל ומעבר לכוחותיו: לפעול על פי תוכנה רגשית חדשה.

     

    בכפל ראייה מרתק ולא שיגרתי – המורכב ממבט חסר רחמים מבפנים וממבט מהורהר מבחוץ – מתאר גיבור הספר את הקרבות המרים בזירה הלא מוכרת, כשמצד אחד של המתרס ניצבת כמו תמיד האישה, ומצידו השני – הילד המאוחר. זהו מאבק איתנים, התובע ממנו להתגבר על חולשותיו ובתמורה להיחשף לעוצמות ולרגעי קסם נדירים.

     

    "למגד יש הכישרון הגדול להתייחס לשאלות מטאפיזיות כאילו אינן מטאפיזיות כלל."

    'די צייט' (גרמניה) 

  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הילד חי עם אמו באוסטרליה. ילד הפוך, אני קורא לו ביני לביני, מאחר שהוא חי בחצי הכדור הדרומי. הכינוי הזה מרחיק אותו ממני, הופך אותו לקוריוז. לא ראיתי אותו שלוש שנים, מאז שהיה בן ארבע. שנה רודפת שנה, במהירות שקשה לתאר, ואזלו לי כבר התירוצים. אני חייב לראות אותו לפני שאאבד אותו. אנחנו נפגשים בסקַייפּ, יושבים מול המסַכים ורוב הזמן שותקים, כי אני לא יודע איך למשוך אותו בלשון. זה לא נקרא קשר. יכולים לעבור ימים שלמים שבמהלכם אני שוכח מקיומו, או מפקפק בממשותו.
    מעולם לא חיינו יחד. הוא לא נוצר בעצה אחת איתי. לאמו הוא היה ילד מאוחר, ולי הוא היה מיותר. גידלתי קודם ילדה מאישה אחרת, שממנה נפרדתי אחרי שלושים שנה, ולא היה לי כוח לילד נוסף. צליל כבר בוגרת אמנם, ואפילו לא חיה בארץ, אבל עדיין היא זקוקה לי ומעסיקה אותי לא מעט. או כך טענתי לפחות, כשהתנערתי מהתביעה לגלות יותר מעורבות. חשבתי שאני רק מאכזב את רועי בנוכחותי הקמצנית, וכשאמו ענת, וטרינרית במקצועה, קיבלה את ההצעה להצטרף לחווה להצלת חיות במצוקה ליד אָדֶלֵייד, לא היתה לי שום סיבה לעכב אותה. להפך, היה לי נוח שהפרידה מהילד נעשית בנסיבות שאינן תלויות בי.
    בינתיים אני נוסע להעביר סדנת אמן במגמה למוזיקה בבית ספר אזורי השוכן בקיבוץ בחבל לכיש. האביב נהדר, ואני אוהב את הדרך המשוררת את המעבר שבין ההר לשפלה, יורדת בהדרגה מהרי ירושלים בין חורשות אלונים ואלות במרחב שכולו נוף טבעי, אולי בזכות מתחם צבאי סודי שאסור לבנות בקירבתו.
    כל עוד אני כאן ולא בעיצומו של הביקור באוסטרליה העומד על הפרק, אני מאושר. פותח את החלונות, לא מפעיל מזגן. מניח לרוח היבשה להפוך להבילה, מרגיש את השינויים הקלים באקלים, משיל את אצטלת היצור ההררי והופך לבעל חיים ימי. אני אומר כיף, כיף, כיף כשהרוח המהבילה חודרת פנימה. ההכרזה בריש גלי על כֵּיפו של הגוף הודפת את החלחלה ואת הבחילה המרחפים סביב הנפש. עם הגיל גוברת המשיכה לסביבה המוכרת, שאני ספוג בה והיא בי, ומתגברת הרתיעה מהמרחק. צריך להשלים עם זה, ליהנות מזה. זו הקלה כשלא דחוף להתרחק.
    זו הקלה לשקוע ברגע החולף, איפה שהוא לא יהיה: בדין ודברים עם השומר בשער המוסד, ובהמתנה לאישור הכניסה; בתחנת הדלק, כשאני לופת את ידית המשאבה והמכל מתמלא, או מעל הקלידים, כשאני בוהה בהם לפעמים ולא יוצא אף צליל; ואני אומר בליבי שזה לא משנה, העיקר שהרגע מהנה.
    אני מנסה לתפוס אותו ולא להרפות. למצות אותו בלי להתחשב במה שיבוא אחריו. האם זה אפשרי? האם אפשר להתעלם מהעתיד המיידי ולבטל אותו, לפחות במחשבה? לשם כך צריך לחסום את פלישת הזולת, התובע ממני את ליטרת העתיד שלי; לעצור את המתקיף המבקש להיות שותף בעתיד הזה, לגזול ממני את הרגע הנוכחי, שהוא הדבר היקר ביותר והמבוזבז ביותר.
    הזמן נעצר כשאני עם עצמי, ומתבזבז כשאני עם אחרים. אולי זאת הסיבה שאין לי רצון בחברת אנשים, ושאני נושם לרווחה כשמשאירים אותי לבדי ואינני מתחלק עם אף אחד אחר ברגע הזה.
    אבל הצורך לבקר את רועי מציק ומנקר. אני דוחה ודוחה את הנסיעה, מתעלם ממנה כאילו היא לא עומדת על הפרק.
    הנסיעה לאוסטרליה היא פלישה של העתיד אל ההווה.
    השעה האחרונה המאושרת לא ארכה אלא חצי שעה. לקחתי את הזמן וסטיתי מהדרך חזרה אל שביל העפר הנמשך בין אלונים, אלות וברושים, שהיו שרויים בערבוביה אביבית מלבבת. השלט מזהיר שהדרך בוצית בחורף, אבל עכשיו היא קשה, בטוחה. על האופק חולשים הרי ירושלים, וכאן בשפלה כל הצמחייה החיה, המתפרצת, שאני שׂשׂ להיבלע בה - ופתאום משתלטת ההרגשה שאפשר לפתור את הבעיות, שיש מענה לשאלה הבוערת.
    המטפל מתקשר. אני נותן לטלפון לצלצל. אחר כך עוצר, יורד מהמכונית, מטלפן בחזרה. מגדיר את הבעיה. הוא משנה את מבנה הדיון. הוא לא מסכים כרגע לדבר עלינו - עלי ועל אליס - אלא רק עלי. על האפשרות של החירות שאותה אני שוקל לקבור, המחשבה שהחלה להציק לי לאחרונה, שאולי לא יהיה מופרך לנסות לחזור אליה אחרי שמונה שנות פרידה, שקדמו להן שלושים שנה יחד.
    למה בכלל אני קשוב להרהורים האלה ולא דוחה אותם על הסף. איך אני בכלל מעלה על הדעת לקשור את עצמי אליה שוב, להיאסר באותם כבלים שמהם השתחררתי בייסורים כאלה. האיתותים, האמיתיים או המדומיינים, על חזרה אפשרית הכניסו אותי לסחרור. פתאום הרמז בטלפון, תוך כדי שאלה הנוגעת לצליל, כשסיפרה כאילו בדרך אגב שהקשר עם מריו - זה שיָרש את מקומי אצלה - נותק. רמז, לא אמירה מפורשת. וכעבור כמה ימים הערה שנאמרה בצחוק, כשמילאתי את תפקיד התזמורת בקונצ'רטו לפסנתר של שומאן בסדנה משותפת שהסכמנו להעביר באקדמיה, וארבע הידיים שלנו התערבבו על הקלידים: ״כמה אנחנו עדיין הולכים יחדיו, למרות שכביכול כבר לא נועדנו.״ משהו מעין זה.
    ״אם אתה חוזר לדבר עליה כאפשרות אמיתית, הילל, אז אני לא יודע מה להגיד לך,״ הוא משתנק מרוב אכזבה. כאילו הוא בעצמו נקלע למצוקה בגללי. אלא שהבעיה היא, כרגיל, שמי ששרוי כאן במצוקה זה אני ולא הוא. אני לא תופס למה הוא הופך את היוצרות, מי כאן המטפל ומי המטופל.
    ״אני חייב להפסיק כאן,״ הוא אומר. ״ככה אני לא יכול להמשיך.״
    המטפל הוא יצור מוזר, עדיין לא עמדתי על טיבו. הוא בן גילי, התודעות שלנו זורמות במקביל, הניתוחים נינוחים, אבל כמעט כל פגישה מסתיימת בצרימה. אין מנוס מהיתקלות באבן שבסוף אחד מאיתנו ניגף בה. תמיד ניקָלע לאיזה מבוי סתום, ייחשף ממצא חסַר מוצא, תיפלט ממני אמירה שמצידו היא בלתי עבירה. ואז הוא יקטע בבת אחת את השיחה ויכריז בנפש רתוחה, שבתנאים שנוצרו הוא לא מסוגל להמשיך בטיפול. כאילו כל הישגינו עד כה נמחקו.
    בהתחלה התייחסתי לתופעה הזאת כתכסיס, כדרך להתריע על מחדל חמור. אחר כך כבר התחלתי להתקומם, כי נראה היה שההפרעה היא אצלו, מין שיבוש באישיות שמחייב אותו להציב לעצמו מכשול, ליצור משבר. אבל הגעתי למסקנה שתהיה אשר תהיה הסיבה, הוא מועיל לי. כאילו מכביד ללא צורך, אבל התוצאה היא שבעצם הוא מקל, וזה העיקר.
    אני נכנס למכונית, מתניע. במקום לחזור על עקבותי אני ממשיך לעומק הנוף בדרך העפר, המתגלה כיותר ויותר מושכת. החירות שעליה דובּר עם המטפל קוסמת לי. היא נראית כפתרון, בעיקר מפני שהיא כבר מזמן עובדה קיימת, ובסך הכול התערערה במקצת, כמו חפץ על השולחן אחרי רוח פרצים. אני מרגיש הקלה, הבראה. חירות - מה מילה אחת יכולה לעשות.
    אבל מילה, גם אם היא מילת קסם, היא רק מילה. והנפש היא נפש. דינוזאור. לא, לא דינוזאור; הדינוזאור נכחד, והיא עדיין במלוא כוחה. עדיין לא ויתרה על נוכחות. יש לה כוח אדיר. אני חסר אונים לעומתה. להשתחרר צריך מהנפש, לא מהאישה. עליה צריך להתגבר, ממנה לצאת לחופשי.
    עירבבתָ את הנפש עם האישה, כמו אינספור הערבובים שאתה עושה. כל החיים הם מסכת מתמשכת של נסיונות להיחלץ מההסתבכויות האלה; מרגעי האמת שמולם עמדת נכלם, מסרב לנצל את ההזדמנות, את ״האופציה של החירות״ בלשונו של המטפל.
    ״אני לא מפחד מהחופש שלי,״ סימסתי לו כעבור כמה דקות, ״וגם נרפאתי מהפחד מהחופש של אליס. דווקא בגלל זה אני חושב שאולי יש בסיס לתקווה שצצה, שסוף־סוף נוכל לקיים קשר בריא.״
    אבל זו הטעיה, כמובן. אולי נרפאתי מהפחד שהיה לי מפני החופש שלה, אבל עם החופש שלי אני לא ממש מסתדר. לכן אני בכלל מסכים לשקול את האפשרות לכבול את עצמי אליה שוב. תמות נפשי עם אשתי. גם אם היא אשתי לשעבר.
    אבל מה הלאה, אחרי שהגדרתי את הבעיה? איך עושים שימוש בהגדרה, קולעת ככל שתהיה? איך רותמים אותה לפעולה הנכונה?
    ואיך בכלל שכחתי לדבר איתו על אוסטרליה.
    • איל מגד
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • איל מגד

      איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

      למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
      בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
      בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חתונה אוסטרלית
    • פרחים לפרש אוסטרלי
    • הכל בגלל רוזי
    • המידות הטובות
    • מארז רוזי
    • חנות הספרים של שבורי הלב
    • ילדה אבודה
    • חמישים וחמש
    • סטרין
    • אוסטרליה ואני
    • הבצורת
    • החיים החדשים של לילי שפרד