הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אורנים
    ספר מוגן
     
  • אורנים
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2017 | פרוזה מקור | 424 עמ' מודפסים
    נוגה לרמן, רווקה ירושלמית מבריקה, צמאה לאהבה ולהצלחה אקדמית. כשהאהבה מכזיבה היא מתמסרת לכתיבת דוקטורט בהיסטוריה, אלא שמה שאמור היה להיות מחקר אקדמי שגרתי, הופך למסע בלשי המפר את שגרת חייה השלווים. באופן מקרי נחשפת נוגה לסיפור משפחתי שהוסתר במשך שנים רבות, סיפור השזור בסערות שפקדו את היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, במאבקים, ביריבויות ובהיעלמותה המסתורית של תיבה יקרת ערך שהוטמנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בשעה שהיא תרה אחר האמת ההיסטורית שמאחורי המיתוס המשפחתי, מתמודדת נוגה גם עם אינטריגות בחיי האקדמיה, עם משברים בחיי האהבה הפרטיים שלה, ועם קשר סבוך ומפתיע שנרקם עם גיא, דוקטורנט לספרות רוסית. ועל אף שעולמו של
    גיא רחוק כל כך מעולמה של נוגה, ייתכן שהמפתח לפיצוח התעלומה ההיסטורית הוא ההבנה המשותפת שאחרי ככלות הכול זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנו מנסים לספר.
     
    אורנים הוא רומן סוחף הנוגע בשאלות עומק על מהותה של הזהות הישראלית והיהודית, על מקומו של העבר בחיינו וביצירת זהותנו
    הפרטית והקולקטיבית ועל הגבול החמקמק שבין האמת ההיסטורית לבין המיתוס. החלקים ההיסטוריים בספר מבוססים על מחקר יסודי, ומשקפים נאמנה הן את אירועי התקופה והן את האווירה ששררה בה.
     
    ימימה חובב היא היסטוריונית ועיתונאית, בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית ומלמדת היסטוריה במסגרות אקדמיות שונות. פרסמה ספר מחקרי (עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה, תשס”ט, מרכז דינור וכרמל), מאמרים מדעיים, עשרות מאמרים פופולריים בנושאים היסטוריים, סקירות ספרותיות רבות וסיפורים קצרים. אורנים הוא הרומן הראשון שלה.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
     
    הר פורייה, חורף תרע״ח, 1918
    הידיים זוכרות את תנוחת האחיזה האיתנה, את תנועת ההנפה, את תנועת ההטחה בקרקע. הידיים זוכרות את המאמץ. הידיים זוכרות את הכאב.
    והנה שוב יבלות על כפות ידי, כמו בימי הראשונים בארץ הזאת. תחילה למדו לאחוז במעדר ונצרבו יבלות שחתכו בבשר החי. אחר כך למדו לאחוז בנשק. ובשנים האחרונות טרפה המלחמה הכול. רפתה האחיזה, ועוד מעט קט וידי היו שומטות את כל מה שלמדו לאחוז בו.
    ושוב יבלות, כאילו מסרבות הידיים למה שהלב כבר השלים עמו. עכשיו עומד ברל לצד עץ האלון ושומר מפני אורחים בלתי קרויים. ברל זה שידיו ולבו שווים. ואילו אצלי כבדו הידיים, ורק הלב אומר להן חפרו, חפרו, חפרו במרץ. את קברי הן כורות לי עכשיו, קבר שבו אטמן הלילה הזה. וממנו גם אוליד את עצמי מחדש.
    עולם ישן עדי היסוד נחרימה.
    עולם חדש מן היסוד נקימה.
    שקט כבד שאפשר למששו בידיים רובץ על ההר הזה, ולכן כל מכה באדמה השחורה הבוצית מחרידה את לבי. נשמעות צליפותיו של המעדר על האדמה, כאילו מהדהדות מקצה העולם ועד קצהו. מישהו ודאי כורה אוזן ושומע. אני בטוח שהם אורבים לנו בשיפולי ההר. מאזינים, ממתינים, ועוד רגע יעוטו עלינו וילכדונו. ואם כך יקרה, קבר אמיתי אכן ייכרה לי בלילה הזה.
    לגנבים עלובי לב ישימונו. האמנם גנבים עלובי לב הננו?
    עד שהצלחתי לייצב את ידַי, ושוב מתגנבים הספקות ללב. ואני כבר חשבתי שהלב שלם עם המעשה. כמה לילות התהפכתי על יצועי, לבי מתענה בלבטים, בשאלות, בייסורים. ועד שחשבתי שנרגע הסער הטורף את ימי ולילותי, הנה שוב היבלות הפוצעות את הידיים, והנה שוב התהיות הפוצעות את הנשמה.
    ברל כמו שומע את מה שמתחולל בתוך נפשי, ואולי רק מבחין בכך שמכות המעדר נעשות אטיות יותר, רפות יותר. חזק ואמץ, הוא אומר לי, רק חזק ואמץ מאוד.
    אני יודע כי יש מצוות גדולות הבאות בעבירה. אני יודע כי יש גאולה שמבשריה הם מצורעים העומדים בשער העיר. האם נגזר עלינו לחיות לעד כאותם מצורעים?
    וברל מביט בי במבט חודר, ובלי שיאמר ולו מילה אחת אני יודע כי הוא מזכיר לי שהגאולה הזו גדולה ממני וממנו גם יחד. גדולה יותר מכל מה שניסינו לבנות כאן בכל השנים הללו. ולמענה כדאי הכול. הכול. גם הגלות. גם הצרעת. חפור, הוא אומר לי בלי מילים, חפור במרץ. קום התנערה.
    ואני חופר, חופר כפי שלא חפרתי מעולם. והנה נשמע לפתע קול עמום מתוך הבור שאני כבר עומד בתוכו עד מותני. קול המעדר הפוגע בדופן עץ מצופה פח. בדיוק כפי שאמר המודיע: שבעה צעדים מדודים דרומית לעץ האלון. האם אני שמח לגלות שצדק? האם אני מצטער?
    ובקרוב נעלה את תיבת העץ מן הבור, ונשליך לתוכו רגבי עפר כמו לתוך קבר פתוח. רק מצבה לא נציב מעליו. נגרוף וניישר את תלולית האדמה כדי שאיש לא ידע מה התרחש כאן הלילה. וכשיגלו זאת, כבר נהיה הרחק מעבר לים.
    אני נוגע בדופן התיבה ביד רועדת. למען המטרה ראוי גם המעשה הזה. ראוי גם הקורבן.
    הבור הזה יהיה לי הלילה לקבר. בו אטמן ומתוכו אוליד את עצמי מחדש.
     
     
    פרק א
     
     
    ירושלים, כעבור תשעים שנה
    (כסלו תשס''ח, נובמבר 2007)
    ופתאום הקולות האלו של האתים המכים בתלוליות האדמה, עורמים ומשליכים, עורמים ומשליכים, כמו כפות גדולות שמאכילות פה רעב, מנערים אותי ברגע מהמחשבות שהייתי שקועה בהן מי יודע כמה זמן. רון בלב ואת ביד - הוא שר לי תמיד בכל יום הולדת, מדגים את תנועת ההנפה של האת אל על, את תנועת ההטחה בארץ שפעם, בקיבוץ, היה מיומן בהן כל כך. עכשיו אין שום רון בלב, והאתים נמצאים כנראה בידיים הלא נכונות, לא אלו שחופרות גומות לשתילים חדשים אלא אלו שמכסות עליו במין אדישות חסרת לב.
    על מוזיקה נוספת הייתי מוותרת, אבל את הקולות של אתי החפירה הייתי משאירה, ושל גושי האדמה הנופלים בעייפות ומייצרים קולות עמומים כשהם פוגעים בתחתית הבור. מוזיקת רקע היתה מקלקלת, מטשטשת את הקול הנקי, המדויק, של הסיפור עצמו. אם היו עושים עליו סרט - מאלו המוקרנים בסינמטקים בפני קומץ צופים מביני עניין - הוא היה נפתח בדיוק בצלילים האלו. קולות של נפילה וחבטה, נפילה וחבטה, עד שלא נשאר יותר לאן ליפול, במה להיחבט.
    זה היה סרט גרוע, ללא ספק. בנאלי. חייו ומותו של איש קטן. בעצם רק מותו. הקטן. לא להאמין כמה קטן נראית רק לפני כמה רגעים, מוטל על המיטה הזאת, עטוף בטלית. קטן אפילו ממה שהיית בחייך. ואני הכרחתי את עצמי להסתכל, לא בחטף, להישיר מבט ולהביט בך פעם אחת אחרונה, בקימורי הגוף המצומק הניכרים מתחת לבד המצהיב המכסה אותך. מה שלא הורג מחשל, אני חושבת. אל תפחדי להסתכל למוות בפרצוף.
    אתה לא פחדת אף פעם, כך אני זוכרת אותך. בעיני האגוז שלך היה תמיד מבט קצת ערמומי וקצת חצוף ובעיקר כזה שלא עושה חשבון לאף אחד, והבלורית שלך, שכשהכרתי אותה לראשונה היתה כנראה עוד אפורה ואחר כך הלבינה לגמרי, עדיין עמדה בזווית פרועה ושובבית כמו של נער צעיר, והידיים שלך, שכבר היו מקומטות וסדוקות ומוכתמות בכתמים של יותר מדי שמש, תמיד התנופפו בתנועות של נואם נלהב בעצרת בחירות מול קהל גדול. ואף פעם לא פחדת להגיד לכולם את הכול ישר בפנים, לאמא שלי שמפנקת אותנו יותר מדי, תראי איך את גדלת, לחם יבש וגבינה חמש אחוז אכלת אצלנו בקיבוץ ויצאת בת לתפארת, ולמה את חושבת שכל מה שהם מבקשים צריך מיד לרוץ ולקנות להם. ולאבא שלי, שלא מסביר להם שם, לפקידי האוצר, שבלי קצת יותר חמלה כלפי העניים בארץ הזאת לא יישאר לנו כלום מהנשמה היהודית, ואפשר כבר לסגור את המדינה ולזרוק את המפתחות לים. ולשכנים מלמעלה שסגרו לא עלינו מרפסת בלי לקבל אישור בנייה, ומה זה? אין דין? אין דיין? איש הישר בעיניו יעשה? ויותר מכולם לפוליטיקאים, שמדרדרים את המדינה שלנו לאבדון; מעולם, אבל מעולם בכל שנות ההתיישבות הציונית לא היה מצבנו גרוע יותר, רק שהם, בשונה מאמא ומאבא ומהשכנים, היו מוגנים מאחורי מסך הטלוויזיה, ולכן המשיכו בשלהם והתעלמו מהטפות המוסר שלך, שתמיד היו מתובלות בפסוקים ובמשלים ומעוגנות בניסיון חיים של מי שכבר ראה ושמע מספיק.
    עד שלפני שלוש שנים סבתא חוה הלכה והשאירה אותך לבד, ופתאום נהיית מפרש קטן בלי רוח, בלי כיוון. ומאז התחילה הספינה שלך להסתחרר ולאבד את המסלול ואת הרצון להמשיך לשוט על המים האלה לבד, כי מה תעשה פה בלעדיה אחרי שהיתה לצדך כמעט שישים שנה. היה ברור שתלך אחריה, רק שאף אחד לא חשב שזה ייקח כל כך הרבה זמן. בעיקר לא אתה. תפסיק לקבור את עצמך כל כך מהר, נזפה בך אמא שלי, בתך הצעירה, בשבעה, כשסירבת, בעקשנות שמעולם לא עזבה אותך, גם לא ברגעים האחרונים, לגעת באוכל שהגישו לך. היא ישבה על הספה החומה, שנראתה פתאום עירומה ומצומקת לאחר שעקרו ממנה את כל הכריות, ואתה על הכורסה הכחולה רק בהית בה במבט של מי שאין לו כבר כוח להתווכח או להילחם או לריב, ומלמלת כל הזמן, עכשיו אני צריך ללכת אליה, עכשיו אני צריך ללכת אליה.
    למען האמת, לא חשבתי שזה יהיה אירוע עצוב מדי. הרי לא מכבר מלאו לך שמונים ותשע שנה, גיל מכובד שבו לכל הדעות כבר אפשר להגיד שלום ולפנות את הבמה. ובכל זאת יש עצב באוויר, משהו כבד ועכור שמשרה המפגש הבלתי־אמצעי הזה עם המוות, עם הסופיות הבלתי־נמנעת, עם הידיעה שאף אחד מאיתנו, אפילו לא אתה, חי לנצח.
    אני מוצאת שבנסיבות האלו נוח מאוד להסתתר מאחורי משקפי שמש. שלי אופנתיים ונקנו במחיר מופקע בקיץ האחרון, אבל אני לא היחידה שמסתירה עיניים אדומות מאחורי זגוגיות כהות שבדרך כלל אמורות להגן מפני השמש, על אף שרק קרניים קלושות חודרות מבעד לרווח שבין גבול העננים והאופק ולא מסנוורות בכלל. כי כבר אמצע כסלו עכשיו, ועננים כבדים של גשם מתקדמים במהירות מן המערב, מאיימים לסגור בתוך זמן קצר את השמים ולהכריז באופן רשמי על תחילתה המאוחרת של עונת הגשמים. ובכל זאת אני מסתתרת מאחורי משקפי שמש. מסתירה עיניים אדומות משבוע של בכי. באמת? אני שואלת את עצמי פתאום. רק שבוע עבר מאז? נדמה לי ששנה. נדמה לי שנצח.
    מה שמצחיק הוא - אני יודעת שבנסיבות אחרות היינו יכולים לצחוק על זה יחד, אבל עכשיו לא לך ובטח שלא לי מתחשק לצחוק - שבכלל לא בכיתי עליך. אני כמעט יכולה לשמוע אותך בקול של פעם, של לפני שלוש שנים, אומר לי נו, נו, כולם חושבים שאת בוכה על סבא שלך הזקן, ואת בכלל עניינים אחרים יש לך בראש. ואני הייתי עונה לך, אל תדאג, סבא, אף אחד לא חושד בי שאני בוכה בגללך. אמא טרחה לעדכן את כולם. כבר בדקות הראשונות של האבל, בשליטה המלאה במצב שמאפיינת אותה תמיד, היא דאגה שכל מי שמקבל את ההודעה עליך יקבל גם עדכון תמציתי עלי. שניים במחיר אחד. מה שבטוח, שלא יהיו תקלות באמצע ההלוויה. שאף אחד לא יאמר בטעות משהו מאוד־מאוד לא שייך, ויחייב אותה, באמצע ההלוויה של אבא שלה, להתמודד בו זמנית בשתי חזיתות.
    אתה בטח היית אומר שחבל על הזמן, שלא נעים להטריח ולשגע אנשים באמצע יום עבודה, אבל בפנים היית מרוצה מאוד לראות שכולם כאן, כל השבט לבית איזקסון, איתמר ומנוחה, ומלכה ומאיר, ואנחנו, והילדים של כולם, והנספחים מכל הצדדים. אפילו נעמה - כבר בת ארבע־עשרה אבל עדיין מתנהגת כמו ילדה קטנה - הגיעה בסוף, למרות שבכתה כל הבוקר והודיעה לכולם שאין על מה לדבר, היא לבית קברות לא הולכת, תהיה לה טראומה, יהיו לה סיוטים בלילה, היא תחלום על גופות. אמא רק הביטה בה, במבט הזה שבתור ילדה תמיד גרם לי לגמור הכול מהצלחת, ואמרה לה, תעשי מה שאת רוצה - רק תזכרי שביקשתי, ונעמה כנראה החליטה שעדיף להסתכן בחלומות על בית קברות מאשר לפתוח חשבון עם אמא.
    כי הרי כאלה אנחנו, נכונים לטקס, מתייצבים תמיד בהרכב מלא לכל אירוע - ברית, בר מצווה, בת מצווה, חתונה, הלוויה, לא משנה. רק תודיעו מספיק זמן מראש ותראו שכולם כבר יגיעו. האמת היא שאם התפאורה היתה קצת שונה עוד היה אפשר לחשוב שמדובר באמת באירוע כזה, איזו חתונה או בר מצווה. החיבוקים, הנשיקות, עודף המשפחתיות הדביקה, כמעט קשה להבחין בהבדל. וכך, למרות אירועי השבוע החולף ולמרות השינויים בתוכניות, וכדי שלא תהיה חלילה פגיעה בערנות, סידרת לנו תרגיל התייצבות משפחתי שלא מן המניין. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, אמר החכם באדם. טוב או לא - אני לא יודעת. בכל מקרה, זה מה יש.
    אנחנו עומדים כאן לפני הבור ההולך ומתמלא באדמה. קולות כרסום של אתים הנוגסים בערימות העפר רוחשים ברקע, קולות עמומים של גושי אדמה שנופלים וחובטים, תחילה בך ואחר כך זה בזה. ואני, שכבר שבוע לא יצאתי מהבית, לא יודעת אם להודות לך על שסידרת לי תוכנית והכרחת אותי לצאת מהפיג'מה, להתלבש, להסתרק, להתאפר - רק קצת, זו בכל זאת הלוויה, לבוא בין אנשים ולשוחח בלי מילים אלא רק בתנועות ראש שיחות חטופות, לקרוא מבטים של השתתפות בצער בלי לדעת באיזה צער מהשניים הם משתתפים. יש משהו משחרר באבל הקולקטיבי הזה, ביכולת לבכות בלי להרגיש צורך להסוות את הבכי. כל כך משחרר, עד שלרגע אני כבר לא מרגישה עוד צורך לבכות, ונהנית מהיכולת להתבונן מהצד בצערם של אחרים.
    בתוך ראשי עוד מרצדת התמונה שלך על המיטה בבית ההלוויות. באולם הקטן, האפלולי והצפוף, כשמתוך הדבוקה האנושית שהקיפה אותך התבלטה דמותה של אמא שלי ברגע נדיר של חוסר שליטה במצב. מישהי, שנראתה כמו השכנה הרעה של מוטל בן פייסי החזן, חתכה בסכין את קצה החולצה שלה, זו עם הפסים החומים, הישנה, המכוערת, שחיכתה ליום הזה בארון במשך שלוש שנים, ואמא נרעדה לרגע וקרעה קריעה ונראתה פתאום מבוגרת ועייפה, ובעיקר עצובה מאוד. וככה היא עמדה לא רחוק ממך, בין שתי האחיות הגדולות שלה - מצד אחד מלכה מפתח תקווה ומצד שני מנוחה מרעננה - שלא הפסיקו להתייפח, כאילו היה משהו בלתי־צפוי במוות הזה, כאילו שבחודשים האחרונים לא עברה בראשן יותר מפעם אחת המחשבה שהגיע הזמן שהסיפור הזה כבר ייגמר. שלוש נשים במטפחות כהות, בחולצות קרועות, עטופות בצעיפים גדולים, כי או־טו־טו ייפתח החורף הירושלמי באופן רשמי, וכבר קר באמת. שלוש נשים בשנות החמישים לחייהן, שבאמצע החיים הפכו פתאום ליתומות, לתמיד, ולא רק שאין להן אמא, גם אבא כבר אין להן עכשיו.
    ועל אף שבמשך שבוע שלם הייתי עסוקה רק ברחמים עצמיים, לא יכולתי שלא לרחם גם עליהן לרגע, כי ידעתי כמותן שזה סופי, ולתמיד, ושמהיום ייקבעו גבולות חדשים לזמן שלהן, ומה שעד לא מזמן היה הווה ועתיד יהפוך מעכשיו לעבר. כי ידעתי שיחד איתך הן קוברות פרק שלם של חיים, וגם ציפיות וחלומות ואמונה בדברים שכבר לא יקרו עוד לעולם. כי ידעתי שהבית שבשנים האחרונות היה עבורן בית אבא, עם ארון הספרים הגדול והספה החומה החורקת והכורסה הכחולה המיושנת שכולם אמרו כבר מזמן שצריך להחליף, והריח הזה שהתערבו בו ניחוח דק של מקטרת וריח נפטלין וספרים ישנים ותפוחי אדמה מתבשלים במטבח, יהפוך בעוד ימים אחדים לזיכרון קלוש שילך ויתפוגג, ואפשר יהיה רק להתרפק עליו בגעגוע אבל לא לגעת בו ממש. וכי ידעתי שמהרגע הזה תהפוך עבורן האהבה לגעגוע, והתקוות יהפכו לרגש חלול של החמצה, והכעסים יתחלפו בתחושת אשמה, והטינה תומר בחרטה. והבנתי שלא פחות משהן בוכות עליך הן בוכות על עצמן ועל מה שלא יהיו עוד.
    וכך ראיתי את אמא שלי עומדת לצדך, בת הזקונים שלך שכל כך אהבת, ילדה קטנה בת חמישים ואחת, שברגע אחד הזדקנה והתכווצה והאפירה. ואפילו היא הסירה לרגע משקפי שמש, שהרכיבה למרות האפלולית שבאולם הקודר, על אף שכבר אמצע כסלו ואו־טו־טו גשם עכור ישטוף את ירושלים, וניגבה עיניים אדומות. היא, שתמיד עומדת חזקה כמו פלדה ואף פעם - אבל אף פעם לא נשברת. היא הרי הבת שלך, וירשה ממך את האופי הזה, החזק, ואפילו היא בוכה עכשיו. אז מה. גם אני הבת שלה, וגם אני ירשתי ממנה את אותו אופי בדיוק, ותראה אותי.
    אבא שלי התנדב לומר קדיש, מקבל על עצמו מחויבות לשנה שלמה במקום הבן שמעולם לא נולד לך. הוא תמיד היה החתן המועדף עליך, ואמא הבת המועדפת, ואני הנכדה האהובה, זו שנושאת בגאון את תמצית שמו של אביך הנערץ שלא זכית להכיר. ולכן לפני לא מעט שנים נכנעת להפצרותיה של אמא - אתם לא נעשים צעירים מיום ליום, היא גילתה לך את מה שידעת בעצמך, ונכון שאין כמו להזדקן בקיבוץ, אבל בכל זאת, זו לא משפחה, ואנחנו שלושתנו גרות רחוק. והסכמת לקחת את סבתא ולעזוב את הקיבוץ, ולבוא לגור לידנו בשכונת רחביה הבורגנית, ולוותר על החום של עמק בית שאן, בית השחי של המדינה, לטובת הקור הירושלמי החודר לעצמות שכבר הספקת לשכוח, מה שהצליח אולי להכין אותך למה שמצפה לך בעוד שעה קלה, כשהגשם יתחיל לרדת ויכה בך קר ודוקרני וחסר רחמים.
    לא שאי־פעם הפסקת להתגעגע לחום של העמק ולפשטות הכמעט סגפנית של חיי הקיבוץ. לא שאי־פעם הפסקת להתווכח עם אמא שעוטפת אותנו במותרות, ועם אבא שמכר את נשמתו לשטן הקפיטליסטי והלך לעבוד במשרד האוצר בתקופה הכי אפלה של החברה הישראלית, כשהחליטה לוותר במודע על ערכי השיתוף והעזרה לזולת שאתה ובני דורך הבאתם מבית אבא. ולא שאי־פעם הפסקת להתלונן על הדירה שאמא מצאה לכם במרחק שלושה רחובות מאיתנו ובגובה שלושים וחמש מדרגות מגינה צפופת צמחייה ירושלמית, יערה ויסמין ובוגנוויליה סגולה ולינגוסטרום שמקיף את הגדר במבנה הנדסי מהוקצע, אבל בלי שדרה של עצי דקל מתכנסים אל קו האופק, ובלי נוף של גלבוע נושק לתבור מהחלון.
    יתברך וישתבח ויתפאר, אומר אבא, ואני מעבירה מבט ממנו לאמא שנראית פתאום דהויה ושפופה, ומהם לשני האחים הצעירים שלי שעומדים לא רחוק מהקבר הפתוח, ושביום מן הימים יאמרו גם הם כמו אבא קדיש יתום בקול סדוק. אבל בשעה הזאת הם נראים כאילו הם כאן בטעות, לא שייכים לחגיגת המוות המתנהלת סביבם. אמיר, במדים מאובקים, חסון ויפה ומתנשא לגובה מעל רוב הנוכחים. פניו משורטטות בקווים ישרים, תחומות בתספורת צבאית קצוצה, לחייו מכוסות זיפים ספוגי אבק וצרובות שמש, וזרועותיו השריריות נחשפות מתוך שרוולי החולצה המופשלים, שזופות מאוד על אף שהקיץ הסתיים כבר מזמן.
    הוא הגיע ברגע האחרון, אפוף עדיין בריח של קרב וסכנה, כאילו מארץ אחרת הגיע. ארץ שבה מתנהל הזמן בקצב משלו, ורק לעתים, לשעה קלה במהדורת החדשות, מתלכד עם זה שלנו וניבט בנו בוטה ומאיים. וכמו תמיד הוא עומד זקוף, בתנוחת המ״פ שסיגל לעצמו ובלסת משתרבבת קדימה בזווית המורגלת בחלוקת פקודות, בכתפיים רחבות מתוחות ל״הקשב״, כשנשק חמור סבר תלוי על אחת מהן ומשתלשל לצדו ברישול. דמותו היציבה, הבטוחה בעצמה, כמו מטילה צל על עידו העומד לצדו, גבוה כמעט כמותו אבל רזה בהרבה, באחת מחולצות סיום המסלול של אמיר, קצרת שרוולים ומחוררת מרוב שימוש, גם הוא בתספורת קצוצה, בתנוחה שמנסה לחקות את עמידתו של אחיו הבוגר ובזווית דומה של הלסת. איך לא קר להם, היתה אמא שואלת בוודאי אלמלא היתה ממלאת עכשיו תפקיד ראשי בהלוויה של אבא שלה. קר להם ועוד איך, היה אבא משיב לה, אבל הם צריכים לשחק את המשחק.
    אמא קוראת להם ״העבריינים שלי״, שני הבנים שמשביעים אותה מרורים מיום שעמדו על דעתם. רק שאצל אמיר הנטייה לחפש צרות באה באופן טבעי, זורמת בעורקיו כמו בת בית שובבה וחיננית, ואילו אצל עידו זה תמיד ניסיון קצת נלעג וקצת מעורר רחמים לחקות את אמיר. זה שהסתבך תמיד בתגרות עם הילדים של השכונה - לא שיש יותר מדי ילדים ברחביה, אבל לו היה הכישרון למצוא אותם ולהפיל עליהם פחד. זה שברח מבית הספר באופן קבוע וארגן לאבא ולאמא את מעמד הלקוח המתמיד בחדר המנהל. זה שנעלם לטיולים במקומות מסוכנים בלי לעדכן אף אחד לאן הוא הולך ומתי בדיוק הוא מתכוון לחזור. רק בצבא הוא נהיה פתאום בנאדם, כשלראשונה בחייו הסכים לקבל מרות וליישר קו עם המסגרת, ומפרחח שמחפש צרות הפך לחייל מצטיין ומפקד נערץ. גם עידו מעריץ אותו, כזה הוא היה מאז שאני זוכרת אותו. ולכן הלך תמיד לאותם חוגים שאליהם הלך אמיר - כמה שנא את החוג לג'ודו ואיך התעקש להמשיך ללכת אליו כדי להראות לכולם שגם הוא יכול, ולכן הלך לאותה ישיבה תיכונית, ולאותה מכינה, מייחל להגיע גם לאותה יחידה צבאית שבה הוא משרת, מתאמץ תמיד להניח כף רגל מהוססת במקום שבו כבר הספיק אמיר לדרוך קודם לכן, ולהטביע בצעד בוטח את טביעת רגלו.
    נעמה, לעומת זאת, אף פעם לא העריצה אותי ולא ראתה בי מודל לחיקוי. כששלוש־עשרה שנה ושני אחים מפרידים בינינו, יכלה ליצור לעצמה טריטוריה משלה בבית, נהנית ממעמד בת הזקונים המפונקת, זו שלא צריכה להצדיק את קיומה ולהוכיח את עצמה בכל רגע נתון. יותר מדי שנים לא באמת גרתי בבית, מפנה לה מקום, משחררת לה חלל פנוי מנוכחותי לגדול ולהיות מה שהיא. כשעדיין גרתי בבית היא היתה רק ילדה קטנה, וכשהתחילה לגדול - כבר לא הייתי שם בשבילה. אז מה הפלא שאף פעם לא באמת היינו חברות. מה הפלא שמי שעוטפת אותה עכשיו בחיבוק מגונן, מסתירה מפניה את גופתך, מושיטה לה ממחטת נייר כשצריך, היא לא אני אלא שירה. תופסת את מקומי כאחות הגדולה, גוזלת ממני את פירורי האבל על מותך וממררת בבכי כאילו זאת ההלוויה של סבא שלה, כאילו מעמדה במשפחה כבר חתום וסגור, ולי לא נותר אלא לחמוק מפניה מובסת ונכלמת, לפנות לה בשתיקה את המקום שהיה פעם שלי.
    נדמה לי שיותר מאשר עם כל אחד אחר פחדתי היום מהמפגש איתה. אל תיעלב, סבא, אבל אם הייתי יכולה להחזיר אותך לחיים, הייתי עושה את זה קודם כול כדי למנוע את המפגש הזה. קיוויתי שאצליח לחמוק ממבטיה, נדחקתי אחורה, הצדה, מנסה להסתתר מפניה. כמה טיפשי מצדי. כאילו היה אפשר למנוע את הרגע הזה שבו נעמוד זו מול זו, היא בעיני האיילה המצועפות שלה, שופעות הזדהות והשתתפות בצער, ואני בעיניים אדומות, מתגוננות מאחורי משקפי שמש אופנתיים ובמבט מושפל. מתוך הקהל הדחוס היא ניגשה אלי - ברור לי שהרגישה שניסיתי לברוח ממנה, בנסיבות כאלה אני שחקנית איומה - ומלמלה בקול שקט כדי לא להפריע לטקס שעמד להתחיל בכל רגע, איך את מחזיקה מעמד?... אני הרוסה לגמרי... רציתי להתקשר אבל לא ידעתי מה לומר... ואני, בניסיון נואש לשמור על שרידי גאוותי החזרתי במלמול שקט, בואי לא נגזים, הוא כבר היה בן שמונים ותשע, אף על פי ששתינו ידענו שלא עליך היא מדברת.
    לזכותי ייאמר שאף פעם לא אהבתי אותה, גם לא בימים הרחוקים מעברו השני של השבוע החולף. מה את כל כך מתרגשת ממנה? שאלה אותי פעם נטע, יושבת מולי ברגליים משוכלות על כורסת הקש במרפסת דירת הרווקות שלנו. זה אחיך שהולך להתחתן איתה, לא את. ואני התביישתי לספר לה, ואולי גם לעצמי, מה כל כך מפריע לי בנערה הזו הכרוכה אחרי אחי כמו חתלתול קטן ומפונק. האם זה היופי שלה, הקורן ממנה פשוט וטבעי, חף מאיפור או מקישוטים מלאכותיים, מתבוסס ברכות ילדותית שטרם התפוגגה? האם זו העליצות הקולנית, המתחנחנת, שבה היא ממלאת את בית הורי בכל פעם שהיא שם, מתאימה את עצמה לביקורים החטופים של אמיר מהצבא? באמצע השבוע, כשאני מגיעה הביתה, משוועת למנוחה, מבקשת להשתרע מול הטלוויזיה ולהתפנק בארוחת ערב שמישהו סוף־סוף יכין בשבילי, אני מוצאת אותה עומדת במטבח ושוטפת כלים, חותכת סלט, עורכת בעצמה את השולחן, יודעת בדיוק איפה נמצאת כל צלחת וכל קערה, אלו שאני כבר שכחתי מזמן היכן הן נמצאות, ותוך כדי מצחקקת עם אמא שלי, מחליפה איתה פיסות רכילות ומתכונים. ובשבתות - שולחת את אמיר לישון, לא משנה שכבר שבועיים לא ראתה אותו ושרק בגללו באה, ובמקום לבלות איתו יושבת עם נעמה, מלהגת איתה במשך שעות על בנים ועל בגדים, כאילו היא כמותה בת טיפש־עשרה נלהבת, פוקחת עיניים גדולות ומשתאות מול העולם שנפתח לפניה לראשונה.
    אני פשוט לא סובלת אותה, ניסיתי להסביר לנטע, מקווה שהיא מכולם תצליח להבין. היא כזאת ילדה קטנה, עוד לא ראתה כלום בחיים ומצפה שאהיה חברה שלה. לא שאין לה שכל, הסכמתי לנדב פרגון קלוש, רק שהיא אף פעם לא ממש ניסתה להשתמש בו. את מבינה, בחיים לא ראיתי אותה לוקחת ספר ליד. שום דבר לא מעניין אותה חוץ ממה שנוגע אליה. והשאיפות שלה מעצמה - אולי בגובה דשא, להתחתן וללדת ילדים וזהו. זה שאני מתכוונת לכתוב דוקטורט נראה לה מטורף לגמרי. היא חושבת שזה מיותר. משעמם. רק לסרוג לאמיר כיפות כל היום נראה לה נורא מעניין וחשוב. ואת צריכה לראות איך היא מעריצה אותו. מתלהבת מכל מילה שהוא אומר, מצחקקת מכל בדיחה טיפשית שלו, רצה תמיד להכין לו קפה ולהביא לו עוגה ולנשק את עפר רגליו.
    אז זה העניין, נטע צחקה. את מפחדת שגבי יצפה שגם את תתחילי להעריץ אותו ולשרת אותו. זה לא גבי, מיהרתי להשיב. גבי לא צריך את אמיר כדי ללמוד ממנו איך מתנהגים עם בחורה. זאת אמא שלי שמשגעת אותי. היא מסתכלת עליה, ואז עלי, ופתאום אני נראית לה מבוגרת, מסובכת, כזאת שמושכת את החיים שלה בדיוק בכיוון הלא נכון. לא שהיא אומרת משהו, אבל אני יודעת יפה מאוד מה היא חושבת. ונטע הביטה בי בעיניים החכמות שלה ואמרה בקול נקי מהתחכמויות, טוב, אפשר להבין אותה, היא כבר רוצה להיות סבתא. ואני השבתי לה בלי קול, כאילו שאני לא.
     
    הכביש השחור העולה משער הגיא מתפתל מתחתינו כמו נחש עצום, מסתתר ומתגלה בין ההרים, וטורים של כלי רכב רועשים ממהרים בו אל האופק וממנו, מעלים ענני עשן אפור שמתמזגים באפרוריות השמים, דוהרים, כאילו מנסים להימלט מקללת המצבות הגולשות מן ההר כעדר זאבים ומאיימות לשטוף את הכביש. כאילו ספר מדבר חדש נוצר כאן ומאבק איתנים ניטש בין סאון החיים לבין דממת המוות. מסביב מאות מצבות בגיבוב פראי, כמו נדחקות, נדחסות, נצמדות זו לזו בסחרור מטורף, ונדמה שמירוץ עקשני נגד הזמן מתנהל כאן, שבו המתים ממהרים לתפוס מקום, חוששים שאם לא יזדרזו יבואו אחרים ויקדימו אותם והם לעולם לא יספיקו להיאחז בקרקע, למצוא בה מנוחה נכונה.
    אתה הספקת. עכשיו קוברים אותך בבור הזה, חור אפל פעור בהר הסלעי והקשה, סוף־סוף פטור מכאבי הגוף והנפש, סוף־סוף שוב לצד סבתא כפי שהיית מרבית חייך. אילו יכולת לומר לנו עכשיו כמה משפטים אחרונים, היית ודאי אומר שאתה שמח, רגוע, אבל גם לועג לנו על ההספדים הארוכים, על הדמעות המיותרות. מה הטעם בבכי, היית נוזף בנו, מי שמת - מת, אל תבכו למתים. ואולי גם היית מוסיף, את העבר צריך לקבור ולא להתחפר בו, להשליך אותו מאחורי גבנו ככלי שאין בו חפץ. כמו שאמרת לי אז, באותה מריבה עכורה עם אבא ואמא, כשאני סמכתי על תמיכתך ואתה אכזבת.
    ישבנו אז בסלון ביתך באחר צהריים של שבת. קרניים אחרונות של שמש ריצדו על זגוגית החלון, מתעתעות בנו, לרגע שולחות אור קלוש ולרגע מסתתרות מאחורי ענן חולף. אפלולית עגומה ירדה על החדר, כי האור - בפקודתו הדייקנית של שעון השבת - איחר כמו תמיד להידלק, הרי יש די אור, רטנת בכל פעם שמישהו העיר לך על כך, חבל על החשמל. קצה מועקה החל לפלוש דרך החלון הפתוח, ממלא את החלל שהחלה להותיר השבת ההולכת וחומקת מאיתנו, ואתה ישבת כדרכך בכורסה הכחולה האהובה עליך, כשסבתא מיהרה מן המטבח לסלון ומן הסלון למטבח, מגישה תה, עוגות, פירות יבשים, לא נחה לרגע, מנסה להסוות בריצתה העמלנית את המתח שעמד באוויר. אבל אמא התעלמה מניסיונותיה לרכך את האווירה, מושכת בחוזקה בזנבו של הוויכוח שנגרר אחרינו עוד מהבית, לא מניחה לו להתפוגג. שמעתם מה היא מתכננת לעשות בשנה הבאה? הפנתה אליכם את השאלה, אבל אני ידעתי שהיא ממשיכה להתווכח איתי.
    להתווכח איתה זה עניין שלם. היא מתלהטת, מתרתחת, משוכנעת שהיא צודקת, ומנסה לשכנע את כל העולם. עכשיו היא הולכת להפיל עליכם את הבשורה המרה, ועם ההקדמות שלה כבר אפשר לחשוב שאני מתכוונת לרדת לגרמניה או לנסוע למזרח הרחוק למכור שם סמים. אבל לא. המכה האמיתית מחכה לכם בקצה המשפט. כי אני, נוגה לרמן, בחורה מבריקה והתלמידה המצטיינת בכל שנותיה בבית הספר, עתיד המשפחה ותפארת מדינת ישראל, שעם בגרות ופסיכומטרי כמו שלה יכולה להתקבל אפילו לרפואה בלי למצמץ, הודיעה ביום בהיר אחד להוריה ההמומים שהיא מתכוונת לכלות את ימיה בפקולטה למדעי הרוח וללמוד היסטוריה. תגידו לי אם זה לא בזבוז, אמא רשפה מולכם ניצוצות, עם ציונים כמו שלה היא יכולה להתקבל למה שתרצה, והיא מתעקשת לשרוף לעצמה את החיים עם מקצוע שאין מה לעשות איתו.
    היסטוריה זה דווקא נחמד, ניסתה סבתא למצוא רווח בין המילים הצפופות של אמא ולהיות חיובית כהרגלה, אבל אף אחד לא ממש הקשיב. תגידי מה באמת מפריע לך, התרגזתי. שבשיחות שלך עם האחיות שלך ועם החברים שלכם לא תוכלי להשוויץ בי כמו שאת רגילה, לא ככה? שהם יספרו לך כמה הילדים שלהם מוצלחים, כל אחד לומד מקצוע יותר יוקרתי מהשני, ולך לא יהיה במה לנופף, כי אני לשם שינוי החלטתי פעם אחת בחיים לעשות את מה שמעניין אותי בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
    אמא לא נשארה חייבת והמשיכה בטונים גבוהים יותר, נו באמת, זה מה שמפריע לי? מה שמפריע לי זה שלא הטרחת את עצמך לרגע לחשוב מה בדיוק תעשי עם החיים שלך יום אחרי שתסיימי את הלימודים. תהיי מורה? תבזבזי את הכישרונות שלך על מריבות עם ילדים קטנים? בלי הערכה? בלי משכורת שאפשר לחיות ממנה? ומה כל כך נורא בללמוד מקצוע שאנשים גם מתייחסים אליו בכבוד? הבעיה שלך שאת לא מבינה שאנחנו רוצים בטובתך, ושיש לנו קצת יותר ניסיון ממך כדי לדעת גם מה טוב בשבילך.
    אני לא רוצה להיות מורה, התגוננתי, מזכירה לה שאני בכלל חושבת על כיוון של קריירה אקדמית. אבל אמא המשיכה בלהט, כאילו רק חיכתה שאומר את השטות הזאת, ונראה לך שמישהו מחכה לך שם, באקדמיה? לא שאני חושבת שלא תצטייני, אבל העסק שם הרי מתמוטט. להיכנס לשם היום זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. את מכירה את פרידמן - הגיע שלב המשלים - החברים שלנו מתל אביב. הבן שלהם סיים לא מזמן דוקטורט במדעי הרוח. בחור מבריק, כולם משבחים אותו, וכלום. אין תקנים, אין עבודה, באף אוניברסיטה. הבחור מחפש את עצמו, מקווה למצוא משהו באיזו מכללה עלובה. וכך זה היום בכל מקום. זה מה שאת חושבת שאנחנו רוצים בשבילך?
    אבא מצדו השתדל לתפוס את עמדת החוקר הטוב. תראי, נוגה, הוא ניסה להרגיע. אף אחד לא אומר שללמוד היסטוריה זה לא מעניין או לא חשוב. אז תלמדי, אם זה מה שאת רוצה. קחי קורסים, תלכי להרצאות, תקראי ספרים כמה שאת רוצה, אבל את גם צריכה להיות מעשית. לחשוב על העתיד שלך. את יודעת שכל הדרכים פתוחות בפנייך. תבחרי מקצוע שייתן לך סיכוי להתקדם בחיים, למצות את היכולות שלך, ההיסטוריה הרי לא תברח לשום מקום.
    אתה משום מה, שלא כהרגלך, דווקא שתקת, אבל אני ניסיתי לגייס אותך לצדי. נכון שאני צודקת? הטחתי בך, בטוחה שתסכים. נכון שהכי חשוב זה לעשות את מה שאני אוהבת, את מה שאני מאמינה בו? אבל למרבה הפלא בפעם הזאת אפילו אתה לא היית איתי. את רואה את הידיים האלה, הרמת מולי שתי כפות ידיים עייפות משימוש, ובקול שלך היתה התחלה של סערה. כשהייתי צעיר ממך בהרבה הידיים האלה כבר סללו כבישים, חפרו גומות לעצי פרי, תעלות השקיה, בנו בתים. כשההורים שלי באו לכאן מהגולה - עכשיו כבר נשמעת כועס באמת - זה מה שהם באו לעשות פה, לבנות עתיד, לא לחטט בעבר. יותר מדי דורות ההורים שלהם התעסקו בעסקי אוויר, לופט־געשעפטן, היה לנו מזה מספיק. אני חושב שהפעם, לשם שינוי - לא התאפקת ועקצת - ההורים שלך דווקא צודקים. את צריכה ללכת קדימה ולא אחורה, אמרת והסתכלת בי במבט מאוכזב וגם כועס, ואני הרגשתי פגועה ונבגדת, כי אתה מכולם היית אמור להבין למה חשוב לי כל כך לסלול בעצמי את נתיב חיי.
    ולכן לא ויתרתי הפעם. זו היתה הדרך שלי למרוד. סוף־סוף. מרד קטן, צנוע, אבל בכל זאת מרד. יותר מדי שנים הייתי הילדה הטובה, זו שמביאה הביתה תעודות מושלמות, זו שמתקשרת להודיע על כל איחור, רק שלא ידאגו, רק שיהיו מרוצים. והפעם לא. הפעם החלטתי לעשות בדיוק את מה שמתחשק לי. רוצים לראות אותי רופאה? שופטת? מנהלת חברה? אז זהו, שלא. לא בא לי. יש לי מין ציפור קטנה כזאת בראש שאומרת לי - לכי על זה, כמו גדולה. תהיי אחת מאלה שאבא ואמא - ומתברר שגם אתה - חושבים שהם בטלנים רוחניים, יושבים ימים שלמים בספריות ובוהים במחשבים הנישאים שלהם, מדפדפים בספרים מצהיבים, הוגים הגיגים, הוזים הזיות, כאילו אין מחר, כאילו אין בחוץ עולם שצריך לבנות, לסלול, לשכלל, לתקן, כאילו שאין פה כלכלה קורסת שצריך להציל ומערכת משפט שצריך להוציא מהבוץ וסרטן שצריך למצוא לו תרופה. אבל יום אחד, כשתבינו שגיליתי כמה דברים מעניינים, ששפכתי אור על כמה פרשיות אפופות סוד מן העבר, כשתגלו שאנשים עומדים בתור כדי לקנות את הספרים שלי ובאמת רוצים לשמוע מה יש לי לומר על כל מיני עניינים חשובים, אז תאמרו פתאום - אופס, כנראה שהיא בכל זאת עשתה פה משהו בעל ערך. וזה יהיה הניצחון שלי. קטן, אבל ניצחון.
    רק שאיתך זה כבר אבוד. ולא שלא ניסיתי, קצת לפני הסוף, לתת לך הזדמנות לעשות את מה שלא עשית מעולם ולומר שטעית. ישבנו אז יחד במרפסת הסלון הקטנה שלך באחד הביקורים האחרונים שלי אצלך, אתה על כיסא הנדנדה המתקלף, זקן כמעט כמוך, ואני על מעקה האבן הנמוך, נשענת על סורגי המתכת המאובקים. ערב קיץ נעים זה היה, החום שרבץ על העיר במשך היום התחיל לסגת מפני הרוח שהביאה איתה ריח מתוק של יסמין מהגינה. בין ענפי הקיסוס המטפס על קיר הבניין שלך השתרגו ענפים דקים של חבלבל, שולחים פרחים גדולים, גביעים שהכחילו בבוקר, ובצהריים להטו בסגול עז ולקראת ערב החלו לדהות בארגמן חיוור. תראה איך הקיסוס נאחז באבן, רציתי לומר לך, נועץ בה ציפורניים מעוקלות ולא מרפה. גם אתה אל תרפה, רציתי לומר לך, אבל שתקתי, כי העיניים הכבויות שלך שהציצו מתוך הפנים המצומקות, והידיים הדקיקות שנחו לצדי הגוף ללא תנועה, סיפרו לי שכבר הרפית. שכמו פרחי החבלבל גם אתה כבר דהוי ומשומש.
    אז אמרתי רק: סבא, אתה יודע שאני מתחילה לכתוב דוקטורט. ואתה שתקת לרגע, ואני חשבתי שאתה לא שומע, או לא קולט, אבל אז מלמלת בשקט נו, נו, זה טוב. אמא שלך אומרת שאת מצליחה יפה. ואני, מעודדת, המשכתי, אני כותבת על נוברדוק, אתה שומע? הישיבה של אבא שלך. לכבודו אני עושה את זה, ולכבודך, דיברתי לאט כמו שמדברים לילד קטן. כי אני יודעת שהערצת אותו כל כך כל החיים אבל אף פעם לא פגשת אותו, ואולי סוף־סוף אמצא משהו גם עליו. ואתה המשכת לשתוק. ואני חשבתי שוב שאולי לא שמעת, ואולי לא הבנת. אבל פתאום נרעדת, וניצוץ קטן נדלק בעיניך הכבויות, ואני שמחתי לרגע אבל מיד הבנתי שלא, כי אתה הנפת יד גרומה בתנועה של זלזול, ואמרת: דברים בטלים, דברים בטלים. ואחרי רגע המשכת, אין טעם לחפש ואין טעם למצוא. זה כבר אבוד מזמן. הוא מת, והעולם שהיה מת, ונקבר תחת ערימות של אבק. ומה שמת מת, ומה שנקבר צריך להישאר בקבר. אין טעם לחפור ואין טעם לנבור, רק ללכת קדימה. רק ללכת קדימה...
    ואני הרגשתי עלובה ונזופה, כמו ילדה שבוחרת את היקר שבצעצועיה, ועוטפת אותו ביפה שבניירות וקושרת בסרט מבריק, ומגישה כמתנת יום הולדת למישהו אהוב באמת. והנה הסרט נפרם, והנייר נקרע, והמתנה מושלכת בחוסר רצון. חשבתי שתשמח, רציתי לומר, אבל שתקתי. כי העיניים שלך היו עצובות, והידיים שוב נחו חסרות תנועה לצד הגוף העייף. והיה מוזר לי לשמוע אותך אומר שצריך ללכת קדימה כשהסוף קרוב כל כך.
    ועכשיו גם אתה מת, וקבור תחת תלולית של אדמה תחוחה. ואני חושבת פתאום שאולי אתה צדקת ואני טעיתי. אולי באמת אין טעם לחפור ולנבור. אולי צריך להניח להולכים, לתת להם לנוח בשקט את מנוחתם האחרונה, כי מה הטעם לחטט במה שהיה? וכשאני חושבת שמחר אצטרך לקום שוב ולחזור אל הספרים העמוסים באירועי העבר ואל התעודות הישנות, אני נתקפת פתאום עייפות גדולה. דברים בטלים, אני שומעת אותך אומר, לשם מה החיטוט הזה, חסר התוחלת? כי מן העפר באנו ואל העפר אנו הולכים, ובתווך - הכול הבל ורעות רוח. ורק בצוואתך האחרונה - צריך ללכת קדימה - אני מתקשה להיאחז. כי הזמן סוגר עלי מכל עבר. אין עבר, אבל גם העתיד כבר לא מבטיח דבר.
    והנה הגשם מתחיל לרדת. אפור, ספוג אבק, דוקר את האדמה המכסה אותך, מעורר בה ריח רענן של לקראת צמיחה, שוטף את הקהל אל המכוניות, שוטף את הלכלוך מן המצבות העצובות, שוטף איתו גם את כל התקוות שבהן, רק לפני חודשיים וחצי, נפתחה השנה הזו, קורנת ומלאת הבטחות.
    • ימימה חובב
    • ימימה חובב
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות