הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אופטימי - כרך 1
  • אופטימי - כרך 1
    ידיעות ספרים | מרץ 2014 | עיון, ביוגרפיה | 584 עמ' מודפסים
    "אופטימי" הוא ספר זיכרונות ייחודי, שייקרא בנשימה עצורה על ידי כל מי שמתעניין בהיסטוריה של ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ועוד תמשיך לעמוד.
     
    במשך כ-75 שנה, מאז הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15; כלוחם ביחידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, "שועלי שמשון", במלחמת תש"ח, כעורך השבועון האגדי "העולם הזה"; וכפעיל בזירה הפוליטית, מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים שעיצבו ומעצבים את פני הישוב והמדינה - כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם. ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, הוא סיפור הרפתקאות שבמהלכו הכיר כמעט את כל האישים המרכזיים, אם כידיד ואם כיריב.
     
    כעורך "העולם הזה" יצר אבנרי סגנון עיתונאי חדש - בלתי מפלגתי, תמציתי ושוטף, וסיקר את כל גוני החיים במדינה, מפוליטיקה ועד כלכלה, מספרות ואמנות ועד רכילות. "דופקים את השחורים", כותרת הסדרה שפרסם ב-1954 על אפליית המזרחים, נותרה אקטואלית ומכה גלים עד היום. "העולם הזה" היה כלי התקשורת הראשון שהעז לגלות לאזרחי המדינה מה באמת קרה ב"פרשת לבון". אבנרי אף חשך את שוד העתיקות של משה דיין כשזה היה עדיין אליל לאומי ועוד פרשות מפרשות שונות.
     
    כבר ב-1949 פתח אבנרי בפעילות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ויש הרואים בו את אבי "פתרון שתי המדינות", שנהפך לקונסנסוס, תחילה בעולם ואחר כך גם בישראל. הוא היה חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף עוד בשנות ה-70, והכרך השני של זיכרונותיו יוקדש ברובו לפעילות זו.
     
    כיאה למי שהגה ויישם את סיסמת "העולם הזה"- בלי מורא, בלי משוא פנים - אבנרי חושף בספרו גם את עצמו. בכנות נדירה הוא מתאר את שגיאותיו מבלי לחוס על עצמו, כפי שלא חס על כל האישים שפגש בחייו הארוכים. נאמן לדרכו הוא נותר, תמיד, אופטימי.
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • השור בראש המגדל
     
    לפני שנים השאיל לי ידיד גרמני את ה"מרצדס" והנהג שלו, כדי לבקר בעיירת הולדתי.
    השם בֶּקוּם (Beckum) מלווה אותי כל חיי. אני רושם אותו בסעיף "מקום הלידה" בכל טופס. "איפה זה?" שואלים אותי הביורוקרטים בתמיהה.
    מכיוון שהורַי עזבו את המקום כשהייתי בן שנתיים, אין לי זיכרונות משם. נותר לי רק תצלום המראה אותי, תינוק בן כמה חודשים, עם סבי והורַי, בחלון ביתנו.
    לכן הייתי מלא סקרנות כאשר הגעתי לבקום, לראשונה אחרי חמישים שנה: עיירה גרמנית טיפוסית. במרכזה כנסייה וכמה בתי אבן עתיקים בסגנון ימי הביניים, עם גגות צפחה כהים וכרכובים מסותתים, וסביבם בתים חדשים יותר.
    חיפשתי את בית הולדתי וזיהיתי אותו בקלות על פי התצלום הישן. הוא לא השתנה בהרבה. עלה על דעתי לגשת לבית העירייה ולברר אם נותר שם רישום של לידתי. כיוונו אותי לאחד הבתים הישנים. נכנסתי והופתעתי - אף שזה היה יום חול, הבניין היה נטוש לחלוטין. שקט של בית קברות. האם הגעתי ביום חג, ואני לא ידעתי?
    פניתי לצאת, ובדרך לחצתי בהיסח הדעת על ידית אחת הדלתות. היא נפתחה. בחדר ישבו שלושה פקידים, שקועים בעבודתם. התברר שבכל החדרים עבדו פקידים ופקידות. הִפנו אותי למדור רישום התושבים, בקומה השנייה. פקיד כסוף שיער קיבל אותי באדיבות. שאלתי בהיסוס אם יוכל למצוא את תעודת הלידה שלי.
    "באיזו שנה אדוני נולד? באיזה יום?"
    רק אמרתי את התאריך - 10 בספטמבר 1923 - והוא כבר הוציא מהארון כרך גדל מידות, דפדף במשך כמה שניות ואמר: "הנה זה!"
    "פקיד המעמד האישי" הוק רשם שם שמר אלפרד אוסטרמן, בנקאי המוּכר לו אישית, מרחוב אלה 7, הודיע כי אשתו, הִילדה לבית אנגלשטיין, ילדה בדירה הנ"ל בשעה 3 לפנות בוקר בן שניתן לו השם הלמוט.
     
    בשנים שלאחר מכן אימצה אותי העיר בקום אל לִבה. כשכותבים עלי בעיתונים גרמניים, רגילים לציין שנולדתי שם.
    נקשרתי לבקום בגלל פעילותו של הוגו קריק, בעליה של חנות כלי בדולח וחרסינה ברחוב הראשי. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בעודו נער, גויס לחיל האוויר הגרמני, אך נפל בשבי הרוסי עוד לפני שהתנסה בלחימה. נראה שהיה בחור בריא, מפני שהצליח לשרוד את אימי השבי ברוסיה ולחזור הביתה. הגילויים על השואה עשו עליו רושם עמוק ושינו את חייו. הוא זכר חבר יהודי בבית הספר, וגם את ליל הבדולח, שבו הוצת בית הכנסת מול ביתו. בבית הכנסת הזה היה גם בית הספר היהודי, שבו לימד סבי. הוא החליט להקדיש את חייו להנצחת הקהילה היהודית שאבדה. מאז, במשך שנים רבות, חיפש את שרידי הקהילה בכל העולם, ובאחד הימים גם הגיע אלי, לכנסת. הוא ניהל חילופי מכתבים עם כל פזורי הקהילה באשר הם, ודאג לשיקום בית הקברות היהודי העתיק. פעם הלך איתי לשם והצביע על מצבות סבי וסבתי, יוסף אוסטרמן ונינה אוסטרמן לבית הנזל. הן שופצו בקפדנות.
    באירוע שנערך במלאות חמישים שנה ל"שחרור" (כך מקפידים הגרמנים לכנות את כיבוש ארצם בידי בעלות הברית, ב־1945) העיירה מהנאצים, הוזמנתי לשאת את הנאום המרכזי. זה נראה לי קצת מוזר, אך החלטתי להיענות, ולא התחרטתי על זה. בעצרת החגיגית הוענקה אזרחות הכבוד של בקום לאיש קשיש בשם רודולף דונקר, רב סרן של הוורמאכט שמילא תפקיד מרכזי בתולדות העיר. כאשר הצבא האמריקאי התקרב למקום נשלח המאיור הצעיר להגן על העיר "בכל מחיר". ולא בכדִי: הצבא האמריקאי התקדם בתנועת צבת גדולה, ששתי זרועותיה עמדו להתחבר דווקא במקום זה, תוך כיתור ארמיה גרמנית שלמה.
    בעוד המאיור מארגן את ההגנה כמיטב יכולתו, התקשר אליו רופא צבאי בדרגת אלוף־משנה מעיירה סמוכה, שכבר נפלה בידי האמריקאים. הרופא תיאר באוזניו את העוצמה האדירה של האמריקאים והתחנן שירחם על העיירה וימסור אותה בלי קרב. אחרי התלבטות קשה החליט הקצין הצעיר להפר את שבועת האמונים שלו, שחייבה אותו לציית לכל פקודה. הוא נכנע וכך הציל את בקום מהשמדה בטוחה, דקות מעטות לפני שהתותחים האמריקאיים פתחו באש. מצפונו המיוסר של המאיור גרם לו לחזור למִפקדת האוגדה שלו, שם ציפה לו פסק דין מוות על בגידה והפרת פקודה. כיתות של האס־אס סיירו בשטח והוציאו להורג כל מי שנחשד בתבוסתנות. אך מפקד האוגדה, שהופתע לראותו, צעק עליו: "עוף מפה! אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך!" כך ניצל.
    בנאומי דיברתי על גבולות הציות ועל החובה לסרב לפקודה במצבים מסוימים, שבהם יש לציית לערך אנושי גבוה יותר ולשאת בתוצאות, גם אם זה ייחשב לבגידה. אמרתי שמעשה הקצין הצעיר מראה שבמצבים קיצוניים, אם יש הגינות אנושית בסיסית, היא גוברת על כל אידיאולוגיה. דונקר ואני הפכנו לידידים.
     
    שנה אחרי לידתי חגגה בקום 700 שנה לקבלת מעמד של עיר. לכבוד המאורע נערכה תהלוכה צבעונית, שבה תוארו התחנות החשובות בהיסטוריה שלה, וחוברת מאוירת של האירוע נשמרה במשפחתי. מתוארים בה הקרבות נגד הרומאים, קבלת הנצרות, הקמת החומה ותולדותיה מאז. במיוחד התגאתה העיר במעשי חלם המיוחסים לה: התקנת שעון שמש תחת גגון, להגנה עליו מפני הגשם, והחלטת אבות העיר להעלות שור לראש מגדל הכנסייה, כדי שילחך את העשב שצמח שם. קשרו חבל סביב צווארו ומשכו אותו למעלה. "הוא הוציא את הלשון אך לא ליחך את העשב," מציינת החוברת, בהומור אופייני למחוז וסטפאליה.
    הקהילה היהודית של בקום קמה בחסות הבישוף של העיר מינסטר, השליט של המחוז הידוע באדיקותו הקתולית. הבישוף לא הרשה ליהודים לגור בעירו, אך הניח למספר מצומצם של יהודים לגור בעיירות שבסביבה. בשנת 1855 חיו בבקום 87 יהודים, ובבית הספר היהודי למדו 13 תלמידים. אבותַי לא נמנו עִמם. הם חיו בחבל הריין, כפי שסיפרה לי אמי ברבות הימים. באחרונה התנדבה אישה גרמנייה טובה, שאינני מכיר אותה אישית, לעזור לי בגילוי השורשים שלי. היא חפרה בעקשנות בארכיונים גרמניים וגילתה כי סבי, יוסף אוסטרמן, נולד ב־28 בינואר 1855 בעיירה מדרסהיים (Meddersheim) בחבל הריין, ואילו סבתי, הלנה אוסטרמן לבית הנזל, נולדה ב־23 ביוני 1860 בעיירה ריינבולן (Rheinboellen) הסמוכה.
    באמצע המאה ה־19 חוקקה הממלכה הפרוסית - שווסטפאליה היתה אז אחת ממחוזותיה - חוק חינוך, שחייב כל בית ספר להעסיק מורים מוסמכים. בשנת 1878 הזמינה הקהילה היהודית של בקום את סבי, אז בן 23, לקבל את התפקיד. המורה אוסטרמן, שכיהן גם כרב הקהילה לעת מצוא, שימש בתפקיד זה 14 שנים, עד 1892, כשנאלץ לפרוש "בגלל מחלה" (למעשה סבל מליקוי שמיעה). הוא נשאר בבקום, ושם נולד אבי.
    בשנת לידתי מנתה הקהילה היהודית בבקום 102 נפשות, ומספר זה נשמר פחות או יותר עד להשמדתה בשואה. במלחמת העולם הראשונה נפלו שניים מבניה "בשדה הכבוד", כפי שצוין בספר.
     
    את סבתי לא הִכרתי. היא נפטרה כשהייתי תינוק. התרשמתי מסיפורים שהיתה אישה קפדנית ושאמי, בת העיר הגדולה, לא כל־כך הסתדרה איתה. במלחמת העולם הראשונה, כשאבי שירת בצבא הקיסר לא הרחק מבקום, לא יכלה אמי לגור לבדה בהאנובר, מה גם שהיתה מטופלת בבת פעוטה, שנולדה בימים הראשונים של המלחמה. היא עברה לגור בבית סבי וסבתי, עד שחמותה תפסה אותה מבשלת בשר בסיר של מאכלים חלביים. מצוות הדת - כמו הרבה דברים אחרים - לא העסיקו את אמי. נראה שפרץ ריב משפחתי, ואמי חזרה עם בתה הקטנה להאנובר.
    את סבי אני זוכר במעומעם. כשהייתי בן חמש בא לגור איתנו בביתנו בהאנובר. התצלומים החומים, בעלי השוליים המשוננים, שנשמרו אצלי מראים אותו בגיל 80, דמות מעוררת יראת כבוד, שערותיו שיבה וזקנו הלבן מטופח. באחת התמונות הוא מחזיק אותי בזרועותיו, בתמונה אחרת הוא מעשן מקטרת גרמנית ארוכה, המגיעה עד מותניו.
    באחרונה הסתכלתי בתמונות ונוכחתי לדעת שעכשיו אני די דומה לו. זה גרם לי להלם - בזיכרוני הוא שמור כזקן מופלג, ואת עצמי אני זוכר כילד.
    • אורי אבנרי
    • אורי אבנרי

      אוּרי אבנרי (10 בספטמבר 1923-אוגוסט 2018) עיתונאי, סופר, חבר הכנסת לשעבר, ופעיל פוליטי ישראלי, שזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

     
    אריאנה מלמד
    |
    הארץ
    |
    01/03/16
     
    דליה קרפל
    |
    הארץ
    |
    02/04/14
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אופטימי - כרך 2
    • מארז אורי אבנרי
    • ברק: מלחמות חיי
    • כוכבים יש רק בשמים
    • אוטוביוגרפיה
    • ממעמקים
    • פרננדו פסואה
    • חיי
    • נתניהו ביוגרפיה
    • האמת
    • בגוף ראשון
    • החצוף הארצישראלי