הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אוסישקין 112
  • אוסישקין 112
    א(ה)בות הוצאה לאור | ספטמבר 2015 | פרוזה מקור, רומן רומנטי | 271 עמ' מודפסים
    חייה של מיכאלה מתפוררים. רגע לפני גרושין, כשהיא אורזת את ביתה הישן של סבתה, מוצאת מיכאלה את המחברת הישנה של חיה ברזילי, מחברת שתשנה את חייה. 
    בעודה מנסה לעשות סדר בסיפורה שלה, היא פוגשת במסגרת עבודתה את נועה ורדי בת העשר, מתמודדת בתוכנית 'ילדים שרים', המחפשת את אביה שעזב אותה לפני שנים.  
    בעוד חייה קורסים סביבה, היא נשאבת לתוך סיפורן של חיה ושל נועה, לחיפוש אחר טבעת היהלומים האבודה שנעלמה בלי להשאיר עקבות ולהבטחה שנתנה לנועה, למצוא את אביה. 
    סיפורה של חיה שהחל ב 1928 והחיפוש אחר אביה של נועה, ילמדו את מיכאלה על האישה שהיא ועל האישה שהיא רוצה להיות. 
     
    רומן על החיים פה, על אהבה ומשפחה, ועל הבחירות שאנחנו עושות ומובילות אותנו לעצמנו. 
    בהומור ובמתח מספרת שמרית הילל על שלושה סיפורי חיים שמשתלבים זה בזה לסיפור על דורות נשים בארץ הזו והכוח לשנות. 
     
    שמרית הילל, 37, עיתונאית לשעבר בעולם האישה ומנחת טלוויזיה, מתארת בכישרון רב את התהליך שעוברת כל אחת מאיתנו, בחיפוש אחר ההגשמה וההשלמה.
    זהו ספרה השלישי. ספריה הקודמים "הריון עם פפיון" ו"קשר יהלום", שאף תורגם לאנגלית, זכו להצלחה רבה. היא מעבירה הרצאות על העצמה ושינוי ברחבי הארץ. 
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    64 44.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    כשנועה ורדי בת ה־11 עלתה לבמת האודישנים בהיכל נוקיה, השקט מסביבה רעם, עד כדי כך שדפיקות נעלי הבלרינה הוורודות שלה הדהדו בכל האולם. זו היתה סיטואציה נדירה — צוות ההפקה, אנשי האולפן ועוד אלפי הנבחנים שחיכו בחוץ יצרו רוב הזמן המולה כזאת, שאילו היתה נשמעת אזעקה, סביר להניח שלא היו שומעים אותה באולם.
    משהו בילדה הזאת תפס גם את עיניי מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה. היא היתה רזונת, וצעדיה היו הססניים, קצת חסרי ביטחון. שיערה הבלונדיני היה חלק והגיע כמעט עד הישבן. עיניה היו גדולות וירוקות בצבע ירוק בהיר. היא לבשה שמלה לבנה, פשוטה ותמימה כמו של ילדות בגילה. לא משהו יוצא דופן — לכל היותר, זארה. בזמן שצעדה בפסיעות קטנות, היא מוללה את אצבעות ידיה מאחורי גבה. יכולתי להבחין בכך, משום שעמדתי מאחורי הבמה כדי לבדוק שהכול זורם כמו שצריך. לאחר מכן תכננתי להסתלק חזרה למשרדי ולעבור על הררי ניירת שחיכו לי שם. הדבר האחרון שעניין אותי ביום ההוא היה להקשיב לאלפי אודישנים של ילדים, שרצו להיות מפורסמים. לא היה חשוב להם במה יתפרסמו, בשירה, בריקוד או בטיפוס על עצים, העיקר שיהיו מפורסמים ויגרמו גאווה להוריהם.
    האינטואיציה שלי הורתה לי להתעכב ולהקשיב לנועה. מה זה כבר משנה כמה דקות לכאן או לכאן? הרי הצרות בהפקות, המתנהלות תחת שרביטי, לא ייעלמו ברגע. תמיד אוכל לומר שהיו פקקים מטורפים בין היכל נוקיה לרמת החייל. כן, בטח.
    נועה סיימה את צעדתה המהוססת לקדמת הבמה ונעצרה במקום שבו סימן לה לעצור העוזר החמישי של ההפקה. זה שממוקם דרגה מעל נערת מים ודרגה מתחת לעוזר הסדרן בחוץ. היא אמרה את שמה בשקט וחיכתה לתו הראשון של השיר, שאותו מסרה מבעוד מועד. כבר התכוונתי לצאת החוצה. זה לא היה יום מוצלח להתעכב בו.
    כשהיא נשאלה על ידי השופטים לשמה, ענתה בקול כל כך חלש, שחשבתי כי אין סיכוי שתצליח לשיר ברמת הביצוע שאותה חיפשנו לעונה החדשה של ״הילדים המזמרים״. ״אבל היא כל כך יפה. חבל...״ מלמלתי לעצמי בעודי צועדת לכיוון היציאה.
    הפסנתר החל לנגן את שני התווים הראשונים והקול הענוג ביותר ששמעתי מזה זמן רב הדהד בחלל האוויר. אותו חלל ספוג החלומות והתקוות, שרובם עמדו להתנפץ במהלך היום. נעצרתי במקומי, המומה. אחר כך חזרתי בריצה לאיזור הבמה כדי לוודא שאני לא חולמת. זה לא היה שיר שילדה בגילה היתה אמורה להכיר — ובטח שלא לשיר. בחירה מוזרה ויוצאת דופן בלשון המעטה. בדרך כלל, נהגנו לשמוע במהלך האודישנים בעיקר את שירי הפסטיגל האחרון ואת חידושיה של רוני סופרסטאר. השיר ״בעיניה״ של אחינועם ניני היה בחירה כה אמיצה ויוצאת דופן, עד שאפשר היה לשמוע סיכה נופלת בקצה השני של האולם. הבוחנים המוזיקליים הביטו זה בזה בתמיהה ואז תלו בי עיני עגל גדולות, כאילו תהו אם מישהו מתבדח על חשבונם.
    קול הפעמונים, שבקע מפיה של נועה, הרטיט את לבי. לא האמנתי למשמע אוזניי, ורגליי מיאנו לזוז לכיוון כלשהו. ״בעיניה״ היה השיר, שאמא נהגה לזמזם לי. היא רק הפכה בו את ״מִישָׁאֵלָה״ ל״מיכאלה״ — כפי שקראו לי. אמא אהבה מאד את השיר הזה, לכן אחד הדברים הראשונים שעשיתי, כשהגעתי לתפקידי החדש ויכולתי למשוך בחוטים הנכונים, היה להכניס אותה אל מאחורי הקלעים בהופעה של אחינועם ניני. לאחר ההופעה הנחתי לה גם להשתפך בפני ניני על כמה שהיא משתגעת על השירים שלה בכלל ועל ״בעיניה״ בפרט. אני עמדתי אז מחוץ לחדר האמנים בזאפה, נבוכה עד עמקי נשמתי. פשוט התקשיתי להאמין, שאמא שלי מתנהגת כמו ילדה בת חמש. ובכן, כפי שהסתבר כבר אז, החיים מלאים הפתעות.
    ״...מישאלה, מה את רואה מה בליבך הצוחק את אותה הדממה, אז את עיני לי תפקח קשת אחת במזרח והלוא די בכך...״ לא האמנתי. פשוט לא האמנתי שילדה כל כך קטנה תבחר כזה שיר ותבצע אותו בצורה כל כך מדויקת ונוגעת ללב.
    השופטים הבוחנים נראו גם הם כלא מאמינים למשמע אזניהם — אחרי הכל הם שמעו כבר ילד או שניים או אלף ילדים שרים במהלך השנים האחרונות.
    הם כמובן גם הבינו, שיש להם להיט בידיים, ואחרי שנועה שרה את הפזמון פעמיים, סימנו לה להפסיק.
    מיהרתי לרדת במדרגות והתיישבתי על כיסא לידם. התקשיתי להסיר את עיניי מהילדה המופלאה, שעמדה מולי על הבמה ושרה את השיר שלי! שלי!
    הבטתי במנחה שנראה המום. השופט הראשי, עמוס, היה הראשון ששבר את הדממה, ״מאיפה את מכירה את השיר הזה? את יודעת שהוא נכתב הרבה לפני שנולדת, נכון?״ הוא ביטא בקול את מחשבות כולנו.
    ״אני יודעת״, נועה שוב חזרה לדבר באותו קול שקט, שבו דיברה בהתחלה, מה שחידד את הפער בין יכולת השירה שלה לבין בטחונה העצמי. היא בקושי פתחה את הפה כשדיברה, ומבטה היה מושפל עמוק לרצפה.
    ״אז למה בכל זאת בחרת לשיר לנו אותו היום?״ הקשה עמוס.
    ״זה השיר שאבא היה שר לי כשהייתי קטנה״, הצלחנו בקושי לשמוע את דבריה.
    ״ואבא איתך פה היום? הוא שמח שאת שרה את השיר בשבילו?״ תהה עמוס. הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת, שהוא מחזיק את עצמו בכוח כדי להימנע מלרוץ לבמה ולחבק אותה.
    הוא היה הגבר הכי רגיש בהפקה הזו. מעבר לנטייתו המינית הברורה והמוחצנת היתה לו נטייה להתרגש מכל ילד, שהעז לעלות לבמה לאודישן, ולכן העביר את רוב המשתתפים לשלב הבא.
    ״לא, רק אמא פה״, נועה לחשה.
    ״למה מאמי? איפה אבא?״ המשיך עמוס להקשות. אבל רק כשנועה החלה לבכות על הבמה, הוא הבין איזו תיבת פנדורה פתח.
    • שמרית הילל
    • שמרית הילל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות