הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אוטוביוגרפיות של שיגעון
    ספר מוגן
     
  • אוטוביוגרפיות של שיגעון
    ידיעות ספרים, אוניברסיטת חיפה | פברואר 2017 | ביוגרפיה, פסיכולוגיה | 240 עמ' מודפסים

    "את תצטרכי לכתוב מהר יותר, לעזאזל. אני הולכת – אני מרגישה את ה'אור' המשוגע ברקות שלי, והעיניים שלי לא רואות נכון. כתבי, לעזאזל. כתבי משהו. כל דבר, זה לא משנה... אלו הם כמה נצנוצים וקרעים של היגיון שאת מחזיקה ביחד – אם תוכלי. זוהי השפיות שלך שאת מנסה להציל." 

    במילים אלו מתארת לארה בספרה (Jefferson,1947) את חוויית הכתיבה שלה כחולת סכיזופרניה בשנות הארבעים של המאה העשרים.

     

    אוטוביוגרפיות של שיגעון מבקש להביא את קולם הייחודי של מספרים ומספרות שחוו פסיכוזה, כתבו את סיפורם האישי, ובכך הפכו לחלק מהסיפור הרחב על ההיסטוריה של השיגעון.

     

    על פסיכוזה נכתב הרבה בתחום התיאורטי, הפסיכולוגי והפסיכיאטרי. לאורך השנים צצו רעיונות שונים, ושיטות טיפול הופיעו ונעלמו. אולם מהשיח הער על פסיכוזה נעדר קולם של מי שחוו זאת מבפנים ובחרו לספר את שעבר עליהם מנקודת מבטם שלהם. זהו קול מושתק, הנוגע במהות החוויה הנפשית של השיגעון. מה קורה בנפשו של אדם הנתון במערבולת של רגשות, מחשבות שווא והזיות, וכיצד הוא מבין חוויות אלו? האם ניתן למצוא מילים שיתארו חוויה כזאת לאדם אחר? מהם הדרכים והאמצעים להשקטת הסערה הפנימית ולחזרה אל המציאות?

     

    שאלות אלו ואחרות העסיקו כותבים וכותבות שביקשו לתאר את התנסותם בפסיכוזה מבפנים, ובכך ליצור דיאלוג עם בני זמנם ועם תפיסות השיגעון המשקפות את רוח הזמן.

     

    ד"ר רננה שטנגר אלרן היא פסיכולוגית וחוקרת הפעילה בקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
     
    ראשיתו של הספר, כראשיתם של דברים, בחלום. לילה אחד חלמתי על מטופל שלי, בחור צעיר שאובחן לפני שנים כחולה סכיזופרניה. בחלום ישב מולי איש זקן, אך למרות גילו המבוגר ידעתי שמדובר באותו בחור צעיר. האיש בחלום אחז בידו חוט ומחט והיה עסוק בתפירה, כשעיניו מושפלות אל דבר מה שלא יכולתי לראות. פתאום הרים את ידו ובכל הכוח נעץ את המחט בגב כף ידי. אני זוכרת את הזעזוע העמוק שחשתי ואת ההפתעה. 'למה עשית את זה?', שאלתי. 'כדי שתדעי איך זה מרגיש', הוא אמר.
    בפגישה שהתקיימה לאחר החלום, שנשכח מלבי, סיפר לי אותו מטופל שהוא מרגיש שהוא על סף התמוטטות נפשית וחושש שייאלץ לאשפז את עצמו. מנקודת מבטה של מטפלת צעירה, ניסיתי לעודד אותו ודיברתי אתו על 'ארגז הכלים' שיש ברשותו כדי להתמודד עם משבר נפשי. הוא הניד בראשו בחוסר נחת, כרומז שאינני מבינה דבר, ואמר שהוא מרגיש כאילו הוא נזרק מצוק ונופל אל תוך תהום, אבריו נקטעים ומתפזרים לכל עבר והוא מנסה בחוט ומחט לתפור ולאחות את אבריו בחזרה אל גופו.
    החיבור בין החלום לבין התיאור שלו - החוט והמחט - לא הִכה בי מיד. אך כשקישרתי בין השניים לאחר זמן, התעוררה בי תחושה מוזרה ולא נעימה. כאילו משהו זוחל אל מתחת לעורי, פולש אל המרחב הפנימי שלי, נכנס לנבכי עולם חלומותיי. תחושה זו לא הייתה שונה בהרבה מההפתעה והזעזוע שהרגשתי בחלום, כאשר המחט ננעצה בידי. אך לצד התחושה המוזרה, המאוימת, התחלתי לשאול את עצמי: איך זה באמת מרגיש? מה אני לא מבינה? האם החוויה של פירוק ושיגעון שונה איכותית מכל דבר אחר שחוויתי בחיי? איך מגשרים על הפער שבין שפיות לשיגעון?
    החלום היה ראשיתו של מסע חיפוש, שהונע על ידי סקרנות ורצון להכיר טוב יותר את החוויה הקיומית של מטופלַי שהתמודדו עם סכיזופרניה. מאחורי הסקרנות עמדה גם שאלה קלינית בדבר האפשרות להבין הפרעה זו ולטפל באנשים המתמודדים עמה באמצעות כלים פסיכולוגיים. תחילה פניתי אל טקסטים פסיכואנליטיים בניסיון למצוא תיאור של חוויה, מהות, גרעין פנימי של השיגעון. אך הטקסטים התאורטיים נשארו מרוחקים ולא הצליחו לגעת במהות החמקמקה שחיפשתי אחריה. המפגש הראשון שהשאיר בי רושם אחר היה קריאת פרשנותו של פרויד לספר זיכרונותיו של דניאל פאול שרבר. מפרשנותו של פרויד המשכתי אל קריאה בספרו של שרבר עצמו, והרגשתי שמצאתי שם אוצר בלום. תיאורים סבוכים של מחשבות ורגשות, מבנים דמיוניים פורחים באוויר, הזיות דתיות ורגעי שפיות צלולים כבדולח. ספר זה שלח אותי לחפש אחר נרטיבים אישיים נוספים, בניסיון להתחקות אחר החוויה הפסיכוטית ומשמעותה עבור האדם החווה אותה.
    להפתעתי הוביל אותי החיפוש אל נרטיבים אישיים רבים, רובם לא מוכרים, שהתפרסמו לאורך השנים. הכרתי דרך הספרים מחברים ומחברות שמאחורי כתיבתם נמצא הרצון הבסיסי להישמע, ולעתים אף להשפיע על אחרים ועל המציאות שסביבם. נדמה היה שרצון בסיסי זה עומד בניגוד לתחושת הזרות שחש אדם המצוי במצב פסיכוטי ביחס לעצמו וביחס לאחרים. אותו אדם עשוי לחוש רגשות עזים של אהבה, שנאה, פחד ובדידות, כלומר רגשות אנושיים, אך רגשות אלו אינם זוכים להכרה או להכלה ונותרים ללא פשר, ללא יכולת לגעת במציאות. הם הופכים זרים ונותרים כקריאה באפלה, ללא מענה. אל מול תחושות אלו, מעשה הכתיבה - המבקש להשמיע את סיפורו של העצמי בזמן השיגעון - משמש דרך לחציית מחסום הזרות. הנפש מספרת לעצמה, וחוזרת ומספרת, על זמנים שבהם היא הייתה זרה לעצמה ולעולם.
    הקריאה בנרטיבים אלו הייתה עבורי הזמנה לדיאלוג, וניסיון לחצות את מחסום הזרות. הייתה זו הזמנה להתמסר להקשבה לפסיכוזה ולאופנים השונים בהן היא מסופרת. אך חוויית הקריאה בנרטיבים אלו עשויה להיות מתעתעת. המילים מבקשות לחשוף עולמות נפשיים, ועם זה, פעם אחר פעם הרגשתי שהחוויה המתוארת נשארת מחוץ להישג ידן של המילים הסדורות. ואכן, מחברי הנרטיבים כותבים לא פעם על אזלת ידה של השפה הסדורה כאשר הם מבקשים לתאר חוויות של פירוק, תהום, היעדר וריק. התלבטותם חידדה את הקושי: כיצד לתאר במילים את התפרקותן של המילים עצמן? כיצד יכול המחבר לכתוב את מות עצמיותו? איך להוביל את הקורא מעולמו המוכר אל עולם שנראה כחלום שלא ניתן להתעורר ממנו, או כמחזה שאי אפשר להפסיקו? החיבורים שהצליחו ליצור גשרים בין החוויה הפסיכוטית לבין עולמי כקוראת היו המטפורות השונות ששימשו את מחברי הספרים. הן היוו מעין גשר של מילים שהזמין אותי כקוראת לבקר במקום אחר, זר אך גם מוכר. הן מגלמות בעיני את מאמצם של מחברי הספרים למצוא משמעות בחווייתם, לחשוב על השיגעון באמצעות שפה, וכך להתחיל ולגשר על התהום המפרידה בין שפיות לשיגעון, בין המחבר לקורא.
    כאשר ניגשתי אל מלאכת הכתיבה של הספר, רציתי לאפשר לקוראַי להמשיך ולשמוע את קולם של המחברים ולתת לנרטיבים עצמם את קִדמת הבמה. הבחירה הייתה לא לנהל מונולוג על השיגעון, אלא לנסות להיות בדיאלוג עם השיגעון ועם האופנים השונים שבהם הוא מתחבר אל התקופה ואל רוח הזמן. לכן הרגשתי לא פעם שאני בוחרת להעביר את קולי שלי אל הרקע ולתת לנרטיבים השונים לדבר בעד עצמם, בקולם שלהם. עם זאת, בעצם הבחירה לחבר יחד נרטיבים שונים ולארגן אותם על פי רצף כרונולוגי, ביקשתי להצביע על תֶמוֹת משותפות ולאפשר התבוננות על השינויים שחלו בכתיבה ובייצוגי השיגעון. אפשר לומר שבמידה מסוימת ראיתי את עבודתי כמקבילה לפעולתו של הזקן בחלום, האוחז בחוט ומחט. הפעולה הייתה של חיבור ואיחוי, מעשה טלאים השוזר יחד סיפורים אישיים מתקופות שונות לכדי מארג, שבכללותו מספר סיפור שהוא מעבר לסיפורו של היחיד. אני מאמינה שהשילוב בין הסיפור האישי-האנושי על שיגעון לבין הסיפור ההיסטורי על סכיזופרניה, יאפשר לקורא לנוע בין ממדים אלו ולראות את האדם ואת הסיפור שמאחורי ההפרעה, על רקע ההקשר הרעיוני והקליני שהשפיע על המשגתה.
     
    תודתי נתונה לקרן על שם פרופ' יעקב בהט על הבחירה המרגשת בספרי, וכן להוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת ידיעות ספרים שהפכו את החלום למציאות. לעורך הלשון נועם לסטר ולמגיהה נעמי גליק-עוזרד על עבודתם המדוייקת.
    ברצוני להודות לפרופ' יורם בילו על ההנחיה והליווי המסור לכל אורכה של העבודה, ועל היותו מורה לחיים. לד״ר קרולה הילפריך על ההשראה ועל שיעוריה, שפתחו עבורי צוהר לעולמם של מספרים ומספרות בגוף ראשון. לקרן סלינסקי מיסודו של מרכז פרויד לחקר פסיכואנליטי על המלגה שתמכה בכתיבת עבודה זו, שלימים הפכה לספר. לחברַי לאורך השנים באוניברסיטה וב-ISPS - ישראל, שהיו קבוצת חשיבה ותמיכה בתהליך הבודד של הכתיבה ובתהליך הפורה של הלימוד. למורי ותלמידי תוכנית 'אמירים', שהייתה עבורי קהילה אינטלקטואלית בין-תחומית ומקום השתייכות בכל שנותַי באוניברסיטה.
    תודה מיוחדת נתונה למשפחתי האהובה, שתמכה ונשאה באורך רוח את ייסורי הכתיבה: לבן זוגי האהוב איתי ולילדי היקרים נעם, רותם ושקד, ולאמא ואבא היקרים שתמכו ועזרו לכל אורך הדרך.
    לבסוף אני מודה למטופלי לאורך השנים, שלימדו אותי להקשיב לסיפוריהם ולגלות את שלי.
    • רננה שטנגר אלרן
    • רננה שטנגר אלרן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פסיכיאטר על הספה
    • אוטוביוגרפיה
    • אלה תולדות נוח
    • מסעותי עם ורה
    • כולנו בני חלוף
    • החצוף הארצישראלי
    • כוכבים יש רק בשמים
    • חיי
    • ממעמקים
    • איש ליד מכונה
    • בעוז ותעצומות - הרב שלמה גורן אוטוביוגרפיה
    • שני אקדחים