הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אוגוסטוס
  • אוגוסטוס
    ג'ון ויליאמס | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2013 | פרוזה תרגום | 382 עמ' מודפסים

    בגיל שמונה-עשרה, עם הירצחו של יוליוס קיסר, יורש גאיוס אוקטביוס – עלם חולני ואוהב ספר - אימפריה מדממת הלכודה במלתעות הפילוג. מוקף ביריבים צמאי שררה, הוא נאלץ לנווט במים העכורים של הפוליטיקה הרומית כדי להפוך לקיסר הראשון, אוגוסטוס - “הנשגב” - המוביל את רומא לעידן חסר תקדים של שלום, שגשוג ואחווה.

     

    הרומן האחרון של הסופר האמריקאי ג’ון ויליאמס הוא סיפור חייו של האיקון ההיסטורי ושל האדם הפרטי, המסופר מבחוץ ומבפנים. הוא בונה את דמותו המורכבת של אוגוסטוס משלל נקודות מבט ולאורך שנים, ורק אז הוא חושף את נפשו, נפש של שליט אדיר המתבונן במבט מפוכח ביצירה שהיא חייו ומתוודע למשקלם של המחירים האישיים שנאלץ לשלם מהרגע שבו החליט כי יעמוד בראשה. זהו סיפורו של מנהיג הניצב בנקודה מרתקת בתוך משוואה סבוכה של ניגודים: אהבה וכוח, חיי המעשה וחיי הנפש, הפרטי והציבורי, רווח והפסד. אולם בראש ובראשונה זהו סיפורו של אדם הכבול למגבלותיו האנושיות. אוגוסטוס כתוב בסגנונו המאופק והמדויק של ויליאמס, המצליח לזקק מבט משמעותי על המסתורין הנפלא המתקרא חיים.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

     

    I. זיכרונותיו של מרקוס אגריפה: קטעים (13 לפנה"ס)

    ...הייתי איתו באַקטיוּם כשהחרב הכתה גצי אש במתכת, כשדם החיילים שטף את הסיפון והכתים את הים היוֹני הכחול, כשהרומח שרק באוויר והספינות הבוערות לחששו על פני המים, ואור היום געש מצרחות גברים שבשרם נצלה בשריונות שלא יכלו להשיל מעליהם. ולפני כן הייתי איתו במוּטינה, כשמרקוס אנטוניוס חדר למחנה שלנו, וחרב ננעצה במיטה הריקה שבה שכב קודם הקיסר אוגוסטוס, ושם הצלחנו לשרוד וליטול לידינו לראשונה את הכוח שינחיל לנו את העולם כולו. וגם בקרב פיליפּי, שבו הוא חלה עד כדי כך שלא עמד על רגליו ובכל זאת התעקש שיישאו אותו באפריון בין החיילים, ושוב הגיע אל סף מוות מידי רוצח אביו, ולחם עד שרוצחיו של יוליוס, בן התמותה שהיה לאֵל, מצאו את סופם מידיהם שלהם.

    אני מרקוס אגריפה, הנקרא לפעמים ויפּסַניוס, טריבּוּן הפּלֶבֵּאים וקוֹנסוּל בסנאט, חייל ומצביא של האימפריה הרומית, וחבר של גאיוס אוקטביוס קיסר, שנקרא עכשיו אוגוסטוס - הנשגב. אני כותב את הזיכרונות האלה בשנת החמישים לחיי, כדי שהדורות הבאים יוכלו לזכור את התקופה שבה מצא אוקטביוס את רומא מדממת במלתעות הפילוג, שבה חיסל אוקטביוס קיסר את החיה הפלגנית וסילק את גופתה המפרפרת, ובה ריפא אוגוסטוס את פצעיה של רומא והקים אותה על רגליה, כדי שתשוב לפסוע במרץ על גבולות העולם. בניצחון הזה נטלתי חלק, כמיטב יכולתי, ואת החלק הזה אתעד בזיכרונותי כדי שהיסטוריוני הדורות יוכלו להבין כשיתבוננו בפליאה באוגוסטוס וברומא.

    בפיקודו של אוגוסטוס קיסר מילאתי כמה תפקידים בשיקומה של רומא, והיא גמלה לי עליהם בשפע. שלוש פעמים כיהנתי כקונסול, פעם אחת כאַיידיל וכטריבּוּן, פעמיים כמושל סוריה, ופעמיים קיבלתי את חותם הספינקס מאוגוסטוס עצמו בזמן מחלתו הקשה. הובלתי את הלגיונות הרומיים לניצחון על לוּקיוּס אנטוניוס בפֶּרוּסְיָה, על האַקיטֶנים בגאליה ועל השבטים הגרמניים ברַיין, ועל השירות הזה סירבתי שיערכו לי מצעד ניצחון ברומא. גם בספרד ובפַּנוֹניָה דיכאנו מרידות והתקוממויות שבטיות. אוגוסטוס הוא שהעניק לי את תואר המפקד העליון של הצי, ובמערכה נגד שודד הים סֶקסטוּס פּומפֵּיוּס בנינו את הנמל ממערב למפרץ נפולי כדי להגן על ספינותינו, שלאחר מכן הביסו וחיסלו את פּומפֵּיוּס במילַאי ובנַאוּלוֹכוּס שבחוף סיציליה, ועל הפעולה הזאת העניק לי הסנאט את הכתר הימי. באקטיום הבסנו את הבוגד מרקוס אנטוניוס, וכך הפחנו חיים מחודשים בגופה של רומא.

    כדי לחגוג את הצלתה של רומא מהבגידה המצרית הקמתי את המקדש שנקרא עכשיו הפַּנתֵיאוֹן, וכן בנייני ציבור נוספים. בתפקידי כאיידיל, המִנהלן הראשי של העיר, ובחסותם של אוגוסטוס והסנאט, תיקנתי את אמות המים העתיקות והתקנתי אמות מים חדשות, כדי שלאזרחים ולכל האוכלוסייה ברומא יהיו מים והם לא יחלו. וכשהשלום השתרר ברומא, עזרתי בסקירת העולם ומיפויו - מפעל שהחל בזמן שלטון היחיד של יוליוס קיסר, ומימושו התאפשר לבסוף בזכות בנו המאומץ.

    על הדברים האלה אכתוב ביתר אריכות בהמשך זיכרונותי. אבל עכשיו עלי לספר על התקופה שבה החלו להתרחש כל המאורעות האלה, שנה לאחר שובו של יוליוס קיסר כמנצח מספרד, מן המערכה שבה נטלנו חלק גם אנחנו - גאיוס אוקטביוס, סַלווידינוּס רוּפוּס ואני.

    כי אני הייתי לצדו באפולוניה כשהגיעה הידיעה על מותו של יוליוס קיסר...

     

    II. מכתב: גאיוס קילניוס מַאיקֶנַס אל טיטוס ליוויוס

    (13 לפנה"ס)

    עליך לסלוח לי, ליוויוס היקר, על העיכוב הרב בתשובתי. מיחושַי נותרו בעינם, ונראה שבריאותי לא השתפרה בעקבות פרישתי. הרופאים מנידים את ראשיהם בחוכמה, ממלמלים דברים לא ברורים וגורפים את שכרם. שום דבר לא עוזר - לא התרופות המבחילות שבהן מלעיטים אותי, ואפילו לא ההימנעות מן התענוגות שפעם נהניתי מהם מאוד, כידוע לך. בימים האחרונים מחלת השיגָדוֹן לא מאפשרת לי להחזיק עט בידי, אם כי ידוע לי באיזו חריצות אתה ממשיך בעבודתך וכמה אתה זקוק לעזרתי בנושא שבו כתבת לי. נוסף על המחלות האחרות שלי, אני סובל בשבועות האחרונים גם מנדודי שינה, ולכן הימים עוברים עלי בעייפות ובתשישות. אבל חברַי לא נוטשים אותי, והחיים נמשכים, ועל שני הדברים האלה עלי להיות אסיר תודה.

    אתה מבקש לשמוע על אותם ימים רחוקים שבהם חבַרתי אל הקיסר שלנו. עליך לדעת שרק לפני שלושה ימים חלק לי הקיסר כבוד ובא לבקר אותי בביתי כדי להתעניין במצב בריאותי, ואני הרגשתי שמן הראוי שאספר לו על בקשתך. הוא חייך ושאל אותי אם אני מוצא לנכון לעזור לרפובליקאי כמוך, שמעולם לא חזר בו מתמיכתו ברפובליקה, והתחלנו לדבר על הימים ההם, כמו אנשים שחשים שהזִקנה הולכת ומשתלטת עליהם. למרבה הפלא הוא זוכר כל מיני דברים - כל מיני פרטים קטנים - בצורה הרבה יותר בהירה ממני, אם כי דווקא אני, מתוקף תפקידי, הייתי צריך תמיד לזכור הכול. לבסוף שאלתי אותו אם הוא מעדיף לשלוח לך דיווח משלו על התקופה ההיא. לרגע הסב את מבטו לנקודה רחוקה כלשהי, חייך שוב ואמר, "לא... קיסרים עלולים להניח לזיכרונם לשקר אפילו ביתר נכונות ממשוררים והיסטוריונים." הוא ביקש ממני לשלוח לך דרישת שלום חמה והרשה לי לכתוב לך בחֵירות מוחלטת, ככל שאמצא לנכון.

    אבל איזו חירות אוכל ליטול לעצמי כדי לספר לך על הימים ההם? היינו צעירים, וגאיוס אוקטביוס (כפי שהוא נקרא אז) ידע אמנם שהגורל מאיר לו פנים ויוליוס קיסר מתכוון לאמץ אותו, אך גם הוא וגם אני ומרקוס אגריפה וסַלווידינוּס רוּפוּס, שהיינו ידידיו, לא העלינו על דעתנו לאן תוביל אותנו הדרך. אני לא יכול ליטול לעצמי חירות של היסטוריון. אתה, ידידי, יכול לתאר פעולות של אנשים וצבאות, להתחקות אחרי נתיבם הפתלתול של תככים מדיניים, לשקול ניצחונות מול תבוסות ולספר על לידות ומיתות, ועם כל זאת, בפשטותה המחוכמת של משימתך, אתה יכול להיות משוחרר מן העול הנורא הכרוך בסוג ידע כזה, עול שאני לא מסוגל לנקוב בשמו ובכל זאת אני מבין אותו יותר ויותר ככל שהשנים עוברות. רצונך ברור לי, ואני בוודאי מעורר בך קוצר רוח משום שאני לא ניגש למלאכה ומספק לך את העובדות הדרושות לך. אבל עליך לזכור שלמרות השירותים השונים שהגשתי למדינה, אני משורר, ולפיכך אני לא מסוגל לגשת לשום דבר באופן ישיר לחלוטין.

    אולי תופתע לשמוע שלא הכרתי את אוקטביוס עד שפגשתי אותו בברינדיזי, עיר הנמל שאליה נשלחתי כדי להצטרף אליו ואל חבורת ידידיו בדרך לאפולוניה. הסיבות שהביאו אותי לשם לא ברורות לי עד עצם היום הזה, אך אין לי ספק שידו של יוליוס קיסר היתה בדבר. אבי, לוּקיוּס, סיפק פעם שירות כלשהו ליוליוס, וכמה שנים קודם לכן הוא ביקר בווילה שלנו באַרֶצוֹ. התווכחתי איתו בנושא כלשהו (נדמה לי שטענתי ששירי קַלימָכוּס עדיפים על שיריו של קַטוּלוּס), דיברתי בבוטות ובשחצנות מתוך ביטחון בשנינותי. הייתי צעיר מאוד. בכל מקרה, שעשעתי אותו כנראה, והמשכנו לדבר זמן מה. כעבור שנתיים הוא פקד על אבי לשלוח אותי לאפולוניה כדי שאצטרף אל האחיין שלו.

    ידידי, עלי להתוודות לפניך (אם כי אסור לך להכניס זאת לכתביך) שבפגישתנו הראשונה לא התרשמתי עמוקות מאוקטביוס. הגעתי מאַרֶצו לברינדיזי לאחר מסע שארך יותר מעשרה ימים, והייתי עייף עד מוות, מזוהם מאבק הדרכים ועצבני. פגשתי אותם על הרציף שממנו עמדנו להפליג. אגריפה וסַלווידינוּס שוחחו, ואוקטביוס עמד במרחק מה מהם והביט בספינה קטנה שעגנה לא רחוק משם. נראה שלא הבחינו בהתקרבותי, ולכן אמרתי, אם כי בקול רם מדי כנראה, "אני מַאיקֶנַס. אמרו לי לפגוש אתכם כאן. מי זה מי ביניכם?"

    אגריפה וסַלווידינוּס הביטו בי בחיוך קל ואמרו לי את שמותיהם; אוקטביוס לא הסתובב. אני חשבתי שגבו המופנה אלי אומר יהירות ובוז ולכן אמרתי: "ואתה בטח השלישי, זה שקוראים לו אוקטביוס."

    ואז הוא הסתובב, וידעתי שנהגתי בטיפשות, כי בפניו היתה ביישנות כמעט נואשת. הוא אמר: "כן, אני גאיוס אוקטביוס. הדוד שלי הזכיר אותך." הוא חייך, הושיט לי יד, הרים את עיניו והביט בי בפעם הראשונה.

    כידוע לך, רבות דיברו על העיניים האלה, לרוב במשקל גרוע ובפרוזה גרועה עוד יותר. אני משער שכיום כבר נמאס לו לשמוע את כל המטאפורות והדימויים המתארים אותן, אם כי אולי התגאה בהם פעם. אבל עיניו אכן היו צלולות ונוקבות וחדות להפליא - כחולות יותר מאפורות, אם כי מראן העלה על הדעת אור יותר מאשר צבע... הנה, אתה רואה? גם אני חוטא בכך. כנראה קראתי יותר מדי שירים של חברַי.

    ייתכן שצעדתי צעד אחד אחורה, אני לא בטוח. בכל מקרה, נרתעתי, ולכן הסטתי את עיני, ומבטי נתקל בספינה שאוקטביוס התבונן בה קודם.

    "זאת הסירה שתשיט אותנו?" שאלתי. מצב רוחי השתפר קצת. זאת היתה ספינת מסחר קטנה, שאורכה לא עלה על שבעה־עשר מטר, קורות החרטום שלה היו רקובות ומפרשיה היו מוטלאים. סירחון עלה ממנה.

    אגריפה ענה לי. "זאת היחידה שפנויה כרגע, ככה אומרים." הוא חייך אלי קצת. בוודאי נראיתי לו גנדרן, כי לבשתי טוגה וענדתי כמה טבעות, ואילו הם לבשו רק טוניקות ולא ענדו שום תכשיטים.

    "הסירחון יהיה בלתי־נסבל," אמרתי.

    אוקטביוס אמר בכובד ראש, "למיטב ידיעתי היא מפליגה לאפולוניה כדי לקחת מטען של דגים כבושים."

    שתקתי, וכעבור רגע פרצתי בצחוק, וכולנו צחקנו, ומאותו רגע היינו חברים.

    אולי בגיל צעיר אנחנו חכמים יותר, אם כי הפילוסוף עלול לחלוק עלי. ובכל זאת אני נשבע לך שמאותו רגע ואילך היינו חברים, ורגע הצחוק הטיפשי הזה איחד אותנו יותר מכל דבר שקרה לנו אחר כך - ניצחון או תבוסה, נאמנות או בגידה, צער או שמחה. אבל ימי העלומים חולפים, ומשהו בנו חולף איתם לבלי שוב.

    וכך הפלגנו לאפולוניה בספינת דגים מסריחה שגנחה עם כל גל קטן, נטתה על צדה עד כדי כך שנאלצנו להיאחז בחוזקה כדי לא להתגלגל על הסיפון, ונשאה אותנו לעבר גורל שאיש מאיתנו לא העלה על דעתו...

     

    אני שב אל כתיבת המכתב הזה לאחר הפסקה בת יומיים. לא אטריד אותך בפירוט התחלואים שכפו עלי את ההפסקה הזאת, כי זה יהיה מדכא מדי.

    בכל מקרה, ראיתי שאני לא מספק לך דברים שיוכלו להועיל לך, ולכן ביקשתי מהמזכיר שלי לעבור על חלק ממסמכי ולחפש פרטים שיסייעו לך יותר במשימתך. אולי אתה זוכר שלפני כעשר שנים נשאתי נאום בחנוכת המקדש לאלים וֶנוּס ומַרס, המקדש שבנה ידידנו מרקוס אגריפה ונקרא עכשיו הפנתיאון. בהתחלה עלה במוחי רעיון (שאחר כך זנחתי אותו) לשאת מין נאום מליצי, כמעט שיר, אם יורשה לי לקרוא לו כך, שישווה בין מצבה של רומא כפי שנגלתה לעינינו לראשונה בצעירותנו ובין מצבה כיום, כפי שהוא מיוצג על ידי המקדש. מכל מקום, כדי לפתור את הבעיה שהציבה לפני צורתו של הנאום המתוכנן ערכתי רשימות בנוגע לימים הרחוקים ההם, ועכשיו אני מסתמך עליהן כשאני משתדל לסייע לך להשלים את כתיבת ההיסטוריה של עולמנו.

    דמיין לעצמך ארבעה צעירים (הם נראים לי עכשיו זרים גמורים) שלא מכירים את עצמם ואת עתידם, וגם לא את העולם שבו הם מתחילים לחיות. אחד מהם (מרקוס אגריפה) גבוה ושרירי, בעל פני איכר כמעט: אף רחב, עצמות כבדות ועור עבה ומחוספס; שיער חום ויבש, וזיפי זקן אדמוניים ודוקרניים. הוא בן תשע־עשרה, פוסע בכבדות, כמו שור, אבל יש בו חן מוזר. הוא מדבר בפשטות, באטיות ובשלווה, ולא מפגין את רגשותיו. מלבד זקנו, שום פרט בו לא מסגיר את גילו הצעיר.

    השני (סַלווידינוּס רוּפוּס) רזה וקל תנועה, ממש כפי שאגריפה כבד ומוצק; חפוז ומהיר בתגובותיו, ממש כפי שאגריפה אטי ומאופק. פניו צנומים, עורו בהיר ועיניו כהות, והוא צוחק בקלות ובכך מפיג את הרצינות ששלושתנו מנסים לשַוות לעצמנו. הוא מבוגר מכולנו, אבל אנחנו אוהבים אותו כאילו היה אחינו הצעיר.

    השלישי (האם זה באמת אני?) נראה לי עמום אף יותר מן האחרים. אדם לעולם לא מכיר את עצמו, ואין לו מושג איך הוא מצטייר בעיני חבריו. אבל אני משער שנראיתי להם טיפש קצת ביום ההוא, ואולי גם זמן מה לאחר מכן. באמת הייתי גנדרן קצת בתקופה ההיא, וחשבתי שמשורר צריך לגלם את תפקיד המשורר. התלבשתי בהידור, התנהגתי בצורה מעושה, והבאתי איתי מאַרֶצו משרת שתפקידו היחיד היה לסדר את שערי. אם כי חברי לעגו לי על כך באכזריות כזאת, שלבסוף שלחתי אותו בחזרה לאיטליה.

    והאחרון הוא זה שנקרא אז גאיוס אוקטביוס. איך אספר לך עליו? הרי האמת לא ידועה לי, רק הזיכרונות שלי עומדים לרשותי. אני יכול לחזור ולומר שהוא נראה לי כמו נער, אף על פי שהייתי מבוגר ממנו בשנתיים, לא יותר. איך הוא נראה עכשיו אתה יודע, והמראה שלו לא השתנה כל כך. אבל עכשיו הוא קיסר העולם, ועלי להעמיק ולהתבונן מעבר לעובדה הזאת כדי לראות אותו כפי שהיה אז. והאמן לי שגם אני, שתפקידי היה לתהות על קנקנם של ידידיו ושל אויביו כאחד, לא יכולתי בשום אופן לחזות לאיזו גדולה הוא עתיד לעלות. הוא נראה לי אז רק בחור נחמד, שפניו עדינים מכדי לעמוד בחבטות הגורל, התנהגותו ביישנית מכדי לחתור למטרה, וקולו עדין מכדי לבטא את המילים האכזריות שמנהיג חייב לבטא. חשבתי שאולי יהיה חוקר, למדן או איש ספר, אבל לא חשבתי שאופיו יאפשר לו לכהן אפילו כסנאטור, אם כי על פי מוצאו ועושרו היה זכאי לאייש את המשרה הזאת.

    אלה היו ארבעת האנשים שירדו מן הספינה באחד מימי הסתיו, בשנה החמישית לשלטונו של יוליוס קיסר, בנמל אפולוניה, בחוף האדריאטי של מקדוניה. סירות דיג היטלטלו מסביב, אנשים נופפו לשלום, רשתות היו פרושות לייבוש על הסלעים, ובקתות עץ ניצבו לאורך הדרך אל העיר אשר שוכנת בקצהו המוגבה של מישור גדול, שנפרש הרחק עד שהוא נוסק פתאום לעבר ההרים.

    מדי יום הקדשנו את שעות הבוקר ללימודים: קמנו לפני עלות השחר, ואת ההרצאה הראשונה שמענו לאור עששיות; את המזון הפשוט בארוחת הבוקר אכלנו כשהשמש עלתה מעל ההרים במזרח; שוחחנו ביוונית על כל דבר ועניין (מנהג שהולך ונעלם, לצערי), דקלמנו פסקאות מן הכתבים של הומרוס ששינַנו ערב קודם לכן, פירשנו אותן, ולבסוף נשאנו נאומים קצרים שהכנו על פי הנחיותיו של אַפּוֹלוֹדוֹרוּס (שכבר אז היה ישיש ובכל זאת התברך במזג מתון ובחוכמה רבה).

    בשתים־עשרה בצהריים הסיעו אותנו אל מחוץ לגבולות העיר, אל המחנה שלגיונותיו של יוליוס קיסר התאמנו בו, ובמשך שעות ארוכות השתתפנו בתרגילים שלהם. עלי להודות שבמהלך הפעילות הזאת עלה על דעתי לראשונה שאולי טעיתי בהערכת יכולותיו של אוקטביוס. כידוע לך, בריאותו היתה תמיד רופפת, ותמיד נראה שברירי ממני, כי עלי, ליוויוס היקר, נגזר להיראות בריא כשור אפילו בשעת מחלתי הקשה ביותר. אני עצמי כמעט לא השתתפתי בתרגילים ובתמרונים בשטח, אבל אוקטביוס תמיד לקח בהם חלק, וכמו הדוד שלו העדיף תמיד לשהות עם הקֶנטוּריוֹנים - שרֵי המאה - ולא עם קצינים זוטרים יותר בלגיון. זכור לי שבאחת הפעמים, בתרגיל קרב, מעד סוסו והוא הושלך ארצה בכבדות. אגריפה וסַלווידינוּס עמדו לא רחוק משם, וסַלווידינוּס רצה מיד לרוץ לעזרתו. אבל אגריפה לפת את זרועו ולא הניח לו לזוז. כעבור כמה רגעים קם אוקטביוס על רגליו, הזדקף בנוקשות וקרא שיביאו לו סוס אחר. כשהביאו לו סוס, עלה עליו, רכב כל אחר הצהריים והשלים את חלקו בתרגיל. רק בערב, באוהל, שמענו אותו מתנשף בכבדות וקראנו לרופא הלגיון שיבדוק אותו. שתיים מצלעותיו נשברו. הוא הרשה לרופא לחבוש את חזהו, אבל למחרת השתתף כרגיל בשיעורים, ולקח חלק פעיל, בדיוק כמונו, בצעדה המהירה שנערכה אחר הצהריים.

    וכך, במהלך הימים והשבועות הראשונים האלה, למדתי להכיר את אוגוסטוס המולך עכשיו על העולם הרומי. אולי תוכל להפוך את הסיפור הזה לכמה משפטים בספר ההיסטוריה המופלא שלך, שאת חלקו זכיתי לראות במו עיני. אבל דברים רבים לא יוכלו להיכלל בספרים, והאובדן הזה הוא שמטריד אותי יותר ויותר.

     

    III. מכתב: יוליוס קיסר אל גאיוס אוקטביוס באפולוניה, מרומא (44 לפנה"ס)

    הבוקר, אוקטביוס יקירי, נזכרתי ביום ההוא בספרד, בחורף האחרון, כשמצאת אותי במישור מוּנדָה, במהלך המצור על המבצר שאליו ברח גְנַאיוּס פּומפֵּיוּס עם לגיונותיו. היינו מדוכדכים ותשושים מן הקרב, מזוננו אזל, והמשכנו לצור על חיילי האויב, שיכלו לנוח ולאכול לשובעה בזמן שאנחנו התיימרנו להרעיב אותם. מכיוון שהמצב הכעיס אותי, כי נראה לי כתבוסה ודאית, פקדתי עליך לחזור לרומא, שממנה הגעת בנסיעה שנראתה לי קלילה ונוחה. אמרתי שאין לי פנאי לטרוח סביב נער שמתחשק לו לשחק במלחמה ובמוות. אלא שכעסתי על עצמי בלבד, כפי שבוודאי הבנת כבר אז, כי לא ענית לי אלא רק הבטת בי בשלווה גדולה. ואז נרגעתי קצת ודיברתי אליך מעומק לבי (כפי שאני מדבר איתך מאז ואילך), והסברתי לך שהמערכה הספרדית הזאת נגד פּומפֵּיוּס היתה אמורה לשים קץ, אחת ולתמיד, למחלוקת ולמלחמת האזרחים שמעיקות על הרפובליקה שלנו, כך או אחרת, עוד מימֵי נעורי. אך הוספתי ואמרתי שהקרב, שעד עתה נראה לי כניצחון, נהפך עכשיו לתבוסה כמעט ודאית.

    "אם כך," אמרת, "אנחנו לא נלחמים כדי לנצח. אנחנו נלחמים על חיינו."

    ובאותו רגע הרגשתי כאילו עול כבד הוסר מעל כתפי, וכמעט כאילו נהייתי שוב צעיר; כי נזכרתי שכך בדיוק אמרתי לעצמי שלושים שנה קודם לכן, כאשר הייתי לבדי בהרים ושישה חיילים של סוּלָה הפתיעו אותי, ואני נלחמתי בהם ופילסתי לי דרך אל מפקדם ושיחדתי אותו כדי שייקח אותי חי בחזרה לרומא. ואז ידעתי שאוכל להיות מה ששאפתי להיות ואף הגשמתי בסופו של דבר.

    כשנזכרתי בתקופה ההיא וראיתי אותך לפַני - ראיתי את עצמי בצעירותי, ונטלתי לתוכי משהו מעלומיך והענקתי לך משהו מגילי, וכך ניעורה בנו יחד עוצמה מלאת חדווה לנוכח כל העלול לקרות לנו. וערמנו את גופות חברינו הנספים, והתקדמנו מאחוריהן כדי שמגִנינו לא ייפגעו מן הרמחים שהשליך עלינו האויב, וכך עלינו על החומות וכבשנו את המבצר שבמישור מוּנדה.

    ונזכרתי הבוקר גם בימים שבהם רדפנו אחרי גְנַאיוּס פּומפֵּיוּס במרחבי ספרד, בחיילים שישבו בלילה סביב המדורות בבטן מלאה ובשרירים עייפים, ובשיחות שניהלו עתה, כשהיו בטוחים בניצחונם. איך הכאב, הייסורים והחדווה מתמזגים זה בזה, אפילו המתים הכּעוּרים נראים יפים, ופחד המוות והתבוסה אינם אלא מהלכים במשחק! כאן, ברומא, אני מחכה בשקיקה לבוא הקיץ, שבו נצא שוב למלחמה בפרתים ובגרמנים כדי להבטיח את אחרון גבולותינו החשובים...

    אולי תבין טוב יותר מדוע אני מתרפק על מלחמות העבר ומצפה בשקיקה לקרבות העתיד אם אספר לך מעט על הבוקר הזה, שעורר את הזיכרונות האלה.

    הבוקר, בשעה שבע, בפתח חדרי, חיכה לי השוטֶה, כלומר, מרקוס אַיימיליוס לֶפּידוּס (שבוודאי ישעשע אותך לדעת שנאלצתי למַנותו לשווה־דרגה לך תחת פיקודי, אם כי להלכה בלבד), ובפיו היתה תלונה על מרקוס אנטוניוס: אחד הגובים של אנטוניוס גבה לכאורה מסים מאזרחים מסוימים, שעל פי חוק עתיק יומין כלשהו, שאותו טרח לצטט בארכנות מייגעת, היו צריכים למסור את מסיהם לגובֶה של לֶפּידוּס. אחר כך, במשך שעה נוספת, מכיוון שחשב כנראה שדיבור ברמזים מעיד על שנינות, העלה את ההשערה שאנטוניוס הוא אדם שאפתן - הבחנה שהפתיעה אותי ממש כאילו הודיעו לי שהבתולות של וֶסטה הן בתולות. הודיתי לו, החלפנו עוד כמה קלישאות על טבעה של הנאמנות, והוא יצא מביתי וניגש מיד (אין לי ספק בכך) אל ביתו של אנטוניוס כדי לדווח לו שלדעתו אני מטפח חשדות מוגזמים אפילו כלפי חברַי הקרובים ביותר. בשעה שמונה נכנסו לחדרי שלושה סנאטורים, בזה אחר זה. כל אחד מהם האשים את רעהו בקבלת שוחד, וכל אחד מהם נקב בסכום זהה. הבנתי מיד ששלושתם אשמים: הם לא הצליחו לבצע את השירות שתמורתו קיבלו שוחד, משלם השוחד איים להפוך את העניין לסוגיה ציבורית, הם ידעו שהדבר יגרור משפט בסנאט, ורצו להימנע מכך כי שיערו שידונו אותם לגלות אם לא יצליחו לשחד מספיק מושבעים כדי להבטיח את שלומם. מכיוון שהגעתי למסקנה שהם יצליחו במאמציהם להטות את הצדק, שילשתי את סכום השוחד שנקבו בו, קנסתי כל אחד מהם בסכום הזה, והחלטתי שאטפל באותו אופן גם במשַחֵד. הם הלכו לדרכם בשביעות רצון, וברור לי שאין לי סיבה לחשוש מהם, כי אני יודע שהם מושחתים, והם חושבים שאני מושחת...

    וכך נמשך הבוקר.

    כמה זמן אנחנו חיים כבר בשקר הרומי הזה? מיום שאני זוכר את עצמי, בלי כל ספק, ואולי שנים רבות קודם לכן. ומאיזה מקור שואב השקר את כוחו המאפשר לו לגבור על האמת? ראינו מעשי רצח, גנבה וביזה מבוצעים בשמה של הרפובליקה, וטענּו שזהו המחיר שאנו נאלצים לשלם למען החירות. קיקֶרוֹ מגַנה את המוסריות הרומית המעוותת, הסוגדת לעושר, אך הוא עצמו מחזיק בכיסו מיליונים רבים ועובר בלי הרף בין בתיו המפוארים, מלוּוֶה בפמליה של מאה עבדים. אחד הקונסולים מדבר על שלום ושלווה, ובו בזמן הוא מגייס צבא שירצח את הקונסול השני, שכוחו מאיים על ענייניו. הסנאט מדבר על חירות אך מעניק לי סמכויות נרחבות, שאיני רוצה בהן אך אני נאלץ לקבלן ולהשתמש בהן כדי שרומא תחזיק מעמד. האם אין שום תשובה לשקר?

    כבשתי את העולם, אך שום מקום בו אינו מוגן; הצגתי לבני העם את החירות, אך הם בורחים ממנה כמפני מגפה; הראויים לאמון מעוררים בי בוז, ואילו אהבתי נתונה לאלה שימהרו לבגוד בי; אין לי מושג לאן פנינו מוּעדים, אף על פי שאני מנהיג את האומה אל עתידה.

    ובכן, אחייני היקר, שביום מן הימים אקרא לו בני, אלה הם הספקות שמכרסמים באדם שמבקשים להפוך אותו למלך. אני מקנא בך על שאתה שוהה החורף באפולוניה; אני מרוצה מהדיווחים על לימודיך, ואני שמח שאתה מיטיב להסתדר עם קציני הלגיונות שלי שם. אבל אני מתגעגע לשיחות שניהלנו בערבים, ומתנחם במחשבה שנחדש אותן בקיץ, במלחמתנו במזרח. נצעד על פני הארץ, נאכל מטוּבה, ונהרוג את מי שמוכרחים להרוג. אלה החיים היחידים היאים לגבר. והדברים יהיו כפי שיהיו.

     

    IV. קווינטוס סַלווידינוּס רוּפוּס: רשימות לְיומן,

    אפולוניה (מרס, 44 לפנה"ס)

    אחר צהריים. השמש בוהקת, יוקדת. עשרה או שנים־עשר קצינים עומדים איתנו על הגבעה ומשקיפים למטה, אל התמרונים של חיל הפרשים בשדה. ענני אבק עולים כשהסוסים דוהרים ומסתובבים. צעקות, קולות צחוק וקללות נישאים אלינו מרחוק, מבעד להלמות הפרסות. כולנו, חוץ ממַאיקֶנַס, עלינו לפני זמן קצר מהשדה ועכשיו אנחנו נחים. הסרתי את השריון שלי, ואני שוכב ומשעין עליו את ראשי. מַאיקֶנַס, בטוניקה נקייה לגמרי ושיער מסורק למשעי, יושב ונשען על גזע עץ קטן. אגריפה עומד לידי, גופו רטוב מזיעה, רגליו כמו עמודי אבן. אוקטביוס לצדו, גופו הדק רועד מהמאמץ שעשה זה עתה; קשה לקלוט כמה הוא שברירי עד שהוא ניצב ליד מישהו כמו אגריפה. פניו של אוקטביוס חיוורים, שערו שמוט, כהה מזיעה, דבוק למצחו. הוא מחייך ומצביע על משהו מתחתינו, ואגריפה מהנהן. כולנו חשים שרוחנו טובה עלינו. כבר שבוע לא ירד גשם, מזג האוויר התחמם, ואנחנו מרוצים מכישורינו ומכישורי החיילים.

    אני כותב את הדברים במהירות, ואני לא יודע במה אוכל להשתמש כשיהיה לי פנאי. אני חייב לתעד הכול.

    הפרשים מתחתינו נחים. סוסיהם משוטטים מסביב. אוקטביוס מתיישב לצדי, דוחף את ראשי בשובבות ומסיט אותו מהשריון. אנחנו צוחקים סתם ככה, מתוך עליצות רגעית. אגריפה מחייך אלינו ומותח את זרועותיו הגדולות, ועור שריון החזה שלו חורק בַּדממה שמסביב.

    מאחורינו נשמע קולו של מַאיקֶנַס - גבוה ודקיק, מעושה קצת וכמעט נשי. "ילדים שמשחקים בלהיות חיילים," הוא אומר. "משעמם עד מוות."

    אגריפה אומר בקולו העמוק, האטי והמחושב, ברצינות שטומנת בחובה כל כך הרבה: "אם היית מסוגל לנתק את הישבן הגדול שלך מכל מקום מנוחה נחמד שהוא נתקל בו, היית מגלה שיש הנאות גם מעבר לתענוגות האהובים עליך."

    אוקטביוס: "אולי נוכל לשכנע את הפַּרתים לקבל אותו כמצביא שלהם. כך משימתנו תהיה הרבה יותר קלה הקיץ."

    מַאיקֶנַס נאנח בכבדות, קם על רגליו ופוסע אל המקום שבו אנחנו שרועים. יחסית לאדם כבד כל כך, רגליו קלות מאוד. הוא אומר: "בזמן שאתם התענגתם על מפגני הראווה ההמוניים שלכם, אני תכננתי שיר שבוחֵן את חיי הפעילות לעומת חיי ההגות. את התבונה הטמונה בסוג החיים השני אני מכיר היטב, ולכן סקרתי את הטיפשות הטמונה בסוג הראשון."

    אוקטביוס, בכובד ראש: "דודי המליץ לי פעם לקרוא את המשוררים, לאהוב אותם ולהשתמש בהם - אבל אף פעם לא לבטוח בהם."

    "הדוד שלך הוא איש חכם," אומר מַאיקֶנַס.

    כמה הלצות נוספות. אנחנו משתתקים לבסוף. השדה שמתחתינו כמעט ריק. הסוסים הובלו לאורוות שבקצהו. מעבר לשדה, מכיוון העיר, פרש דוהר במלוא המהירות. אנחנו מתבוננים בו בעצלתיים. הוא מגיע לשדה אבל לא נעצר בו אלא חוצה אותו בפראות, נוטה קדימה באוכף. אני מתחיל להגיד משהו, אבל אוקטביוס נדרך. משהו בפניו. קצף ניתז מפי הסוס. אוקטביוס אומר: "אני מכיר את האיש הזה. הוא אחד מבני ביתה של אמא שלי."

    האיש כמעט מגיע אלינו. הסוס מאט. הרוכב מחליק מעל האוכף, מועד ומדדה לעברנו. הוא מחזיק משהו ביד. כמה מהחיילים מסביבנו הבחינו בו, והם רצים לעברנו ומתכוונים לשלוף את החרבות, אבל הם רואים שהאיש חסר אונים מרוב תשישות, ורק כוח הרצון מחזיק אותו על רגליו. הוא מושיט משהו לעבר אוקטביוס ומקרקר, "זה... זה..." איגרת. אוקטביוס לוקח אותה, מחזיק בה ולא זז כמה רגעים. השליח קורס ארצה ואחר כך מתיישב ומניח את ראשו בין ברכיו. אנחנו שומעים רק את חרחור נשימתו הכבדה. אני מביט בסוס וחושב בהיסח הדעת שהוא רצוץ מרוב מאמץ ובוודאי ימות עד הבוקר. אוקטביוס עדיין לא זע. כולם קפואים במקומם. באטיות הוא מגלגל ופותח את האיגרת. הוא קורא. פניו חסרי הבעה. הוא עדיין לא אומר כלום. כעבור זמן רב הוא מרים את ראשו ופונה אלינו. פניו לבנים כשיש. הוא מניח את האיגרת בידי. אני לא מביט בה. הוא אומר בקול עמום, חדגוני: "הדוד שלי מת."

    אנחנו לא מצליחים לקלוט את דבריו ובוהים בו כמו מטומטמים. הבעת פניו לא משתנה, אבל הוא מדבר שוב, והקול שבוקע ממנו צורמני ורם ומלא כאב ותדהמה, כמו געיית שור שמשספים את גרונו כשמעלים אותו לעולה: "יוליוס קיסר מת."

    "לא," אגריפה אומר. "לא."

    פניו של מַאיקֶנַס נדרכו. הוא מביט באוקטביוס כמו נץ.

    ידי רועדת עד כדי כך שאני לא מצליח לקרוא את הכתוב. אני משתדל לייצב את עצמי. קולי נשמע לי זר כשאני קורא: "באידֵי מרס נרצח יוליוס קיסר בידי אויביו בבית הסנאט. אין פרטים. אנשים משתוללים ברחובות. איש לא יודע מה יקרה עכשיו. ייתכן שנשקפת לך סכנה גדולה. לא אוכל להמשיך לכתוב. אמך מפצירה שתשמור על עצמך." המכתב נכתב בחיפזון רב. יש עליו כתמי דיו, והאותיות מעוותות.

    אני מביט סביבי ולא יודע מה אני מרגיש. ריקנות? הקצינים עומדים סביבנו במעגל. אני מביט בעיניו של אחד מהם. פניו מתעוותים, אני שומע התייפחות, ואני נזכר שהלגיון הזה הוא אחד הלגיונות המובחרים של קיסר, והחיילים הוותיקים רואים בו אב.

    כעבור זמן רב אוקטביוס נע. הוא ניגש אל השליח שעדיין יושב על הקרקע, פניו נפולים מתשישות. אוקטביוס כורע ברך לצדו, קולו עדין. "אתה יודע עוד משהו, שלא כתוב במכתב?"

    השליח אומר, "לא, אדוני," ומנסה לקום, אבל אוקטביוס מניח יד על כתפו ואומר, "תנוח", והוא קם ומדבר עם אחד הקצינים. "תדאג לאיש הזה שיקבל טיפול טוב ומגורים נוחים." ואז הוא פונה אל שלושתנו, שהתקבצנו יחד. "נדבר מאוחר יותר. עכשיו אני צריך לחשוב אילו משמעויות יהיו לזה." הוא מושיט יד לעברי, ואני מבין שהוא רוצה את האיגרת. אני מוסר לו את האיגרת והוא סב מעלינו. מעגל הקצינים נפתח ומאפשר לו לעבור, והוא פוסע במורד הגבעה. זמן רב אנחנו צופים בו, נער דק גו, פוסע בשדה השומם, נע באטיות, הלוך וחזור, כמנסה להבין באיזו דרך לפנות.

     

    מאוחר יותר. תדהמה גדולה במחנה כשהידיעה על מותו של קיסר מתפשטת. שמועות פרועות שאי־אפשר להאמין לאף אחת מהן. ויכוחים מתעוררים ושוככים; כמה תגרות אגרופים, אבל הנצים מופרדים במהירות. כמה מהמקצוענים המבוגרים, שעברו מלגיון ללגיון כל חייהם ולפעמים נלחמו נגד אלה שעכשיו נלחמים לצדם, מביטים בבוז במתקוטטים וממשיכים בענייניהם. אוקטביוס עדיין לא חזר ממשמרת בדידותו בשדה. היום מאפיל.

     

    לילה. משמר הוצב סביב אוהלינו על פי החלטתו של לוּגדוּניוּס, מפקד הלגיון, כי אין לנו מושג אילו אויבים יש לנו או מה עלול לקרות. ארבעתנו יחד באוהל של אוקטביוס, יושבים או שרועים על מזרנים סביב העששיות המבליחות על הקרקע במרכזו. מדי פעם אוקטביוס קם ומתיישב על דרגש, הרחק מהאור, כך שפניו בצל. רבים הגיעו מאפולוניה, ביקשו לשמוע עוד פרטים, נתנו עצה, הציעו עזרה. לוּגדוּניוס העמיד את הלגיון לרשותנו, למקרה שנזדקק לו. עכשיו אוקטביוס ביקש שלא יפריעו לנו והוא מספר על אלה שבאו אליו.

    "הם יודעים עוד פחות מאיתנו, והם מדברים רק למען עצמם. אתמול..." הוא משתתק ומביט במשהו בחשכה, "אתמול חשבתי שהם חברים שלי. עכשיו אני לא יכול לבטוח בהם." הוא משתתק שוב, מתקרב אלינו ומניח יד על כתפי. "בנושא הזה אני אדבר רק עם שלושתכם, החברים האמיתיים שלי."

    מַאיקֶנַס פוצה פה. קולו העמיק, והוא כבר לא צווח בנעימת הקול הנשית שהוא מסגל לעצמו לפעמים: "אל תסמוך אפילו עלינו, למרות שאנחנו אוהבים אותך. מרגע זה והלאה, תסמוך עלינו רק במידה שאתה חייב."

    אוקטביוס סב מעלינו בפתאומיות, מפנה את גבו אל האור ואומר בקול חנוק: "אני יודע. אפילו את זה אני יודע."

    ואנחנו מדברים על מה שאנחנו צריכים לעשות.

    אגריפה אומר שאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, כי אין לנו שום מידע שאפשר לפעול על פיו באופן הגיוני. באור העששיות הרוטט הוא נראה פתאום כמו איש זקן בגלל קולו ורצינותו. "כאן לא נשקפת לנו סכנה, לפחות כרגע. הלגיון הזה יהיה נאמן לנו - לוּגדוּניוס נשבע. למיטב ידיעתנו, יכול להיות שזה מרד כללי, ואולי כבר שלחו כוחות ללכוד אותנו, כמו שסוּלה שלח חיילים לתפוס את יורשיו של מַריוּס - שיוליוס קיסר היה אחד מהם. אולי לא יהיה לנו מזל כמו שהיה לו אז. מאחורינו הרי מקדוניה, שבהם לא ירדפו אחרינו כל עוד הלגיון הזה מגן עלינו. בכל מקרה, ככה יהיה לנו זמן לקבל עוד מידע, ולא נעשה שום דבר שיסכן את מצבנו בצורה זו או אחרת. אנחנו צריכים לחכות ולנצל את הביטחון הרגעי הזה."

    אוקטביוס, בשקט: "הדוד שלי אמר לי פעם שזהירות מוגזמת עלולה להוביל למוות בדיוק כמו פזיזות מוגזמת."

    פתאום אני מוצא את עצמי על הרגליים. איזשהו כוח השתלט עלי, ואני מדבר בקול שהוא כאילו לא שלי: "אני קורא לך 'קיסר', כי אני יודע שהוא רצה שתהיה הבן שלו."

    אוקטביוס מביט בי. המחשבה הזאת לא חלפה בראשו עד אותו רגע, כנראה. "עדיין מוקדם מדי," הוא אומר באטיות, "אבל אני לא אשכח שסַלווידינוּס היה הראשון שקרא לי בשם הזה."

    אני אומר: "ואם הוא רצה שתהיה הבן שלו, הוא היה רוצה שתפעל כמו שהוא היה פועל. אגריפה אמר שהלגיון הזה נאמן לנו. גם חמשת הלגיונות האחרים במקדוניה יגיבו כמו לוּגדוּניוס אם לא נתעכב אלא נבקש מיד את נאמנותם. כי אם אנחנו לא יודעים מה יקרה בהמשך, הם בוודאי יודעים עוד פחות. אני אומר שנצעד לרומא עם הלגיונות שיש לנו וניקח לידינו את הכוח שממתין לנו שם."

    אוקטביוס: "ואז? אנחנו לא יודעים מהו הכוח הזה. אנחנו לא יודעים באיזו התנגדות ניתקל. אנחנו אפילו לא יודעים מי רצח אותו."

    אני: "את הכוח נוכל לעצב לפי רצוננו. ובנוגע להתנגדות - מובן שאנחנו לא יכולים לדעת במה ניתקל, אבל אם הלגיונות של אנטוניוס יצטרפו ללגיונות שלנו..."

    אוקטביוס, באטיות: "אנחנו אפילו לא יודעים מי רצח אותו. אנחנו לא יודעים מי האויבים שלו, ולכן אנחנו לא יכולים לדעת מי האויבים שלנו."

    מַאיקֶנַס נאנח, קם ומניד את ראשו. "דיברנו על פעולה, על מה שנעשה. אבל לא דיברנו על מטרת הפעולה הזאת." הוא מביט באוקטביוס. "ידידי, מה אתה רוצה להשיג, בכל פעולה שנעשה?"

    אוקטביוס שותק רגע. ואז הוא מביט בכל אחד מאיתנו, בזה אחר זה, במבט חודר. "אני נשבע בנוכחות כולכם, ובנוכחות האלים, שאם נועדתי לחיות, אני אנקום במי שרצח את הדוד שלי, ולא משנה מי הוא."

    מַאיקֶנַס מניד את ראשו: "אם ככה, המטרה הראשונה שלנו היא לדאוג שתחיה, כדי שתוכל לעמוד בשבועה שלך. אנחנו צריכים להישאר בחיים. ולעבר המטרה הזאת אנחנו צריכים להתקדם בזהירות - אבל להתקדם." הוא פוסע באוהל, מדבר אלינו כמו אל תלמידי בית ספר. "ידידנו אגריפה ממליץ שנישאר כאן, בביטחון הרגעי הזה, עד שנדע באיזה כיוון להתקדם. אבל אם נישאר כאן, נישאר בורים. חדשות יגיעו מרומא, אבל הן יהיו בסך הכול שמועות מעורבות בעובדות, עובדות מעורבות באינטרסים, וכך כל מה שנדע יסתמך על אינטרסים ומחלוקת." הוא פונה אלי. "ידידנו הפזיז סַלווידינוּס מייעץ שנסתער מיד, שנפיק יתרון מהבלבול שהשתרר עכשיו בעולם. אם תרוץ בחשכה מול יריב מהוסס תוכל אולי לנצח במירוץ, אבל באותה מידה אתה עלול ליפול מצוק בלתי־נראה או להגיע לקו סיום בלתי־רצוי. לא... רומא כולה יודעת שאוקטביוס שמע על מות דודו. הוא יחזור בשקט, שרוי באבל, עם חבריו, אבל בלי החיילים שעשויים להקל על חבריו ועל אויביו גם יחד. שום צבא לא יתקוף ארבעה בחורים וכמה משרתים שחוזרים להתאבל על קרוב משפחה, ושום כוח לא יתאסף סביבם כדי להזהיר את האויב ולהקשיח את רצונו. ואם בכל זאת ינסו לבצע רצח, ארבעה אנשים יכולים לברוח מהר יותר מלגיון שלם."

    כל אחד מאיתנו כבר אמר את דברו. אוקטביוס שותק, ואני חושב - כמה מוזר שכולנו נציית פתאום להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשיו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו? אני אהרהר בזה אחר כך.

    לבסוף אוקטביוס אומר: "נפעל כמו שמַאיקֶנַס אמר. נשאיר את רוב החפצים שלנו, כאילו אנחנו מתכוונים לחזור לכאן, ומחר נפליג לאיטליה בשיא המהירות. אבל לא לברינדיזי, כי יש שם לגיון שאין לנו מושג במי הוא תומך."

    "לאוֹטרַנטוֹ," אגריפה אומר. "בלאו הכי העיר הזאת קרובה יותר."

    אוקטביוס מהנהן. "ועכשיו אתם צריכים לבחור. מי שיחזור איתי, יקשור את גורלו בגורלי. אין דרך אחרת, ולא תהיה אפשרות להתחרט. ואני לא יכול להבטיח לכם שום דבר, חוץ מהמזל שלי."

    מַאיקֶנַס מפהק. הוא חזר לעצמו. "חצינו איתך את המפרץ בספינת הדגים המסריחה ההיא. אם עמדנו בזה, נוכל לסבול כל דבר."

    אוקטביוס מחייך, קצת בעצב. "זה היה לפני הרבה זמן," הוא אומר, "היום ההוא."

    אנחנו לא מוסיפים דבר מלבד ברכת לילה טוב.

     

    אני לבד באוהל שלי. העששית מרצדת על השולחן שעליו אני כותב את הדברים האלה, ומבעד לפתח האוהל אני רואה במזרח, מעל ההרים, את אורו הראשון, החיוור, של השחר. לא הצלחתי לישון.

    בדממה הזאת של ראשית הבוקר, אירועי יום אתמול נראים רחוקים וחסרי ממשות. ברור לי שמהלך חיי - שמהלך החיים של כולנו - השתנה. מה האחרים מרגישים? האם הם מבינים?

    האם הם מבינים שהדרך שמשתרעת לפנינו תוביל אותנו בסופו של דבר למוות או לגדוּלה? שתי המילים מסתחררות בראשי, שוב ושוב, עד שהן נראות זהות.

    • ג'ון ויליאמס
    • ג'ון ויליאמס
     
    |
    הספרים שלכם לשנת 2013- מאת איריס פינק
    |
    12/02/13
     
    |
    קיסר אמיתי לא צריך לצעוק- ביקורת מאת אבי גרפינקל
    |
    12/02/13
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות