הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אובמה - מילדות עד נשיאות
  • אובמה - מילדות עד נשיאות
    דיוויד רמניק | תרגום: אמיר אורן

    בחירתו של ברק אובמה לנשיא היתה מהאירועים הבולטים בתולדות ארצות הברית במאה האחרונה. קצת יותר מחצי מאה לאחר שמרטין לותר קינג פתח במאבק להשגת שוויון זכויות לשחורים בארצות הברית הושבע בן לאב שחור מקניה ולאם לבנה מקנזס לנשיא המדינה. אובמה מאת חתן פרס פוליצר דייוויד רמניק הוא הספר הראשון המתאר בצורה מקיפה ועמוקה את חייו של ברק אובמה מילדותו בהוואי ובאינדונזיה ועד השבעתו לנשיא האפריקני-אמריקני הראשון של ארצות הברית. בכתיבה רעננה וביקורתית המבוססת על עשרות ראיונות - עם חברים ומורים, בני משפחה ויריבים, וגם עם אובמה עצמו - מאפשר לנו רמניק לראות כיצד צעיר מבולבל וחסר שורשים יוצר את עצמו: תחילה כמארגן קהילתי בשיקגו, לאחר מכן כסטודנט בבית הספר למשפטים של הרווארד, ואז כפוליטיקאי שאפתן היודע לנצל לא רק את כישוריו המיוחדים, אלא גם את התבוסה היחידה שנחל אי-פעם ואת המעידות של יריביו. אובמה עוקב גם אחר הדרמה הגדולה של הגזע בארצות הברית - מימי העבדות דרך התנועה לזכויות האזרח ועד בחירתו של ברק אובמה - ומראה כי מסע של איש אחד מייצג למעשה מסע של אומה שלמה; אומה שבניה שואפים לעתיד חדש ומבקשים לגשר על הפערים הקיימים בה.

    דייוויד רמניק, מבכירי העיתונאים בארצות הברית, החל את דרכו ב"וושינגטון פוסט", והיה בין השאר נציגו במוסקווה. ב-1992 הצטרף רמניק ל"ניו יורקר", והוא עורכו מאז 1998. ספרו הימים האחרונים של האימפריה הסובייטית זכה ב-־1994 בפרס פוליצר, וספרו האחרון מלך העולם על המתאגרף מוחמד עלי נבחר על ידי כתב העת "טיים" לספר העיון הטוב של השנה.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    גורל סבוך

     

    יום חול במרכז ניירובי, 1951. מפקח תברואה עירוני יושב לבדו במשרדו. פניו עגלגלות ורחבות. הוא צעיר אפריקני נבון בן עשרים ואחת שאינו מממש את שאיפותיו בתקופה של זעזועים פוליטיים. תפקידו: לבדוק דגימות חלב בשירות מחלקת התברואה המקומית. השלטון הבריטי מכביד את ידו על התנועה לעצמאות קניה, שהחלה לפרוח בתום מלחמת העולם השנייה. ב־1952 יכריזו הבריטים על מצב חירום ויֵצאו למערכה שיטתית של מאסרים, מעצרים, עינויים והרג כדי לדכא את התנועה הלאומית של הקיקוּיוּ, המתקראת בפיהם "מרד המָאוּ־מָאוּ".

    הדלת נפתחת. אישה לבנה נכנסת ובידה בקבוק חלב. חקלאים, אירופים כאפריקנים, נוהגים לפקוד את המשרד כדי לבדוק את מוצרי המזון שלהם ולוודא שאינם נגועים בטרם יביאו אותם לשוק.

    הצעיר מציע לעזור. בתוקף הכשרתו כפקיד במנגנון התברואה הוא נחשב למחזיק במשרה טובה. הוא גדל בקילימַמבּוֹגוֹ, חווה גדולה לגידול סיזָל בבעלותו של סר ויליאם נורתרופ מקמילן, אבטיפוס של חוואי עשיר וחובב ציד הרפתקני. החווה שכנה ב"רמות הלבנות", ליד העיר תיקָה, באזור שכל קרקעותיו היו בבעלותם של לבנים. מנהל החווה נשא קיבּוֹקוֹ, שוט עשוי עור היפופוטם, ולא היסס להשתמש בו. אביו של מפקח התברואה לא ידע קרוא וכתוב, אבל תפקידו בחווה היה מיוחס למדי, מעין מנהל עבודה. המשפחה התגוררה בבקתה פשוטה, ללא חשמל או מים זורמים, אך שכרו החודשי של האב, שבעה דולרים, הספיק למימון לימודי הבן בבתי הספר של המיסיונרים. בתיכון של הכנסייה בעיירה מאנגוּ למד הנער על אברהם לינקולן ועל בּוּקֶר ט' ווֹשינגטוֹן. במהרה נתקל במבוי סתום. לא היה עוד מה ללמדו בבתי ספר שלא היו בהם ספרים ושתלמידיהם כתבו את שיעוריהם בחול. בקניה לא היו אוניברסיטאות. האירופים שלחו את ילדיהם "הביתה" והאפריקנים המעטים שלימודים במכללה היו בהישג ידם — למדינות אחרות במזרח אפריקה. זמן־מה התלבט ברעיון להיות לכומר, אך כפי שסיפר לימים, "המיסיונרים באפריקה היו בין אלה שאמרו לאפריקנים שהם עדיין אינם מוכנים לחידושים מסוימים, שעליהם להמתין באורך רוח ולהאמין באלוהים ובבוא היום אולי יצליחו להתקדם." הצעיר העדיף לנצל מלגת לימודים במכון המלכותי לתברואה, שהכשיר מפקחי תברואה.

    האישה האירופית מביטה בצינה במפקח. שמו תומס ג'וזף מְבּוֹיָה, אבל עושה רושם שלאישה אין כל עניין בפרט הזה.

    "אין כאן אף אחד?" היא שואלת, כאילו הוא שקוף.

    כל עוד התגורר בחווה של סר ויליאם, ניסה טום לציית להנחיית אביו, "אל תתעמת עם הלבנים." אבל הוא התקשה לשאת את השוט והרהב של מנהל החווה, ואת העובדה שעמיתיו הלבנים במנגנון הפיקוח השתכרו פי חמישה ממנו; וכעת, בסתם יום של חול, את החצופה הלבנה הזו, המתאמצת להתעלם מקיומו.

    "גברת," הוא אומר, "יש לך בעיית עיניים."

    האישה נוטשת את המעבדה בכעס.

    "את הבדיקות שלי מוכרחים לעשות אירופים," היא רוטנת. "הבחור הזה גס רוח."

     

    כמו אלפים מבני קניה, גם טום מבויה נהג להאזין לנאומיו של ג'וֹמוֹ קֶניָיטָה, "הרומח הבוער", ותיק המדינאים ובכיר הדוברים של התנועה לעצמאות קניה. בכל רחבי אפריקה התחזקו תנועות העצמאות: בניגריה, בקונגו, בקמרון, בטוגו, במאלי, בסומליה, במדגסקר.

    ב־1955, בגיל עשרים וחמש, זכה מבויה במלגה נדירה ללימודים בקולג' רסקין באוניברסיטת אוקספורד. בהיותו שם התעמק בממשל ובכלכלה, הצטרף למועדונים של מפלגת הלייבור ושל הסוציאליסטים, וגילה חוג של מרצים ליברלים מתנגדי הקולוניאליזם. אותה שנה ברסקין, התנסותו הראשונה של מבויה באוניברסיטה דירבנה אותו להרהר בתרומה האפשרית של ההשכלה הגבוהה בחו"ל לבני קניה נוספים.

    בשובו לניירובי, לאחר שנה, החל מבויה לרכוש לעצמו שֵם של מארגן ופעיל איגודים מקצועיים. בעוד קנייטה כלוא במהלך העשור האחרון של השלטון הבריטי, החלו לדבר נכבדות במבויה הצעיר ורב הקסם, בן שבט המיעוט לוּאוֹ, כמנהיג עתידי של קניה העצמאית וכפוליטיקאי מסוג חדש. קנייטה היה הגיבור הגדול של קניה, אבל הוא היה לוחם מסורתי ומוקף בעיקר בנאמניו משבט הקיקויו. מבויה קיווה שקניה תכוון גבוה יותר ממחלוקות בין־שבטיות, לעבר רעיון משלב של ממשל עצמי דמוקרטי ופיתוח כלכלי ליברלי.

    ב־1957, לאחר שהבריטים נענו לדרישה להגדיל את מספר המושבים המוקצים לבני קניה במועצה המחוקקת של המושבה, זכה מבויה בן העשרים ושש במושב מטעם ניירובי, מחוז בחירה דובר קיקויו ברובו. (רוב בני לואו, שבטו של מבויה, חיים בסמוך לימת ויקטוריה במערב קניה). במהרה נבחר מבויה למזכיר הכללי של "האיחוד האפריקני הלאומי של קניה" (קאנ"ו), מפלגת העצמאות המובילה, ושל הסתדרות העובדים של קניה, גם יחד. הוא היה נואם מחשמל ודיפלומט תכליתי. שנים לפני שמלאו לו שלושים היה מבויה לסמל בינלאומי של מאבק בקולוניאליזם ולמען זכויות האזרח. בארצות הברית הוא פגש באלינור רוזוולט, ריצ'רד ניקסון, תרגוד מרשל ורוי וילקינס מהנהגת הממסד השחור. בעצרת למען זכויות האזרח הוא אף חלק את הבמה עם מרטין לותר קינג. בהיעדרו של קנייטה הוא עמד בראש המשלחות לבית לנקסטר בלונדון, לשיחות על ההסדר הסופי לעצמאות קניה. במרס 1960 מיקמו אותו עורכי "טיים" בשער השבועון, כדוגמה ומופת לתנועות עצמאות ברחבי יבשת אפריקה.

    אחד התסכולים של התנועה נבע מהיעדרה של דרך קלה לפיתוח יכולתם האינטלקטואלית של צעירי קניה. לקנייטה ולמבויה היה קל יותר להחיש את קצו של הקולוניאליזם מאשר להכין עתודה משכילה דיה של אפריקנים לניהול המדינה. "בתקופת המאבק הלאומי," כתב מבויה, "הרבו מבקרינו לטעון שהאפריקנים אינם בשלים לעצמאות, משום שלא יהיו לנו די רופאים ומהנדסים ומנהלנים להפעלת מנגנון הממשל לאחר הסתלקות השלטון הקולוניאלי. הביקורת לא היתה הוגנת. שום מעצמה קולוניאלית לא יצאה מגדרה מעולם לחנך המוני עם לקראת יום העצמאות." בני קניה יֵאלצו לעשות זאת בכוחות עצמם.

    מבויה ניסה לשכנע את הבריטים להעניק מלגות לימודים בחו"ל למבטיחים שבצעירי קניה. הוא הגה את רעיון "הרכבת האווירית" לאוניברסיטאות שמעבר לים. בפיתוח הרעיון סייעו לו אמריקנים עשירים וליברלים, במיוחד התעשיין ויליאם שיינמן. המניע האמריקני נגזר מהמלחמה הקרה: נטייתן של המדינות האפריקניות הזוכות בעצמאות לחבור אל המערב ולא אל ברית המועצות עשויה לגדול אם האליטות הצעירות שלהן ילמדו באוניברסיטאות בארצות הברית ובמערב אירופה. ב־1958, בעת שמבויה פיתח את הרעיון הזה, מספר כל השחורים בני קניה שלמדו במכללות הגיע למאות ספורות באפריקה, שבעים וארבעה בבריטניה ושבעים וחמישה בהודו ובפקיסטאן. לפי אומדנו של אלברט סימס, אמריקני שהיה פקיד במשרד החוץ ובחיל השלום, רק אחד מתוך שלושת אלפים ילדים באפריקה שמדרום לסהרה למד בבית ספר תיכון ורק אחד מתוך שמונים וארבעה אלף זכה בהשכלה גבוהה יותר. זה היה בוודאי אחד הגורמים להצלחה של שישים וחמישה אלף מתנחלים אירופים לשלוט זמן כה רב בשישה מיליון האפריקנים תושבי קניה.

    הממשל הקולוניאלי התנגד לרעיון הרכבת האווירית של מבויה. קברניטיו טענו שביסוד תוכנית החירום החינוכית שלו עומדים מניעים פוליטיים ולא חינוכיים, וכי רוב התלמידים יֵצאו ללא די הכנה ומימון, ועתידים לנשור מהמכללות האמריקניות.

    משרד החוץ האמריקני חשש להתגרות בבריטים במשלוח כספים למבויה. כתחליף יצא מבויה למסע התרמה פרטי בארצות הברית. במשך שישה שבועות הוא הרצה בקמפוסים, לעתים שש פעמים ביום, בתקווה לעורר עניין ולגייס הבטחות למלגות לתוכניתו. הוא הצליח לגייס הבטחות לשיתוף פעולה מצד מכללות שחורות ידועות כגון טסקיגי, פילנדרר סמית והווארד שבוושינגטון הבירה, ומצד מוסדות חינוך דתיים כמו מכללת מוראביאן בפנסילבניה ואוניברסיטת סנט פרנסיס קסאבייה בנובה סקוטיה, קנדה.

    יחד עם ידידיו האמריקנים החדשים ייסד מבויה את ארגון הסטודנטים האפריקני־ אמריקני (אי־אי־אס־אף) כמכשיר להתרמות, ובעזרתו, יחד עם עשרות מכללות, יצאה הרכבת האווירית מהתחנה בסתיו 1959. בין שמונת אלפי התורמים היו שחורים ידועים כשחקן הבייסבול ג'קי רובינסון, אנשי הקולנוע והבידור סידני פואטיה והארי בלפונטה ורעייתו של חתן פרס נובל לשלום רלף באנץ', וכן ליברלים לבנים כמו ויליאם שניימן וקורה וייס.

    עם שובו לניירובי לא היה למבויה זמן רב לעיין בבקשות למלגות. מאות בני אדם הצטופפו בכל יום מחוץ לדלתו ועתרו לעזרתו בענייני בריאות, גירושים, נדוניות וסכסוכי קרקע. מבויה בחן את הררי התיקים של בני ובנות קניה ששקדו על לימודיהם התיכוניים, ונתקעו בעבודות כפיים או במשרות פשוטות שלא ניצלו את יכולותיהם. אלה היו בקשות כנות ופטריוטיות. השאיפות לא היו להגירה ולבריחה, אלא להשכלה ולשיבה לשירות בקניה העצמאית.

    לרכבות האוויריות, שנמשכו עד 1963, היתה השפעה עמוקה, והתוכנית הורחבה למדינות אפריקניות נוספות. "אבי היה מהפוליטיקאים המעטים בקניה שחשו בנוח הן בכפר והן בארמון בקינגהאם," אמרה בתו של מבויה, סוזן. "החברה האפריקנית מורכבת מאוד, ונחוצים לה משכילים, אנשי העולם הגדול, שיוכלו לתרגם את העולמות זה לזה. בלי זה, אתה אבוד. הרכבת האווירית סיפקה מאגר אנושי כזה לעתידה של קניה."

    הרכבת האווירית היתה ציון דרך חשוב בתולדות קניה לקראת העצמאות. לפי דו"ח שהכינה אוניברסיטת ניירובי, איישו בוגרי הרכבת האווירית שבעה מכל עשרה תפקידים בכירים בממשל שלאחר הקולוניאליזם. עם בוגרי התוכנית נמנו חסידת שימור הסביבה ואנגארי מאתאי, האישה הראשונה מאפריקה שזכתה בפרס נובל לשלום; וגם בן לואו מכפר ליד ימת ויקטוריה, שקיווה להיות כלכלן וניחן בקול ערב ובגינונים בוטחים. שמו היה ברק חוסיין אובמה.

     

    בנו, המועמד לנשיאות ברק אובמה, אמר בסלמה כי שורשי אילן היוחסין שלו מגיעים למשפחת קנדי, משום שהאחים קנדי תרמו לתוכנית של מבויה לחינוך צעירים בני קניה. "אנשים בבית הלבן," אמר אובמה, חיפשו דרך "לזכות במוחות ובלבבות ברחבי תבל" במלחמה הקרה. "לכן החליטו האחים קנדי על רכבת אווירית. נצא לאפריקה ונתחיל להביא הנה צעירים אפריקנים שיקבלו מלגות לימוד וילמדו איזו ארץ נפלאה זאת [אמריקה]. הצעיר הזה, ששמו ברק אובמה, השיג את אחד הכרטיסים האלה והגיע הנה. הוא פגש אישה שלסב־סב־סבה היו עבדים... אז הם התחברו ונולד להם ברק אובמה, הבן."

    מיטב השיר (והתיאור העובדתי) כזבו, גם אצל אובמה. משפחת קנדי לא תרמה לרכבת האווירית הראשונה, שהביאה בספטמבר 1959 את אביו ועוד שמונים מבני ארצו מניירובי לארצות הברית. כפי שדיווח ה"וושינגטון פוסט" שנה לאחר נאום סלמה, פנה מבויה לקנדי במתחם המשפחתי בהייאניספורט ביולי 1960, אחרי הרכבת האווירית הראשונה ובתקווה למצוא מימון לשנייה. קנדי היה אז יו"ר תת ועדת החוץ לענייני אפריקה בסנאט ומועמד לנשיאות. הוא הקשיב להצעה של מבויה ונתן לו 100,000 דולר מקרן משפחתית להנצחת אחיו הבכור ג'וזף, שנהרג כטייס בחיל האוויר במלחמת העולם השנייה. סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהתמודד באותה שנה על הנשיאות מול קנדי והיה להוט גם הוא לזכות בקולות השחורים, ניסה לפני כן ללא הצלחה להשיג את תמיכת ממשל אייזנהאואר בתוכנית. עובדה זו, יחד עם הציפייה לפרסום נדיבותו של קנדי, הסבו לניקסון תסכול עמוק. בעל הברית הפוליטי שלו, הסנאטור יו סקוט, האשים את קנדי שהתרומה, מכספים הפטורים ממס, נועדה למטרות פוליטיות. קנדי כינה את ההאשמה, "ההתקפה המרושעת, המסלפת והזדונית ביותר ששמעתי בארבע־עשרה שנותי בפוליטיקה."

    אחד מדוברי מסע הבחירות של אובמה, ביל ברטון, התנצל באיחור על המשגה בנאום יהושע ודורו בסלמה, אבל הסיפר שגולל אובמה בסלמה לא היה ביסודו מעשה הונאה. אותו צד של משפחתו שהגיע מקניה לא ברח מההיסטוריה. אביו היה בן דור מעבר שדילג מקולוניאליזם לעצמאות. מבידוד כפוי לניצני הזדמנות עולמית. ואובמה עצמו הציע לא רק להיות לאפריקני־אמריקני הראשון שייבחר לבית הלבן, אלא גם לעשות זאת כבן למשפחה שהתרחקה רק דור אחד מחיי הכפר, חיי הדיכוי, תחת השלטון הקולוניאלי.

    כשאובמה התמודד על מושב בסנאט, ב־2003 וב־2004, הוא אמר שאביו "דילג בתוך שנים מעטות מהמאה השמונה־עשרה למאה העשרים. הוא עבר מרעיית עזים בכפר קטן בקניה לקבלת מלגה לאוניברסיטת הוואי וללימודים בהרווארד." גם הצגת אביו או סבו של אובמה כ"רועה עזים" פשוט היא גוזמה רומנטית. עבודת כפיים לא היתה להם ייעוד או משלח יד; כל בני הכפר, ובהם נכבדים כמו הגברים ממשפחת אובמה, עסקו בכך. "כולנו, מי שגדלו בכפר, היינו גם רועי עזים לעת מצוא," סיפר אוֹלָרָה אוֹטוּנוּ, בן שבט לואו ושר החוץ לשעבר של אוגנדה, שהיה ידיד קרוב של אביו של אובמה. "לא היתה לכך כל משמעות. זה פשוט משהו שעשית בתקופת הלימודים. סבו של אובמה היה, במונחי אפריקה, איש המעמד הבינוני או הבינוני־הגבוה. היו לו בבית כלי זכוכית וחרסינה! שכרו כטבח בשירות הבריטים היה זעום במונחים אירופיים, אבל זה היה כסף מזומן. הוא היה מנכבדי הכפר, ואביו של אובמה גדל בתוך כל זה וכידוע הגדיל לעשות. ראה את השער של 'חלומות מאבי'. התבונן בתצלום משמאל. אביו של אובמה בחיק אמו. הוא לבוש בבגדים מערביים. 'רועה עזים' אמיתי לבש אז אזור חלציים. ברור שהסבא התמערב יותר מרבים אחרים, ומשם זה נמשך."

    אבי־אביו של ברק אובמה, אוֹניאנגוֹ אוֹבָּמָה, נולד ב־1895 במערב קניה. החיים בכפר לא סיפקו אותו. "אמרו עליו שיש לו נמלים בישבן," סיפרה פעם אשתו השלישית, שרה אוֹגוֶול. הוא למד קרוא וכתוב באנגלית ואז יצא למסע של שבועיים בדרכו לניירובי, שם מצא תעסוקה כטבח בשירות בריטים לבנים. "יומן כיס למשרת הבית", שאובמה ראה כאשר ביקר בקוֹגֶלוֹ, מלמד כי ב־1928, כשאוניאנגו היה בן שלושים וחמש, הוא עבד כמשרת אישי. ביומן נרשמו הערכות קצרות של אחד מר דיקסון, אחד קפטן הרפורד, אחד דוקטור שֶרי ואחד מר ארתור קוֹל. מר דיקסון הרעיף שבחים על כישרון הבישול של אוניאנגו ("המאפים שלו מעולים!"), ואילו מר קול פסק ש"אינו מתאים וודאי שאינו שווה 60 שילינג בחודש."

    לאחר שאשתו הראשונה של אוניאנגו, חֶלימה, גילתה שאינה יכולה להתעבר, הוא התמודד עם גבר אחר על צעירה ששמה אָקוּמוּ ניאנג'וֹגה, וזכה בה לאחר שהציע מוהר של חמישה־עשר ראשי בקר. ב־1936 ילדה אקומו בן, ברק. זמן קצר לאחר מכן פגש אוניאנגו את שרה אוגוול ונשא גם אותה לאישה. אקומו סבלה מהשתלטנות והתובענות של בעלה. היא נטשה אותו עם שני ילדים. ברק ראה באקומו ובאוגוול אמהות. (בנו, הנשיא אובמה, מכנה כיום את אוגוול, הממשיכה להתגורר בקוגלו בשלהי שנות השמונים לחייה, "סבתא" או "אמא שרה".) שרה סיפרה לנכדה מאגדות סבא — הרפתקאותיו המיתולוגיות של אוניאנגו, שבדרכו לניירובי הבריח בסכינו נמרים, טיפס על עץ ושהה בין ענפיו יומיים כדי לחמוק מתאו־מים ומצא נחש בתוך תוף.

    אוניאנגו היה מומחה לרפואת אליל בכלל ולצמחי מרפא בפרט, חקלאי נכבד ומהאישים הבולטים בכפר. כמקובל בשבט הלואו, הוא היה גם הורה תקיף, שתבע מבניו ומבנותיו להתנהג כמו הילדים והילדות הצייתנים שראה אצל מעבידיו הבריטים. "שמע, הבחור היה מרושע!" מצטט אובמה את אחיו החורג אָבּוֹנגוֹ. "הוא היה מכריח אותך לשבת לשולחן ולאכול מכלי חרסינה כמו אנגלי. אם אמרת מילה אחת שלא במקום, או השתמשת במזלג הלא נכון, היית חוטף ממנו מכה במקל. לפעמים לא ידעת יום שלם מדוע חטפת." לפני שנולד בנו ברק התגורר אוניאנגו זמן־מה בזנזיבר והתאסלם. יותר מ־90 אחוז מהלואו היו נוצרים; המרת הדת היתה חריגה וסיבותיה מעורפלות. אוניאנגו הוסיף לשמו את השם "חוסיין", והעניק אותו גם לברק בהיוולדו.

    במלחמת העולם השנייה עבד אוניאנגו כטבח בשירות הצבא הבריטי בבורמה. נראה כי סופח לחטיבת רובאי המלך מאפריקה, יחידה בריטית שגייסה את אנשיה מאפריקה הבריטית. הקצינים והחיילים הבריטים כינו אותו "נער" והסבו לו את כל שאר ההשפלות הטבועות במצב כזה. העבודה עצמה היתה השפלה; בחברת הלואו, גברים אינם מבשלים. "יוצא שאחד מנכבדי הכפר, ראש בית אב חשוב, עושה למען הלבנים עבודת אישה; נדרשה לכך הסתגלות נפשית," אמר ידידו האוגנדי אולרה אוטונו. "יחסם של הקולוניאלים למשרתיהם היה רע מאוד, משפיל וגס רוח. כל מי שהיה קוּלי נפגע, אבל במיוחד נפגע אדם כמו אוניאנגו שהיה מנהיג בכפרו."

    אוניאנגו גם החל לאהוד את תנועת העצמאות. עבודתו בשירות הבריטים סיפקה לו אמנם הכנסה, אבל גם הגבירה את התמרמרותו. "הוא הסתייג מיחסם של החיילים והקולוניאלים הבריטים לאפריקנים, במיוחד לחברי ארגון הקיקויו, שנאמר עליהם אז שהם נשבעים בסתר לרצוח את המתיישבים והפקידים הבריטים," סיפרה שרה אוגוול.

    בשנות החמישים של המאה ה־20 ניסה השלטון הקולוניאלי למחוץ התקוממויות באפריקה בכל האמצעים — הפקעת קרקעות, מעצרים ליליים, צעדות מזורזות, מאסרים המוניים, עבודות כפייה, שלילת מזון ושינה, אונס, עינויים והוצאות להורג. הממשלה הזינה את העיתונות בבריטניה ובעולם בסיפורים עסיסיים על פראי המאו־מאו, מורדים־גנגסטרים בהנהגת הלוחם בקולוניאליזם דידַן קימאתי, המשתתפים בטקסי אופל ונודרים לטבוח באירופים, שבסך הכול באו במאה ה־19 ליבשת השחורה כדי להביאה לחיק התרבות. למעט בחוגים הליברליים והשמאליים ביותר, נמתחה ביקורת רפה בלבד על המסע נגד המאו־מאו או על הקולוניאליזם באופן מימושו. השלטונות הקולוניאליים האשימו את המורדים בקניה ששבועתם לא היתה "איתָקָה נַא ויאתי", אדמה וחירות, כטענתם, אלא נדר לטבח מתוך כישוף.

    השלטונות הקולוניאליים הפעילו מערכת משוכללת שהגזימה ומיחזרה. כך צצו ברחבי תבל סיפורים על אפריקנים צמאי דם ועל הפקידים והחיילים הצדיקים הנלחמים למנוע מהתרבות לקרוס. כתבות ברדיו, בעיתונות הבריטית, בכתב־העת "לייף" הכשירו את הקרקע הרגשית וסיפקו אמתלה פוליטית למערכה אכזרית של פעולות גמול. השלטון הקולוניאלי הקים רשת של מחנות מעצר — לַנגאטה, קָמיטי, אֶמבָּקָסי, גָטוּנדוּ, מוֶורוּ, נהר אָתי, מַניאני, דרך מֶקינוֹן — שהיסטוריונים כמו קרוליין אֶלקינס כינו לימים "הגולאג של קניה". הבריטים טענו שהמחנות נועדו אך ורק למעצר ארעי של אלפים מבני קניה, ושימשו לחינוך מחדש ולשיקום בכיתות יסוד לאזרחות ולמלאכת יד. למעשה, כאשר המִנהל הקולוניאלי הכריז על מצב חירום ב־1952, נפתח מסע "הרגעה" שהזכיר את הגרועות שבהשתוללויות הטרור הממלכתי בהיסטוריה. ארסיותו של מסע המעצרים ההמוניים גברה עם תחילת "מבצע סַדָן" באפריל 1954, כאשר חיילים בריטים בפיקוד גנרל סר ג'ורג' אֶרסקין ניסו לטהר את ניירובי מכל בני הקיקויו. בשנות מרד המאו־מאו נהרגו פחות ממאה אירופים; הבריטים הרגו רבבות — ואולי מאות אלפי — אפריקנים. מנהיג המאו־מאו, דידן קימאתי, נאסר ב־1956, הוצא להורג בתלייה ונטמן בקבר ללא ציון שמו.

    "בתקופת מצב החירום," כתב מבויה בזיכרונותיו "החירות ולאחריה", "התמקד עיקר הפרסום במעשי המאו־מאו ורק מעט בפעולות כוחות הביטחון. האפריקנים הרבים שנעלמו ולא נראו עוד, הרבים שנעצרו באישון לילה לבלי שוב, הדיווחים על תשלום כך וכך שילינגים להרוּג לאנשי כוחות הביטחון — אלה היו זוועות שהתגלו רק במקצת בשימועים שנערכו באותה עת. לא סביר שהסיפור המלא יֵחשף אי־פעם, כי ברוב המפקדות המחוזיות הושלכו מסמכים למדורות, אך יש עובדות רבות שאי־אפשר לשרוף לתהום הנשייה."

    הסיפור המלא הוצג רק במאה ה־21, ואז לא היה אפשר להתכחש לו. ההיסטוריונית קרוליין אלקינס חישבה ומצאה, לאחר שנות סריקה של ארכיונים בריטיים ואפריקניים, שבמחנות המעצר הוחזקו יותר ממיליון קנייתים. העצורים עונו בשיטות מזוויעות, ששוכללו במלאיה ובשלוחות אחרות של הקיסרות הבריטית. לצורך כתיבת ספרה "דין וחשבון קיסרי" ראיינה אלקינס מאות קנייתים ששרדו את תלאות התקופה. עם המרואיינים נמנתה מרגרט ניארוּאי משבט הקיקויו, שנחקרה בידי קצין בריטי.

     

    נשאלתי אילו שבועות נשבעתי, היכן בעלי, לאן נעלמו שניים מאחי החורגים (הם יצאו ליער). הפשיטו אותי עירומה והצליפו בי קשות. לא היה אכפת להם שזמן קצר לפני כן ילדתי. בעצם, אני חושבת שלתינוק היה מזל שלא הרגו אותו כמו שהרגו את האחרים... בנוסף למכות, דחפו לאיברי המין ולפי הטבעת של הנשים עלי בננה ופרחים וסחטו את השדיים בצבתות; הכאבים גרמו לנשים לספר הכול. מהגברים הוציאו הודאות במחיצת האשכים בצבת. אחרי שעוללו לי את זה, סיפרתי להם הכול. נשארתי בחיים, אבל הגוף שלי עדיין סובל מכאבי העינויים.

     

    האכזריות, כותבת אלקינס, הוגבלה אך ורק בידי "הדמיון הסדיסטי של המענים". אחת הנשים שראיינה, סלומה מיינה, סיפרה לה שאנשי כוחות הביטחון הכו אותה, בעטו בה, הטיחו ראשים זה בזה, תחבו תערובת של פלפל שחור ומים לאיבר המין שלה — כל זאת כדי לחלץ ממנה הודאה בשיתוף פעולה עם המאו־מאו. לאחר שהתאוששה מכל אלה, סיפרה, היא ספגה הלם חשמלי:

     

    מוליך קטן הוצמד ללשון, לזרוע או לכל איבר אחר שהתחשק להם. בהתחלה הכריחו אותי להחזיק אותו ביד, וזה סיחרר אותי עד שנחבטתי בקיר. כשזה מחובר ללשון ומחוזק באיזה חוט, זה כל כך מטלטל עד שההרגשה נשארת גם לאחר שמורידים אותו.

     

    מבקרים אחדים טענו כי אלקינס המעיטה בתיאור האלימות של האפריקנים נגד האירופים, אבל נראה שהטענות שלהם נבעו ברובן מסירוב להאמין בהיסטוריה, מסירוב להכיר במורשת הקולוניאלית הרצחנית שלא דוברה ולא הובנה די צורכה באפריקה ובמערב. זו היתה קניה בזיכרונו של ברק אובמה, האב, בנעוריו ובבחרותו.

    בשנת מערכת הבחירות לנשיאות, 2008, ביקרו כתבי חוץ רבים אצל שרה אוגוול בכפר קוגלו. היא ישבה בצייתנות עם כל צוות טלווזיה, כל ניידת שידור, מתחת לעץ המנגו או בביתה, וענתה לשאלות על בעלה, על בנה החורג ועל נכדה. בריאיון ל"טיימס" של לונדון סיפרה אוגוול, שב־1949 הלשין מעסיק לבן על אוניאנגו לשלטונות, והוא נעצר בחשד להתרועעות עם "גורמי צרות". האזכור הראשון של תנועת המאו־מאו במסמכי הרשויות הקולוניאליות הוא מ־1950, וחוסיין אוניאנגו אובמה היה בן לואו ולא קיקויו, אך ייתכן בהחלט שהבריטים גילו שהוא מאוהדי התנועה האנטי־קולוניאלית. לא עצם המעצר הוא שעורר הדים בעולם כולו — אובמה כתב עליו ב"חלומות מאבי" — אלא התיאור המפורט של אוגוול על היחס לעציר:

    "החיילים הלבנים הורו לסוהרים האפריקנים להצליף בו בוקר וערב עד שימסור הודאה," ציטט ה"טיימס" את שרה אוגוול. "החיילים הלבנים" ביקרו בכלא כמה פעמים בשבוע כדי להטיל על העצירים "עונשים משמעתיים". אוניאנגו סיפר לה, אמרה שרה, שלעתים מחצו את אשכיו במוטות מתכת מקבילים. "הם גם ניקבו את הציפורניים ואת הישבן שלו בסיכה חדה, כשידיו ורגליו קשורות ופניו כלפי מטה. על שרה אסרו לבקר או לשלוח מזון. אוניאנגו הוכה "עד שהתחייב שלא להצטרף עוד לשום התארגנות נגד שלטון הלבנים." עצירים אחרים, לדבריה, מתו מעינויי הכלא.

    בצעירותו לא הסתייג אוניאנגו מהבריטים. הוא היה הראשון בכפרו שלבש חולצה ומכנסיים, והוא שביקש מהבריטים תעסוקה כטבח. אך בשובו הביתה מהמעצר היה ממורמר. "אז קלטנו שהבריטים אינם ידידינו, אלא בעצם אויבינו," אמרה שרה אוגוול. "בעלי עבד למענם בפרך, והם גמלו לו במעצר."

    סביר — גם אם לא מתועד — שכך אכן אירע לאוניאנגו. השלטונות הקולוניאליים החלו בעינויים "שיטתיים" רק ב־1952, אבל עוד לפני כן נעצרו אפריקנים שנחשדו באי־נאמנות לשלטון וסבלו מהתעמרות. ב"חלומות מאבי" כתב אובמה שסבו הוחזק במאסר שישה חודשים, וכי בשובו הביתה נראה קשיש, צנום ומזוהם, וכי סבל תחילה מזעזוע נפשי וסירב לספר על תלאות הכלא. "הוא התקשה ללכת ושערו התמלא כינים," כתב אובמה. חוקרים טוענים שבימי הריאיון עם אוגוול שררה בקניה מתיחות פוליטית, שעשתה שמות גם בזיכרון ההיסטורי ובחשבונאות. לאחר עשרות שנות שתיקה, בושה ובורות, התמלא האוויר בטענות שאינן ניתנות תמיד לאימות בכל פרט ופרט. אין כמעט ספק שאוניאנגו סבל מיחס רע בכלא עלוב, אך בפרטים אין אפשרות לדייק.

     

    ברק אובמה האב היה עיקש לא פחות מאביו והרבה יותר משכיל ממנו. כילד סירב ללמוד בבית הספר הקרוב ביותר לביתו, שבו המורה היתה אישה. "כשהילדים השתוללו, הרביצו להם," סיפרה שרה. "הוא אמר לי, 'אני לא מסכים שאישה תרביץ לי.'" היא נאלצה לרשום אותו לבית ספר במרחק עשרה קילומטרים, שאליו צעד או הוסע על אופניה. הוא היה חרוץ וגאה. "היום קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר. אני הילד הכי חכם בכיתה," התגאה באוזניה. הוא למד בבית הספר היסודי גֶנדיה, בחטיבת הביניים נגייה, ובין 1950 ל־1953 בתיכון הלאומי מאסֶנוֹ של הכנסייה האנגליקנית. כמו טום מבויה, גם אובמה הצטיין בלימודים, אבל הוא גורש מבית הספר בגלל כל מיני עבֵרות משמעת — התגנבות לחדרי השינה של הבנות, גנבת תרנגולות מלול סמוך. הוא יצא ממאסנו ללא תעודת בגרות. כשסולק מבית הספר, הצליף אוניאנגו בגבו עד זוב דם.

    ב־1956 עקר ברק לניירובי כדי למצוא שם עבודה כפקיד. בעודו בלוּאוֹלֶנד פגש נערה, קֶזיָה שמה, במסיבת ריקודים כפרית. היא היתה בת שש־עשרה. "הוא הזמין אותי לרקוד איתו ולא יכולתי לסרב," סיפרה. "הוא בחר בי מתוך קבוצת בנות. כעבור כמה ימים התחתנו. הוא שילם מוהר של ארבע־עשרה פרות, בשני תשלומים, כי אהב אותי מאוד."

    כמו רוב האפריקנים הצעירים והמשכילים העריץ ברק את קנייטה ואת התנועה נגד השלטון הקולוניאלי. הוא אף היה עצור ימים אחדים באשמת השתתפות בעצרת של קאנ"ו, "האיחוד האפריקני הלאומי של קניה".

    אובמה היה תקוע, ללא יכולת להתקדם בלי השכלה ותעודה. בין חבריו ממאסנו היו שהתקבלו לאוניברסיטת מָקָרֶרֶה באוגנדה. בשעות הפנאי שלו, בעידודן של שתי מורות אמריקניות שעבדו בניירובי — הלן רוברטס מפאלו אלטו ואליזבת מוני קירק ממרילנד — למד בהתכתבות לתעודה מקבילה לסיום תיכון. במבחן קבלה למכללה, בשגרירות האמריקנית, השיג ציונים טובים. הוא פנה בעשרות מכתבים למכללות אמריקניות, רובן מדרג נמוך או מיועדות לשחורים בלבד, ולבסוף התקבל לאוניברסיטת הוואי, מכללה צנועה במאחז אמריקני מתפתח באוקיינוס השקט. תוכנית הרכבת האווירית של טום מבויה תביא אותו לשם, וכספה של אליזבת מוני קירק יממן מקצת מהוצאותיו בהוואי.

    "אבי התרשם מאוד מתבונתו של אובמה," סיפרה בתו של מבויה, סוזן. "אבי לא היה מבוגר בהרבה מאובמה, אך היה לו יחס אבהי כלפיו, והוא וקיווה שהלימודים יובילו אותו לגדולות ולתועלת לקניה."

    בספטמבר 1959 התכונן אובמה לטיסתו להוואי. לו ולקזיה כבר היה בן, רוי, וקזיה היתה בחודש השלישי להריונה עם בת שתיקרא אוּמה. אובמה הבטיח לאשתו שיחזור וביקש שתמתין לו. אסור היה לשלול ממנו את הסיכוי למסע. בהתרברבות אופיינית אמר אובמה לחבריו, כי לאחר שילמד כלכלה בחו"ל יחזור "לעצב את גורלה של אפריקה."

    "אין ערוך למה שטום מבויה עשה למעני ולמען אובמה והאחרים," אמר פרדריק אוֹקַטשָה, שיצא ללמוד פסיכולוגיה של החינוך במישיגן. "הרכבת האווירית הצילה אותנו! כשהמטוס המריא מניירובי, איש מאיתנו עדיין לא היה בשום מקום. מעולם לא היינו במטוס. כשנחתנו לאחר זמן־מה לתדלק בחרטוּם, היינו בטוחים שהגענו לאמריקה! גדלתי כעשרים וחמישה קילומטרים מאובמה. שנים הלכתי יחף. הכישוף טבוע אצלנו בחברה המסורתית. סבי מצד אמי פחד מקנאתם של רופאי אליל, שעלולה לכשף את הטיסה שלנו לאמריקה. בדברים כאלה האמינו. אובמה אמנם למד בבתי ספר עם השפעה בריטית, ואצלו אולי ההלם לא היה כה חריף, אבל חיי כולנו עמדו להשתנות לחלוטין ולנצח."

    "היתה אז התלהבות רבה," נזכרה פמלה מבויה, אשתו של טום מבויה, שהשתתפה בטיסה הראשונה של הרכבת האווירית בצאתה ללימודים באוהיו. "יצאנו לארצות הברית לרכוש השכלה כדי שבשובנו נוכל לתפוס פיקוד — וזה בדיוק מה שעשינו."

     

    בראשית נשיאותו של אובמה נשאל בוב דילן אם קרא את "חלומות מאבי". דילן, שנסחף שלא כדרכו במסע הבחירות של אובמה ("הבחור הזה מגדיר מחדש את הפוליטיקה, מלמטה למעלה"), השיב כי הרשים אותו הרקע הסבוך של אובמה: "הוא כמו דמות בדיונית, אבל הוא אמיתי." דילן בא ממסורת אמריקנית רבת־שנים של גברים ונשים שיצרו את עצמם. במקרה שלו, יהודי מרֶכֶס הברזל של מינסוטה, שאסף שורשים שונים מרחבי אדמת הארץ — וודי גאתרי, הבלוז של דלתת המיסיסיפי, הנק ויליאמס, ה"ביט" של ג'ק קרואק וחבריו, אלוויס פרסלי — ויצר קול ייחודי. דילן קרא על הורי הנשיא, אן דַנהאם וברק אובמה האב, וזיהה איזה הרכב מיוחד של השפעות, מפות, היסטוריות וצפנים גנטיים הכילו למען בנם שטרם נולד: "קודם כול, אמו היתה בת קנזס. נכון שהיא אף פעם לא גרה שם, אבל עם שורשים עמוקים. אתה יודע, קנזס השותתת דם [במחלוקת על העבדות ערב מלחמת האזרחים]. ג'ון בראון המורד. ג'סי ג'יימס [פורע החוק] וקוואנטריל [מפקד יחידות גרילה שסייעו לצבא הדרום נגד הצפון]. גרילה. 'הקוסם מארץ עוץ'. קנזס. נדמה לי שאחד מאבות־אבותיו של ברק היה איכשהו [מנהיג הדרום] ג'פרסון דייוויס. אחר כך, אביו. אינטלקטואל אפריקני. בּאנטוּ, מאסאי, מורשת מהסוג שעובר בעל־פה בסיפורי עם — פשיטות בקר, הרג אריות. זאת אומרת, לא נתפש ששניים אלה ייפגשו ויתאהבו." בעיני דילן, שמוחו אץ־רץ למחוזות מיתו־פואטיים, בלי להתעקש על דיוק מוחלט, סיפור מוצאותיו של אובמה וזהותו הוא "כמו אודיסיאה, אבל מהסוף להתחלה."

    למה התכוון המשורר? "קודם כול, ברק נולד בהוואי," אמר דילן. "רובנו חושבים על הוואי כמו על גן עדן, אז אפשר לומר שהוא נולד בגן עדן." הוא גם נולד עם מורשת משפחתית סבוכה עד אין קץ, המשתרעת משפת ימת ויקטוריה ועד למישורים של אמריקה. סבתו של אובמה היתה יכולה למנות, כמו בשירת הומרוס, את דורות שבט הלואו מצד אביו. וכפי שגילה מומחה לאילנות יוחסין בספריית הקונגרס, ויליאם אדמס רֵייטוַוייזנר, בין אבותיו של אובמה היה ג'סי פּיין ממחוז מונונגליה במערב וירג'יניה, שבבעלותו היו במחצית הראשונה של המאה ה־19 העבדים והשפחות מוריה, אייזק, שרה, שלח, ויולט המבוגרת, ויולט הצעירה וויליאם הקטן. אביו של סב־סבו, כריסטופר קולומבוס קלרק, לחם בשורות צבא הצפון.

    בנאומיו נהג אובמה להתייחס לקנזס כאל סוג של היפּוּך לקניה הרחוקה, כמקום מוכר וחביב שהוא היפוכו של (אותו מונח מפוקפק) "אקזוטי". אבל קנזס היא לוֹ משהו עמוק ומהדהד יותר, הצומת של הדרום והצפון, ציר הקרב בין כוחות שימור העבדות והמורדים למען שחרור העבדים. זהו האתר של "בראון נגד אגף החינוך" [החלטת בית המשפט העליון ב־1954 נגד הפרדת הגזעים בעיריית טופיקה, קנזס]. ולסבו ולסבתו, סטנלי ומדליין, זהו מקום של שעמום מדכא. קנזס היתה "מרכז הארץ, בדיוק באמצע, רחוקה מכל חוף ים, מקום שבו הגינות והתמדה ורוח חלוצית היו לבשר אחד עם הליכה בתלם וחשדנות ויכולת להתאכזר ללא ניד עפעף."

    נדרש לאובמה זמן רב ללמוד את מלאכת התמרון הנסבל בין התזזית בתרכובת של הוריו לבין שורשיהם בעולם הגדול. אמו, סטנלי אן דנהאם, בילתה את חייה בתנועה מתמדת, וחשה בנוח בכפר באינדונזיה לא פחות מאשר באל דוראדו, קנזס, שם למדה בבית ספר יסודי. באשר נחתה, במאחז כפרי בפקיסטאן או בכרך אינדונזי צפוף, נהגה להביט סביבה ולומר ביובש, "בחיי, טוֹטוֹ, נדמה לי שאנחנו כבר לא בקנזס."

    פעם אחת, לאחר חניית ביניים בקנזס במסע הבחירות, הציג לאובמה אחד הכתבים במטוסו שאלה על תאוות הנדודים שבמורשת משפחתו. מהתשובה עלה שברצונו להימנע, בעצמו, מהתרוצצות כזו — המנוסה העקבית של סבו וסבתו, כמיהתה של אמו לנוע ללא הרף. "הסיבה להשתקעותי בשיקגו ולנישואי למישל היתה, בחלקה, החלטה מודעת להכות שורש," אמר. "בחיים כאלה יש זוהר ורומנטיקה, ועדיין יש בי חלק מזה, אבל זו גם קללה. בד הציור מצריך מסגרת, כי חופש ללא גבולות אינו חופש." אז הצטחק ואמר, "אני מתפייט כאן יותר מדי."

     

    הוריו של סטנלי ארמור דנהאם, רלף וולדו אמרסון דנהאם ורות לוסיל ארמור, היו בפטיסטים כבדי ראש. בהיותם הורים צעירים פתחו מסעדה צנועה, קפה טרוולרס שמה, ליד תחנת כיבוי אש ישנה ברחוב ויליאם במרכז ויצ'יטה. לא לאורך ימים נשארו משפחה צעירה ומבטיחה. רות דנהאם שמה קץ לחייה, וסטנלי בן השמונה גילה את גופתה. התאריך היה 26 בנובמבר 1926. בזיכרונותיו רומז אובמה שייתכן שלהתאבדות של רות גרמו "נאפופי" אבי־סבו. (ההספדים בעיתונות המקומית ייחסו את המוות להרעלת פּטוֹמָאין, כפי שגילה כתב "וושינגטון פוסט" דייוויד מראניס.) זמן־מה לאחר מות אשתו נטש רלף דנהאם את ביתו והשאיר את ילדיו, סטנלי ורלף הבן, בחזקת הוריה של רות באל דוראדו, בירת מחוז באטלר.

    ב־1918, שנת הולדתו של סטנלי, היתה אל דוראדו עיירת נפט משגשגת זה שנים אחדות; בשנות העשרים היה האזור אחראי ל־9 אחוזים מהנפט שהופק בעולם כולו. המשבר הכלכלי חנק את השגשוג. אל דוראדו סבלה מפשיטות רגל ומאבטלה. בדרך כלל לא נראה סטנלי כמי שסבל מאוד מהתחלה עגומה זו. בנערותו היה חברותי ודעתן. בתיכון ספג השעיה על שהלם בפניו של המנהל. אחר כך בילה שנים במסעות רכבת ברחבי הארץ ובעבודות מזדמנות, וזמן־מה נראה כאחד הנוודים שנקרו על דרכו של זמר העם וודי גאתרי.

    כשחזר לוויצ'יטה פגש סטנלי בחורה פיקחית ושקטה, מדליין לי פֵּיין. הוריה, רולה צ'רלס (אר־סי) פיין וליאונה בל פיין, השתייכו לזרם המתודיסטי. "הם קראו בתנ"ך," כתב אובמה, "אבל בדרך כלל נרתעו ממטיפים משלהבי קהל והעדיפו אותה מתכונת עניינית של המתודיזם שהוקירה שכלתנות יותר מרגשנות, ומתינות יותר משתיהן." משפחתה היתה מבוססת מזו של סטנלי, וילדותה מצולקת פחות משלו. מדליין נולדה ב־1922 בפרו, קנזס, וגדלה בעיירה הסמוכה אוגסטה. היא היתה ילדה חרוצה, שבילתה את שעות הפנאי עם חברותיה בחנויות העיירה ובמזנוניה. בקיץ, כשחשקו במיזוג אוויר, הלכו לקולנוע. כמעט כל חמשת אלפי תושבי העיירה היו לבנים. "היו באוגסטה רק שתי משפחות שחורות," זכרה ידידתה, פרנסין פאמיל. האוכלוסייה, בכלל זה הוריה של מדליין, העניקה רוב מוצק למפלגה הרפובליקנית. אר־סי עבד כפקיד בקו צינור נפט והמשפחה התגוררה בבית קטן בבעלות החברה. למרות דבקותה של המשפחה בחוקים מתודיסטיים נוקשים, שאסרו על שתיית אלכוהול, ריקודים ומשחקי קלפים, התגנבו מדליין וחברותיה לוויצי'יטה, שם ביקרו במועדון בּלוּ מוּן, שאותו פקדו להקותיהם של בני גודמן, גלן מילר וטומי דורסי. קנזס צייתה לחוק היובש, אבל בבלו מון מכרו משקאות, גם לקטינים.

    בשנתה האחרונה בתיכון אוגסטה פגשה מדליין בסטנלי והם נישאו בסתר. מדליין גילתה להוריה שהיא נשואה רק לאחר שקיבלה תעודת גמר. איש במשפחה לא היה מרוצה מהנישואים. צ'רלס פיין, אחיה הצעיר של מדליין, אמר שהוריהם "הוכו בהלם" כשנודע להם שבתם נישאה לסטנלי דנהאם, שלא נראה להם "בחירה נאותה".

    גם בין חברותיה של מדליין היו שלא חיבבו את סטנלי. הן נרתעו משחצנותו ומרעשנותו. "סטן היה רברבן, טווס," אמרה פאמיל. "הוא נראה שמנוני, עם שיער כהה שהיה משוח במשהו. שום בחור אחר באוגסטה לא התנהג כך אז." היה לו גם טעם לא שגרתי: הוא כתב שירה והקשיב לתקליטי ג'ז. הוא היה עוקצני וקולני הרבה יותר ממדליין.

    הזוג עקר לקליפורניה, אך חזר לקנזס לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור. סטנלי התגייס לצבא, וחויל ב־15 בינואר 1942 בבסיס פורט לוונוורת. "הוא ממש שש אלי קרב," סיפר אחיו רלף. "כאדם נשוי הוא לא היה מוכרח להתגייס. הוא היה יכול לחכות."

    סטנלי אן, בתם של בני הזוג דנהאם, נולדה בפורט לוונוורת בנובמבר 1942.

    באוקטובר 1943, לאחר שנה בבסיסים שונים בארצות הברית, הפליג דנהאם לאנגליה באוניית הצי הבריטי "מאוריטניה". הוא היה סמל אפסנאות, וביום הפלישה לנורמנדי שירת בשדה התעופה סטוֹני קרוֹס ליד סאות'המפטון, בפלוגת החימוש והתחזוקה 1830, שתמכה בכוחות האוויר לקראת המראתם למבצע. כדי להתגונן מפני תקיפות של מטוסים גרמניים חפרה הפלוגה שוחות בשדה סטוני קרוס, אבל המטוסים הגרמניים לא הופיעו מעולם. דנהאם השתתף בארגון חגיגה באולם ספורט מקומי. שישה שבועות לאחר הפלישה נחתו כשבעים וחמישה חיילי הפלוגה בחוף אומהה בנורמנדי, ועבדו בשדות תעופה של בעלות הברית ברחבי צרפת: בקריקוויל, בסן־ז'אן־דה־דיי, בסן־דיזייה ובאחרים. בפברואר 1945 סופחה היחידה של דנהאם לשלושה חודשים לארמיה 9 של ג'ורג' פאטון. לדנהאם היה גיליון שירות חיובי. "סמל דנהאם ביצע את תפקידו כנגד אספקה על הצד הטוב ביותר," כתב מפקדו הישיר, סגן פרדריק מאלוּף, בדו"ח שבועי בספטמבר 1944. מסמכי הפלוגה, שגילתה ננסי בֶּנאק מסוכנות "אסושייטד פרס", מתעדים גם את הפעילויות היום־יומיות של דנהאם ואנשיו — המסעות, ההרצאות בנושאי נשק וטקטיקה, האימונים, ההרצאות על "סקס ומוסר" ובאוקטובר 1944 על הנושא "למה לצפות בעת שמוצבים בגרמניה". ב־7 באפריל 1945, בעוד הצבא הגרמני מתפורר ושלושה שבועות לפני התאבדותו של היטלר, הועבר דנהאם לטידווֹרת באנגליה, לאימוני חי"ר לצורך תגבור המערך הקרבי של הצבא האמריקני. במהרה הוחזר לארצות הברית. כמו רבים מהחיילים שחזרו מאירופה, גם דנהאם חשש שהוא עתיד להישלח לזירת האוקיינוס השקט, אך הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי הקדימה את הצו ושמה קץ למלחמה.

    מדליין דנהאם, מטופלת בתינוקת בבית ומרוחקת מבעלה המשרת באירופה, עבדה במשרה מלאה במפעל להרכבת מטוסים של חברת "בואינג" בוויצ'יטה, באחד מהנודעים שבמיזמי הייצור המלחמתי. גנרל הנרי (האפ) ארנולד, שלמד לטוס בבית הספר של האחים רייט קודם שהתקדם בדרגותיו עד שהיה למפקד כוחות האוויר האמריקניים במלחמה, גיבש אסטרטגיה אווירית שהצריכה תפוקה עצומה של מפציצים כבדים. אחד מהם היה ה"סוּפֶּר מבצר מעופף", מטוס לטווח ארוך שנדרש להפצצת מטרות באוקיינוס השקט. התכנון והייצור המהירים של המטוס נודעו בכינוי "קרב קנזס", ולעתים "קרב ויצ'יטה". נשים כמו מדליין דנהאם התבקשו לעבוד משמרות ארוכות, ולעתים גם כפולות, כדי שקו ההרכבה בוויצ'יטה יפעל בקצב שתבע האפ ארנולד.

    כשסטנלי דנהאם חזר הביתה מאירופה, הוא ניסה תחילה ללמוד באוניברסיטת ברקלי במלגת חייל משוחרר, אך כדברי נכדו, "הכיתה לא הצליחה להכיל את השאפתנות קצרת הרוח שלו." הוא היה קצר רוח כמעט כמו בימי נעוריו כפרש רכבות. עדיין היה לו צורך להמשיך לנוע, אלא שעכשיו היה לבוש בקפידה וגרר מאחוריו רעיה ובת. ברק אובמה כותב שסטנלי דנהאם הדביק את סבתו מדליין, שלמדה כלכלת בית, "בוגרת טרייה של בית הספר התיכון שמאסה במכובדות," בקדחת הנדודים, כדי לברוח "מהמישורים המאובקים, שם תוכנית רבתי משמעה משרה כמנהל סניף בנק ובידור פירושו גביע גדול של גלידה והצגה יומית בסוף השבוע; שם הפחד והיעדר הדמיון חונקים את החלומות." הם נעו ונדו, מקנזס לברקלי ולפונקה סיטי, אוקלהומה; מוויצ'יטה פולס, טקסס, לאל דוראדו, קנזס, וב־1955 למדינת וושינגטון. פרנסין פאמיל זוכרת שבפונקה סיטי עברה מדליין הפלה טבעית וכריתת רחם. סטנלי אן דנהאם נותרה בתם היחידה של בני הזוג.

    עוד כילדה היתה סטנלי אן דנהאם שנונה וסקרנית. שמה המוזר, שריד מאכזבת אביה על שלא הצליח להוליד בן, לא הטריד אותה. בשנות ילדותה ונערותה, כאשר המשפחה עקרה ממדינה למדינה, הציגה עצמה לחברים חדשים במילים, "שלום, אני סטנלי. אבא שלי רצה בן." רק לאחר זמן החלו ידידים לקרוא לה אן. (כך יֵעשה גם כאן, להבא, כדי למנוע בלבול.)

    סטן דנהאם היה למוכרן רהיטים ונהנה מעבודתו. ידידים שעבדו בחברתו אמרו שכאיש מכירות ידע "להקסים גם ספות." בוב קייסי, שעבד איתו בחנות הרהיטים של ג'יי־ג'י פאריס בפונקה סיטי, סיפר שהיה מוכרן טוב וחריף. "היתה לו חשיבה מתקדמת. הוא היה מהראשונים שהכניסו לתחום מכירת הרהיטים את תכנון החדר ועיצובו."

    ב־1955, כשהמשפחה עברה לסיאטל, מצא סטנלי עבודה במכירת רהיטים במרכז העיר, תחילה בחנות "סטנדרד־גרונבאום" בפינת השדרה השנייה ורחוב פיין, ולאחר כמה שנים ברהיטי "דוסס מג'סטיק". מדליין עבדה כפקידת משכנתאות בעיירה הסמוכה בלוויו. השגשוג הכלכלי שלאחר מלחמת העולם היה בעיצומו. קבלנים הרחיבו את הפרוורים, ופירוש הדבר היה שרוכשי בתים חדשים לקחו הלוואות ורכשו רהיטים. בשנתה הראשונה בסיאטל, כאשר משפחת דנהאם התגוררה בדירה בשדרה ה־39, למדה אן בכיתה ח' בחטיבת הביניים של בית הספר אקסטיין, אבל הדנהאמים החליטו שמצבם מאפשר להם תנאים טובים יותר ושכרו דירה בשכונה החדשה שוֹרווּד במֶרסֶר — אי באגם וושינגטון, המחובר לעיר בגשר צף באורך קילומטר וחצי. שנים רבות לאחר מכן, בתקופה הפריחה הטכנולוגית ועליית "מיקרוסופט", בנו לעצמם מנהלים אחוזות באי מרסר, אבל בשנות החמישים באו אנשי המעמד הבינוני לפרוור המתרחב הזה של סיאטל. הדירה של הדנהאמים, שממנה נשקף נוף מרהיב, היתה קרובה לתיכון חדש ומוערך שאליו היה בדעתם לשלוח את בתם.

    הבילויים של רוב תלמידי תיכון האי מרסר הסתכמו בפעילויות כמו משחקי כדורסל, שינה אצל חברים והאזנה לתקליטים של אלוויס. אבל אן לא הסתפקה בכך. היא היתה נערה נבונה ואפילו אינטלקטואלית, שטיפחה טעם בוהמי — אהבה לג'ז, כפתור "עדליי סטיוונסון לנשיאות", שעות אחר צהריים בבית הקפה אֶנקוֹר ברובע האוניברסיטה, סרטים זרים בקולנוע "רידג'מונט" ברחוב גרינווד בסיאטל. החבורה שלה לא היתה מרדנית מבחינה חברתית, אבל אנשיה היו מעורבים, פוליטיים, ליברלים, רעבים לקרוא וללמוד על העולם. לדברי אחת החברות הטובות ביותר שלה, סוזן בּוֹטקין, הסימנים הראשונים של תנועת זכויות האזרח והדיונים הראשונים בשוויון הזכויות לנשים "עיצבו את ערכינו לעתיד." בבית הספר למדו אן וחבריה בשיעורים למצטיינים אצל מורים מתקדמים כמו ג'ים ויכטֶרמן ווַאל פוּבֶּרט, שהכעיסו הורים מסוימים בלמדם את כתבי קרל מרקס, את המחקרים האנתרופולוגיים של מרגרט מיד על תרבות והומוסקסואליות, את "האדם הארגוני" של ויליאם וייט ואת "ההמון הבודד" של דייוויד רייזמן (כינוי החיבה של אן וחבריה למסדרון שבין שתי הכיתות היה "עמק אנרכיה"). ויכטרמן, במיוחד, העלה את חמתם של הורים בהנחותו דיון בכיתה על אלוהים ושאלת אי־קיומו. "זה היה עידן אייזנהאואר ומאוד לא מקובל," נזכר חבר אחר, צ'יפ ווֹל. ויכטרמן דיבר על "צעדת האמהות" של הורים שבאו לבית הספר בתביעה לפטר אותו, את פוברט ומורה נוספת, קלרה הֵייווֹרד. אן דנהאם, זכר ויכטרמן, היתה בחורה חרוצה ו"לא תלמידת תיכון טיפוסית. היא לא התעניינה כל כך בדברים שמעניינים תלמידי תיכון, כמו מי יוצאת עם מי".

    אן התלבטה מה לעשות בחייה. היא סיפרה לסוזן בוטקין שברצונה ללמוד אנתרופולוגיה ואולי אף לעבוד בתחום. "כשהיא אמרה את זה," סיפרה בוטקין, "הלכתי לבדוק במילון מה זה אנתרופולוגיה!"

    אף שהוריה של אן באו מרקע רפובליקני ודתי אדוק, האווירה בבית היתה, במונחי התקופה והסביבה, ליברלית וחילונית. הדנהאמים השתתפו לעתים בתפילות בכנסיית איסט שוֹר, שהתקראה בהלצה מקומית "הכנסייה האדומה הקטנה על הגבעה", אבל לדת לא היתה חשיבות רבה בבית דנהאם. אן תיארה את עצמה בדרך כלל כאתאיסטית.

    המשפחה היתה במיעוט גם בהקשר הפוליטי. "בשכונה שלנו לא היו משפחות דמוקרטיות רבות," אמרה מרילין פּרוֹסֶר פָּאוּלי, ידידה של אן. "המעטות שהיו, כמונו, חשו משום כך קרבה. המשפחה של סטנלי ושלי היו בצד של עדליי סטיוונסון."

    סוגיה מקומית אחת, תולדה של המקרתיזם, העיבה על האי מרסר. תת ועדת בית הנבחרים לחקירת פעילויות בלתי־אמריקניות זימנה ב־1955 לעדות את ג'ון סטֶנהָאוּז, יו"ר מועצת בתי הספר במרסר. סטנהאוז היה מהאישים האהודים בעיירה: ידידותי, נבון, פעיל בענייני ציבור. ב־1951 עבר למרסר עם משפחתו, כולל בת שאליה התוודעה אן היטב, וקיבל משרה בחברת הביטוח "פרודנשל". אבל לאחר ארבע שנים התחילו חוקרים להופיע בביתו ובבתי שכנים ולהציג שאלות. "אני זוכרת שני סוכני אף־בי־איי שבאו לגינה שלנו לשוחח עם אמי," אמרה מרילין פרוסר פאולי. "הם התקרבו אליה בדיוק כשכרעה ברך ועסקה בגינון. הם היו אדיבים, אבל מטרתם הברורה היתה לגלות שג'ון סטנהאוז הוא קומוניסט איום ונורא. כאלה היו הזמנים."

    סטנהאוז נולד בעיר צ'ונקינג בסין. אביו היה סוחר, והוא עבד בעסקי המשפחה בסין עד עקירתה ללוס אנג'לס ערב מלחמת העולם השנייה. המלחמה עברה עליו ליד מכונה במפעל לייצור נשק. האיגוד המקצועי שאליו השתייך היה איגוד פועלי הרכב. סטנהאוז הצטרף לקבוצות דיון שמאלניות, חתם על כרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית, השתתף קצת בפגישות וב־1946 פרש מהמפלגה. "התרשמתי שהתקופה השתנתה," אמר לשבועון "טיים" ב־1955. "הרגשתי שהאנשים שם טועים בדרך, בסלחנות כלפי ברית המועצות ובביקורת על ארצות הברית."

    אבל סטנהאוז שילם מחיר משפיל על המפגש הקצרצר שלו עם המפלגה הקומוניסטית, ונעשה מוקד לרכילות ולזעם של שכניו. כשהתפרסם סיפור החקירה בבית הנבחרים, תבעו שלושה מארבעת החברים האחרים במועצת בתי הספר שיתפטר מתפקיד היו"ר. כונסה אספת תושבים בבית הספר מֶרסֶר קרֶסט, ומאתיים וחמישים איש ואישה נאספו מקצות העיירה לדון בגורלו של ג'ון סטנהאוז.

    "בואו נקום ונסלק אותו!" קרא אחד המשתתפים באספה.

    אבל רוב הנוכחים, ובהם דובר צעירי הרפובליקנים במחוז, אמרו כי סטנהאוז הודה בשגיאתו וראוי להישאר במועצה. "אני מבין ששגיתי," אמר סטנהאוז באספה. "אני מאמין שבכוחנו להראות לאנשים ברחבי העולם שדרכנו טובה מזו של הקומוניסטים." "באותו זמן אנחנו, הבנות, דיברנו על זה רק בין חברים ליברלים," אמרה מרילין פרוסר פאולי. "אז קלטנו לראשונה שלא כל מה שהממשלה שלנו עושה הוא לטובה. עד אז היינו כל כך אידיאליסטיות לגבי ממשלתנו הנפלאה וארצנו הנפלאה. זה היה ממש צלצול השכמה."

    "היו זמנים שאבי סבל באמת מכל זה," נזכרה איונה סטנהאוז, חברתה של אן. "ביקשתי להתקבל לחיל השלום לאחר גמר לימודי באוניברסיטת וושינגטון ב־1965. התקבלתי, אבל ההכשרה שלי הושהתה. האישור הביטחוני שלי התמהמה ואבי ידע מדוע."

    אן היתה ליברלית, אך רחוקה מלעלות על מתרסים. היא לבשה חצאיות משובצות, הצטרפה לחוגים לצרפתית ולביולוגיה, ושקדה על הכנת ספר המחזור. "המרדנות שלה התבטאה בכך שהיא קיבלה החלטות והתעקשה עליהן, והשלימה עם התוצאות גם כשזה לא מצא חן בעיני הוריה," אמרה סוזן בוטקין.

    "הביקורת שהיתה לנו באותם הימים על אמריקה דומה לביקורת שיש לנו היום: מטמטמים את העיתונות, מטמטמים את החינוך, לאנשים אין מושג בגיאוגרפיה או על שאר העולם," אמר צ'יפ וול, בן כיתתה של אן בעבר ומורה בגמלאות בהווה. "היא לא היתה בחורה שגרתית. ילדה לא מתחילה את חייה עם שם כמו 'סטנלי' בלי לחוש שהיא לא רגילה."

    "יכולנו לשער שסטנלי, עם השכל והציונים הטובים שלה, תלך למכללה, אבל לא שתתחתן ותלד מיד," אמרה מקסין בוקס, חברה נוספת ממרסר.

    בשנתה האחרונה של אן בתיכון הכריז אביה שברצונו להעביר את המשפחה שוב, הפעם לקצה החדש והמרוחק ביותר של הקיסרות האמריקנית, הוואי. המעבר, אמר, יתבצע ימים מעטים לאחר סיום הלימודים של אן בתיכון, ביוני 1960. סופר לו שמשקיעים וקבלנים מתחילים לבנות בתים ובנייני דירות בכל פינה נידחת באי אוֹאָהוּ. מלונות צצו, בסיסים צבאיים הורחבו, שורות על שורות של בתים — כל אחד על חלקה שווה — עתידים היו להתייצב למסדר. זו היתה ארץ מבטיחה, בייחוד בשביל מוכרן רהיטים.

    אן לא רוותה נחת. היא רצתה להישאר ביבשת וללמוד שם — כבר קיבלו אותה לאוניברסיטת וושינגטון ולאוניברסיטת שיקגו — אבל הדנהאמים סירבו לאפשר לבתם היחידה לחיות אלפי קילומטרים מהם. בלא חשק פנתה לאוניברסיטת הוואי והתקבלה אליה.

    יחסי האב ובתו הסתבכו. אן לא הבליגה על גינוניו הנוקשים של אביה ועל מזגו, שהתפרץ לעתים, ואילו סטנלי לא ויתר על ריסון בתו העיקשת. מבעד לעדשות הזמן והזיכרון ראה ברק הבן את המעבר להוואי במסגרת רצונו של סטנלי "למחוק את העבר", לשפץ את העולם. למרות המחלוקות בין האב והבת, שניהם היו חסרי מנוח, כאילו עברה תכונה זו בירושה.

     

    רוב שמונים ואחד חברי מחזור 1959 של הרכבת האווירית מקניה הגיעו באותה טיסת שכר מניירובי לניו יורק. מאחר שהמטוס התמלא עד אפס מקום, יצא אובמה בטיסה אחרת. "אבל ודאי שהוא נחשב לחלק מאותה קבוצה," אמרה מנהלת התוכנית קורה וייס. "הוואי היתה מרוחקת מהמרכז — זה עתה קיבלה מעמד של מדינה — אבל הם קיבלו אותו, ואנחנו כתבנו את ההמחאות שמימנו את שכר הלימוד ואת הספרים והבגדים שלו."

    בתוך שבועות ספורים מיום בואו להונולולו נראתה הוואי לאובמה כמפלט מהמתחים והמצוקות של קניה, מובלעת מרוחקת של הבנה בין־גזעית. העיתונות המקומית גילתה עניין רב באפריקני השחור שבא ללמוד. בריאיון ל"סטאר־ביולטין" של הונולולו תיאר אובמה את הרקע שלו כבן לואו שגדל במערב קניה, וסיפר כיצד קרא בניירובי "בכתב־עת אמריקני" על אווירת הסובלנות הגזעית בהוואי (מאבקיהם של ילידי הוואי נעלמו מעיניו). הוא אמר שברשותו די כסף לשנת לימודים, וכי לאחר שירכוש ידע במִנהל עסקים ישוב הביתה ויסייע בבניית קניה יציבה ועצמאית.

    אובמה התקבל בברכה כשליח מעולם רחוק. הוא הוזמן לשאת דברים על "המצב באפריקה" בכנסיות ובארגונים קהילתיים אחרים. בדומה לטום מבויה, גם אובמה אמר למאזיניו שהוא חושש כי האיום הגדול ביותר על קניה עצמאית נובע מהסכסוכים הבין־שבטיים בה. לא תמיד היה סבלני לדעות שלא התבססו על מלוא העובדות. כשאחד מעיתוני הונולולו פירסם מאמר מערכת שגוי בגישתו (לדעתו) בשאלת קונגו, הוא שיגר אליו מכתב תקיף ובו ההשערה, "אולי נחוץ לכם יותר מידע מכלי ראשון."

    אך כמעט תמיד נטה אובמה לשחק את תפקיד המהגר הטרי והמופתע. "כשהגעתי הנה, ציפיתי לראות בני הוואי רבים בלבוש ילידים, וריקודי ילידים וכדומה," אמר, "אבל הופתעתי לגלות תרכובת כזו של גזעים."

    באיי הוואי, שהפכו למדינה החמישים של ארצות הברית באוגוסט 1959, היתה אוכלוסייה מגוונת להפליא של ילידי הוואי ושל סינים, יפנים, פיליפינים, סָמוֹאים, בני אוקינווה, פורטוגלים ולבנים־אמריקנים בני מוצא שונה. שחורים מעטים בלבד נראו באוניברסיטת הוואי ובמקומות אחרים באיים. שיעור השחורים באוכלוסייה היה פחות מאחוז אחד — רובם חיילים בזרוע היבשה, או בחיל הים, שהתגוררו בבסיסיהם.

    יחד עם העלאת האיים למעמד של מדינה הגיעו לנמל התעופה של הונולולו מטוסי הנוסעים הסילוניים הראשונים. עד אז ארכה הטיסה מלוס אנג'לס או מסן פרנסיסקו שלוש־עשרה שעות במטוסי בוכנה, מסע מפרך ומשעמם מדי לרוב התיירים. קיצור הטיסה מהיבשת לחמש שעות הפך את הוואי לגן עדן נגיש לאמריקנים, ובעקבותיהם גם ליפנים ולאחרים מאסיה. עם תיירות ההמונים בא גם הביקוש למלונות, לאתרי נופש, למרכזי קניות, לכבישים מהירים, לבנייני דירות רבי־קומות. עד הפיכתו למדינה נשלט מחוז הוואי בידי המפלגה הרפובליקנית, מפלגת העלית של הלבנים בעלי המטעים. אבל חיילים משוחררים ממוצא אסיאני, שרכשו השכלה בעזרת מלגות לימוד ושיפרו את מעמדם החברתי והכלכלי, חיזקו את המפלגה הדמוקרטית.

    סוציולוגים רבים היו שותפים לרשמיו הראשונים, החיוביים, של אובמה מהוואי הרב־תרבותית. מאז שנות העשרים ראו חוקרים בהוואי מעין גן עדן גזעי. בניגוד למצב במדינות רבות בארצות הברית, לא היו בהוואי חוקים שאסרו נישואים בין בני קבוצות אתניות או גזעים שונים. (רק בעקבות פרשת "לאבינג נגד וירג'יניה", ב־1967, ביטל בית המשפט העליון תקנות מדינתיות שהגדירו נישואים בין־גזעיים כפשע — בהן מהעתיקות ביותר בספרי החוקים האמריקניים — וקבע סוף־סוף שהן סותרות את החוקה.) עיניהם של מלומדים, ושל משוררים ופוליטיקאים, התלחלחו ממש בחזותם את העתיד בהוואי. הסוציולוג רומנזו אדמס כתב בספרו "עמי הוואי" (1925), כי יש "ראיות בשפע שעמי הוואי מצויים בתהליך שיהפוך אותם לעם אחד. לאחר זמן־מה יישכחו המונחים שנהוג כיום להתשמש בהם לתיאור הקבוצות השונות בהתאם לארץ הלידה או המוצא. לא יהיו עוד פורטוגלים, סינים, יפנים — רק אמריקנים." לורנס פוכס, שכתב ארבעה עשורים אחר כך את ספר ההיסטוריה החברתית "הוואי פּוֹנוֹ", העלה על נס את "המסר המהפכני של השוויון" בהוואי. השנה היתה 1961. בזמן שהיבשת האמריקנית עברה מהפכה לא אלימה נגד חוקי הפרדת הגזע בדרום, הדיפה הוואי רב־תרבותיות מתקדמת ונינוחה, או במונח העממי, "רוח אָלוֹהָה". סוציולוגים וחוקרים של יחסי הגזעים, כגון רוברט פארק, הרברט בלומר ופרנקלין פרייזר, השתתפו בכנסים או בילו שנות שבתון בהוואי בלימוד מצב הגזעים באיים.

    אובמה התגורר במעונות הגברים של ימק"א ליד האוניברסיטה, וקשר בקלות חברויות עם סטודנטים כמותו ועם בוהמיינים מהונולולו. עם חבריו החדשים נמנו ניל אָבֶּרקרוֹמבּי, יליד בפאלו שהגיע להונולולו כתלמיד לתואר מתקדם בסוציולוגיה, נשאר בהוואי ולבסוף נבחר לקונגרס כדמוקרט; אנדרו (פייק) זיין, סטודנט וטייל סיני־אמריקני, שהשתקע בסופו של דבר ליד חוף וַייקיקי וניהל שם חנות עתיקות ומזכרות; וצ'ט גוֹרמן, שהיה לאנתרופולוג וארכיאולוג ידוע בחקר דרום־מזרח אסיה.

    באותם ימים היתה האוניברסיטה קטנה והאווירה בה נעדרת רשמיות. שכר דירה לבית צנוע היה 50 דולר בחודש בלבד. ניל אברקרומבי, שהגיע מהקיפאון הצפוני של מכללת יוּניוֹן בסקֶנֶקֶטֶדי, ניו יורק, חשב שעלה השמיימה. בלילה זהרו הכוכבים "כאילו אלוהים פיזר אותם לרוחב הרקיע," וריח הפרחים ברחובות היה כה עשיר, "עד שחשבת שהאוויר מבושם."

    אברקרומבי זכר שיום אחד, בצאתו מהכיתה, פנה לאכול צהריים במזנון של האוניברסיטה — בית עץ פשוט עם ספסלים, שולחנות ומזון זול. "בזמן שכולם דיברו נכנס הבחור השחור הזה, הפּוֹפּוֹלוֹ." פּוֹפּוֹלוֹ, "פטל כהה" בהוואית, לא היה מונח נבזי כמו "כושי", אבל עדיין היה נבזי ונשא בהחלט נימה של שונות, של נפרדות. "אז הנה בא הבחור הזה, שחור כפחם, וסביבו תוססת הילה," המשיך אברקרומבי. "חיוך רחב. מתרועע בקלות. חריג בפיקחותו. והוא היה אקזוטי בארץ האקזוטים. הוא היה מישהו חדש. הוא התבלט אפילו בעולם הזה, בקשת הרחבה המדהימה הזאת של צבעים וצורות עיניים ותווי פנים. והיתה לו חיוניות חשמלית. היינו חלק מעולם של חופש אקדמי. שתינו בירה ואכלנו פיצה ודיברנו לילות שלמים על פוליטיקה ורעיונות. סמים ומריחואנה וביטלס — כל אלה באו אחר כך. אז היו אמני ג'ז וזמרי עם — ג'ימי ריד, לדבלי, סוני טֶרי ובראוני מקגי. כך שברק טבל מיד בעולם הקטן הזה שלנו. הוא היה לחלק מאיתנו, מהחבורה המשונה שלנו."

    חבריו החדשים של ברק ביטאו את שמו "בֶּרִיק", והתרשמו מהרעם בקולו, מהמקטרת המסוגננת בין שפתיו, ממשקפיו שחורי המסגרת ומיכולתו לדבר שעה אחר שעה על קנקני בירה בדולר וחצי במסבאות מקומיות כמו פונדק ג'ורג' וסטארדאסט לאונג'. לעתים דיברו על תרבות, על משוררי הבּיט וג'ק קרואק והתקליטים האחרונים ששמעו, אבל בדרך כלל ניווט אובמה את השיחה לפוליטיקה, בייחוד לגל ההתנגדות לקולוניאליזם באפריקה. איש לא התנגד להרצאותיו. הכול חשבו שהוא נבון להפליא ושקוע בעצמו להרהיב. "הכול היה מליצי אצלו, באותו קול עצום של ג'יימס ארל ג'ונס," אמר אברקרומבי. כשהיתה בו די בירה, היה אובמה מסוגל גם לעצבן. היה לו אגו נפוח. אבל ידידיו הוקסמו ממנו. מעולם לא שיעמם. אם דן בספר, זה היה לאחר שקרא וספג אותו.

    "הוא רצה לומר הרבה," אמר פייק זיין. "ברק היה בחור מרשים. הוא היה האדם השחור ביותר שפגשתי אי־פעם, עם הקול הנמוך והמהפנט שלו. הוא דיבר במבטא בריטי של קניה, עם שמץ של יהירות אוקספורדית. אבל הוא באמת היה פיקח. הוא אהב מוזיקת ג'ז, ריקודים ושתיית בירה. יכולתי להקשיב לו שעות על שעות. וכך אכן עשיתי."

    אובמה סיפר לחבריו שקניה תהיה בקרוב עצמאית, וכי ינהיג אותה ג'ומו קנייטה, אך הוסיף כי הוא חושש מעלייתם הבלתי נמנעת של רמאים ומאחזי עיניים בהנהגת המדינה. "הוא חשש שלא יקבלו את טום מבויה לא רק בגלל היותו בן שבט לואו, אלא גם משום שהיה מבריק ורחב אופקים וידע לדבר עם לבנים ולא חשש מהם," נזכר אברקרובמי. "הוא אמר שהביטחון העצמי הרב של מבויה חסך ממנו את הצורך להוכיח את עצמו כמהפכן שחור קשוח. אבל ברק חשש שפירוש הדבר שיראו בו יריב. הוא ידע שצפויות צרות."

    אובמה גם הודיע לידידיו החדשים כי לו עצמו יש הרבה להציע לארצו, וכי ודאי שהכול שם יכירו בכך. "מתחת לרהב היה בו החשש שיתעלמו ממנו," אמר אברקרומבי. "הוא סירב להתחנף. הוא היה מוכרח לומר לאנשים מה הוא חושב ומה הוא חושב עליהם. הוא היה מוכרח להעליב אותם. כשחזר לקניה, התנהג בניגוד לדרך שבה היה בנו עתיד להתנהג. אולי לא הוגן להיות פסיכולוג כורסה, אבל לא יהיה זה בלתי סביר לומר שרבים מגינוניו של ברק בנו — צונן, שורשי, אדיב, תמיד מקשיב — הם דרך של הבן לא להיות דומה לאביו."

    באותה שנה ראשונה של לימודים בהוואי השתתף ברק בקורס ללימוד רוסית, ופגש סטודנטית צעירה ממנו — בחורה נבונה, קצת שמנמנה, עם עיניים חומות גדולות, סנטר מחודד ועור לבן כגיר. ("היא בטח לא היתה שזופה," נזכר אברקרומבי. "אן היתה לבנה כמו קנזס.") אן דנהאם היתה בת שבע־עשרה. יום אחד ביקש ממנה ברק להיפגש איתו באחת אחר הצהריים ליד הספרייה המרכזית. היא הסכימה. זמן־מה המתינה, ולאחר מכן השתרעה לנוח על ספסל בשמש. "אחרי שעה," סיפרה לבנה, "הוא מופיע עם שני חברים. התעוררתי וראיתי את שלושתם עומדים מעלי, ושמעתי את אבא שלך אומר, כאילו ברצינות, 'אתם רואים, רבותי, אמרתי לכם שהיא בחורה לעניין ושהיא תחכה לי.'"

    קצת אחר כך כתבה אן לחברתה סוזן בוטקין וסיפרה לה שהיא מתאקלמת היטב בהוואי, נהנית מהלימודים ויוצאת עם גבר מקניה שפגשה בשיעור רוסית. בהתחלה, אמרה בוטקין, "למען האמת, סיקרן אותי יותר שהיא לומדת רוסית מאשר שהיא יוצאת עם מישהו מקניה."

    אובמה התחיל להביא את אן לבילויי הערב שלו עם ניל אברקרומבי וחבריו האחרים. ביישנותה מנעה ממנה להרבות דברים בנוכחותם, אבל נראה שאובמה לא התרגש מכך. הוא נטה להשתלט על כל דיון ולנהוג בנשים בדרך מסורתית, אם להתבטא בעדינות. "היא היתה כל כך צעירה ושקטה, כמעט אוורירית, באותם ימים," אמר אברקרומבי. "אבל הוא היה הקול ששלט בכל שיחה שהשתתף בה. היא היתה בחורה. הוא היה מרכז היקום. היא הקשיבה ולמדה."

    בנם, ברק אובמה, כתב כשהתבגר בנימה של ספקנות לא רק על אביו, אלא גם על רומנטיות הנעורים של אמו. יחסו לאם בת־העשרה אינו רך, אבל בסופו של דבר יש בו השלמה עם תמימותה וטוהר כוונותיה — ואהבתה אותו. אן היתה אידיאליסטית רומנטית כמעט בכל נושא, כולל גזע והאפשרויות העומדות בפניה. היא "היתה מהבחורות שבראשן מוקרן סרט על שחורים יפים, מוחנפת מתשומת הלב של אבא, מבולבלת ובודדה, מתאמצת לפרוץ את לפיתת חיי הוריה," כתב אובמה. "התמימות שנשאה באותו יום, בהמתינה לאבא, היתה טבולה בתפישות שגויות, בצרכיה שלה, אבל זה היה צורך חף מזדון, ללא מודעות עצמית, ואולי כך מתחילות כל האהבות." זהו תיאור מרתק של בן השופט את אמו בנעוריה, לפי דמיונו שלו, במאמץ לראות את דמותה בבירור. עד המשפט האחרון הוא קצת מגנה וקצת אוהד.

    המאהב של אן היה תמים פחות. הוא לא סיפר לה שיש לו בקניה רעיה ובן ועוד תינוק בדרך (גם לחבריו הוא לא סיפר). הוא שיקר לאן ואמר לה שהתגרש. בשנים הבאות הוא היה נשוי לשתי נשים בעת ובעונה אחת. אם יחסו המזלזל ברעיותיו ובילדיו גרם לו תחושת אשמה כלשהי, הוא היטיב להסתיר אותה. קֶזיָה סיפרה לעיתונאי בקניה שלא התנגדה שבעלה יתחתן עם אישה שנייה — זה לא היה מנוגד למנהגי הלואו — וכי "הוא שלח לי בדואר מתנות, כסף ובגדים. בני אדם רבים קינאו בי."

    בדצמבר כבר היתה אן בהיריון, ובתחילת פברואר, בלי לגלות לאיש, טסה עם ברק לאי מאוי כדי להינשא.

    "בעונת חג המולד היא סיפרה שהיא מאוהבת באפריקני ושהמשפחה שלה מתייחסת לכך די בסדר," נזכרה סוזן בוטקין. "באביב היא סיפרה שהיא נשואה לאפריקני ההוא ומצפה לתינוק, וכי הוריה מתמודדים די בסדר עם המצב." עד אז נראתה אן כמי שהדבר האחרון שמעניין אותה הוא לידה וגידול ילדים. "אני ממש הופתעתי, כי היו לי אחים קטנים, והיא היתה מביטה בהם ואומרת, 'הם נורא נחמדים — הם לא יֵעלמו?'" אמרה בוטקין. "היא אף פעם לא גילתה בהם עניין מיוחד. ריתק אותי לגלות שהיא בחרה בנישואים ובאמהות בגיל צעיר כל כך. היא היתה מאוהבת עד מעל לראש בגבר הזה."

    הוריה של אן התרשמו שאובמה יציב, פיקח ואף מקסים, אבל לא לגמרי ברור ואמין. (לקראת סוף ימיה אמרה מדליין דנהאם על חתנה, "כמה שהוא היה מוזר.") הדנהאמים החשיבו אמנם את עצמם לאנשים סובלניים, אך התקשו להסתגל לרעיון נישואי הבוסר של בתם, מה עוד לאפריקני בעל עבר עכור ועתיד עמום. "סטן השתדל מאוד לקבל את ברק האב," אמר אברקרובמי, "והיתה לו תחושת בטן שהחיים יכבידו על ברק הבן, אבל בהדרגה הוא החל להעריץ את הילד עד שיגעון."

    "נחש מי בא לסעוד", סרטו של סטנלי קריימר על נישואי רופא שחור מבריק לצעירה לבנה אידיאליסטית ועל תגובות הוריה, הופץ רק ב־1967 והתקבל באהדה. סטנלי דנהאם לא התכחש לכך שתגובתו הראשונית לחתנו החדש דמתה להלם המפגש של ספנסר טרייסי עם סידני פואטיה. הוא היה חשדן, כעוס, מבולבל, מגונן ותמה על ההבדל בין מה שחשב שהוא מאמין בסוגיית הגזע לבין מה שהרגיש באמת. סטנלי דנהאם מת בשנת 1992, ולא האריך ימים ליהנות מפרט מסוים אחד בסרטו של קריימר. בסרט תוהה טרייסי איך יגדל הזוג את ילדיו הדו־גזעיים. פואטיה אומר על ארוסתו, "היא משוכנעת שכל אחד מארבעת ילדינו יהיה נשיא ארצות הברית. ויהיו להם ממשלים צבעוניים." ולעצמו הוסיף פואטיה ואמר: "בינינו, לדעתי הציפיות של בתך קצת מופרזות. אני אסתפק בשר החוץ."

    זה נשמע כמו האידיאליזם חסר הגבולות של אן דנהאם והתקוות שהיו בה. זה היה אידיאליזם גזעי פשטני, פטור מכל התלאות והתפניות ההיסטוריות העתידות לבוא — ההתנקשויות, עליית "הכוח השחור", פתיון ההיפרדות. "היא השתייכה לתקופה המוקדמת של דוקטור קינג," אמר בנה. "היא האמינה שמתחת לעור, כל בני האדם דומים בבסיסם, כי גזענות מכל סוג רעה וכי המטרה היא להתייחס לכל אדם באשר הוא כיחיד ומיוחד."

    גם המשפחה בקניה לא קידמה בברכה את הבשורה. חוסיין אוניאנגו אובמה שלח לבנו מכתב עוקצני ובו הסתייגות חריפה מהנישואים, לא מפני שלקח אישה שנייה, אלא מפני שאישה לבנה, מזוּנגוּ, תטמא את משפחת אובמה. "מה אפשר לומר כשבנך מודיע לך שהוא מתחתן עם מזונגו?" זכרה שרה אוגוול שאמר.

     

    ברק חוסיין אובמה הבן נולד בשעה 19:24, 4 באוגוסט 1961, במרכז הרפואי קייפולאני בהונולולו, לא הרחק מווייקיקי. בתעודת הלידה נרשם גזע האם כ"לבן" והאב כ"אפריקני".

    אן עזבה את הלימודים כדי לטפל בתינוק. היא לא ציפתה להימצא בתפקיד משפחתי כה מסורתי בשלב כה מוקדם בחייה: לבדה בבית עם ברק הבן בעוד ברק האב בשיעורים, בספרייה, בבילויי שתייה עם החברים. אבל ידידיה אינם זוכרים אותה ממורמרת או מדוכאת. כאם צעירה, וגם לימים כשהתבגרה והיתה לאנתרופולוגית מיומנת באינדונזיה ובארצות אחרות, איפיינה אותה מציאותיות אופטימית. לא הטריד אותה מה יחשבו עליה מי שיראו אותה, הלבנה, מטיילת ברחוב ובידיה ילד שחור. אליס דיואי, אנתרופולוגית באוניברסיטה שטיפחה את אן והיתה לידידתה הקרובה, אמרה: "אומרים עליה שהיתה 'חריגה'. אבל למי שגדל בהוואי נישואים לאפריקני לא נראו כל כך חריגים. זה לא יוצא מהכלל בהוואי. זה לא נראה לגמרי מוזר. אילו גדלה בקנזס, זה היה מטריף את הדעת. בהוואי יש תרכובת, מפגש של תרבויות שונות."

    ביוני 1962 סיים ברק אובמה האב את לימודיו באוניברסיטת הוואי. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות והיה יכול לבחור בין לימודי תואר שני בהוואי, לימודי תואר שני בניו סקול בניו יורק עם מלגה מלאה שהיתה יכולה לפרנס את שלושתם, ולימודים בהרווארד. ההכרעה היתה קלה בשבילו: "איך אוכל לסרב להשכלה הטובה ביותר?" השאפתנות קדמה תמיד לכול, במיוחד לנשים ולילדים. אן התבשרה שהוא יוצא לקמברידג', מסצ'וסטס, ללמוד כלכלה. העיתון "הונולולו אדוורטייזר" דיווח על צאתו, בשלהי יוני, בלי להזכיר את אן ואת ברק הבן. אובמה הבטיח לאשתו לצרף אליו את המשפחה במועד הנכון, אך כמו בפרשת נישואיו הראשונים, גם הפעם לא היה נאמן לדבריו.

    "סטנלי התאכזב מכך שברק נטש את בתו, אבל לא היה לו קשה להתגבר על האכזבה," אמר ניל אברקרומבי. "הוא תיאר לעצמו שהנישואים היו נכשלים במוקדם או במאוחר, ואם כך, מוטב שלא יימשכו ויימשכו ויכאיבו למי שתמיד כינה 'בָּרי הקטן'. לדעתו, אם נגזר עליו להיות דמות האב בחיי הילד, מוטב שיתחיל בכך מיד."

    בסתיו טסה אן עם התינוק לביקור קצרצר אצל בעלה בקמברידג', אבל המסע נכשל והיא חזרה להוואי. ברק האב לא שב להתראות עם אן או עם בנם כמעט עשור שלם, ולא פירסם ברבים את העובדה שיש לו משפחה בהוואי. בפגישותיו עם פרדריק אוקטשה, חבר מהרכבת האווירית, בוֶוסטאֶנד בַּר בניו יורק, ליד אוניברסיטת קולומביה, שוחחו השניים כמעט על הכול — פוליטיקה, כלכלה, סכסוכי שבטים ושחיתות בקניה, ואיך יסייעו בשובם לעיצוב ניירובי החדשה. "רק על משפחתו אובמה אף פעם לא דיבר," אמר אוקטשה, שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת ייל. "לא ידעתי אפילו שהוא שהתחתן. לא ידעתי שיש לו בן. על כל פנים, לא אז."

     

    אן דנהאם היתה אם חד־הורית בת עשרים. כעת לא נראה סביר שיתגשמו ההבטחות הקודמות להרפתקאות. "הצטערתי לשמוע שהנישואים שלה התפרקו," אמרה חברתה הוותיקה סוזן בוטקין. "כל כך הרשים אותי הרוגע שלה כשברק היה איתה — היא התלהבה מרעיון המסע לאפריקה — ועד כמה היתה מאוהבת וחלמה על התפקיד החשוב שיהיה לבעלה בממשל. היא התאכזבה מאוד כשאבא של ברק האב כתב לו ואמר, אל תביא את אשתך הלבנה ואת הילד בן התערובת, הם לא יתקבלו בברכה. היו מרידות המאו־מאו, ערפו נשים לבנות ועשו דברים נוראים. זה הדאיג מאוד את ההורים של אן."

    לפי התיעוד באוניברסיטת וושינגטון, אן נרשמה לקורס בתכתובת בחורף 1961 וללימודים מלאים באביב 1962. היא עברה עם ברק הבן לסיאטל, שכרה שם דירה בשיכון וילה רייה באזור גבעת הקפיטול וחידשה את הקשר עם חברים ותיקים מימי התיכון. הם גילו שהיא אינה נרתעת מהצגת התינוק שלה לראווה. כשלא למדה, דחפה את ברק בעגלתו ברחובות סיאטל — מראה שהיו שנדהמו ממנו. "נישואים של גבר שחור ואישה לבנה היו עניין שונה מאוד אז," אמרה ידידתה מקסין בּוֹקס. "היא בכלל לא התביישה בנישואיה לגבר שחור."

    אבל אן התקשתה להתמיד בלימודים ולטפל בברק. לאחר שנה החליטה לחזור להונולולו, להתגורר אצל הוריה וללמוד באוניברסיטת הוואי. לשם כך ביקשה, וקיבלה, תלושי מזון לחודשים אחדים.

    קמברידג' שמרה על דממה כמעט מוחלטת. ברק האב למד כלכלה, שתה עם חוג חדש של ידידים, ועד מהרה הוסיף לנישואים הכפולים שלו עוד חברה. "אבל אן כבר חדלה אז להשלות את עצמה," אמר ניל אברקרומבי. "הוא היה גבר בן זמנו, שבא מתרבות פטריארכלית מאוד."

    סטנלי דנהאם, שהתמודד עם נישואי בתו כה מוקדם ולגבר כה סבוך, היה לסב מפנק שלקח את נכדו לחוף הים ושיחק איתו בפארק. "סטנלי אהב את הילד," נזכר אברקרומבי. "בהיעדר אביו, לא היה אדם טוב לב ומבין יותר מסטנלי דנהאם. הוא הרעיף אהבה ונדיבות."

    בינואר 1964 הגישה אן בקשת גירושים, שהסתמכה על "סבל נפשי כבד". אובמה, בקמברידג', חתם על המסמכים ללא מחאה.

     

    אף שהנטישה פגעה בה, אן לא היססה כלל לצאת שוב עם גבר צבעוני. כשנתיים לאחר שאובמה יצא להרווארד, ואז חזר משם הביתה לקניה (עם אישה נוספת, רות נידסֶנד, מורה אמריקנית שפגש בקמברידג'), היא החלה לצאת עם גיאולוג אינדונזי, לוֹלוֹ סוֹאֶטוֹרוֹ, שלמד באוניברסיטת הוואי. לולו היה צנוע ומתון בשאיפותיו מאובמה, והוריה של אן חשו נינוחים הרבה יותר בחברתו.

    סואטורו נולד בעיר בַּנדוּנג במערב האי ג'אווה. הוא גדל בנוף של אלימות ותהפוכות — הקולוניאליזם ההולנדי, הכיבוש היפני, מלחמת העצמאות — ומשפחתו נמנתה עם הקורבנות. אביו ואחיו הבכור נהרגו בסוף שנות הארבעים במלחמה נגד ההולנדים, שניסו לשווא להשתלט מחדש על ארץ האיים. ההולנדים שרפו את בית משפחת סואטורו עד עפר, ובני המשפחה ברחו לאזור הכפר והמתינו שם לסיום הסכסוך. כדי לשרוד מכרה אמו של לולו את תכשיטיה, תכשיט אחר תכשיט, עד שהמלחמה הסתיימה. בסופו של דבר חזרה המשפחה והתיישבה בסמוך לביתה הישן, וסואטורו למד גיאולוגיה באוניברסיטה היוקרתית גַדגָ'ה מָדָה בעיר ג'וֹגג'קארטה במרכז האי ג'אווה.

    בהוואי חתר סואטורו להשיג תואר שני — ואת אן דנהאם — בעת שארצו סבלה מזוועות מלחמת אזרחים. לאחר נישואי לולו ואן, ב־1965, קראה ממשלת אינדונזיה לכל הסטודנטים הלומדים בחו"ל, כולל לולו, לחזור הביתה כדי להוכיח את נאמנותם ולסייע "בשיקום המדינה".

    אן וברי בן השש, עוד מעט תלמיד כיתה א', טסו ב־1967 ליפן, שהו ימים אחדים כתיירים בטוקיו ובקמאקוּרה, ואז המשיכו לג'קארטה לחיות עם לולו, שקיבל משרה כגיאולוג צבאי הבודק דרכים ומנהרות. נחיתה באינדונזיה ב־1967 היתה משולה לנחיתה בשדה קרב, שאדמתו עדיין זרועה הרס וקברים טריים. שני עשורים, מ־1945 עד 1967, שלט אחמד סוּקארנוֹ באינדונזיה שלאחר הקולוניאליזם. הדאלאנג, "אבי האומה", היה מפעיל הבובות ומתמרן הסיעות והטוענים לכתר, ובתוך כך מחץ אויבים או פיתה אותם, ועבר מלאומנות ל"דמוקרטיה מודרכת" לשלטון יחיד, הכול כטוב בעיניו. הוא שלט במדינה הסבוכה ביותר: 17,500 איים, 300 שפות, תרבות שעיצבו האסלאם, הבודהיזם, ההינדואיזם, ההולנדים והבריטים. הוא הצליח באמצעות רקיחת ברית שברירית של אנשי צבא, קומוניסטים, לאומנים ומוסלמים.

    בליל ה־30 בספטמבר 1965 נרצחה קבוצת גנרלים מצבאו של סוקארנו בידי מתחריהם, חברי כת קצינים שהתקראה "תנועת ה־30 בספטמבר". כעבור ימים אחדים אילץ גנרל סוּהארטוֹ את סוקארנו לוותר למעשה על השלטון. הסכסוך אירע בתקופה של משבר כלכלי — אינפלציה דוהרת ובמחוזות רבים גם רעב. סוהארטו טען שהשמאל גרם לאלימות, ופתח במסע לריסוק המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה, פי־קיי־אי, כשהוא פותח בכך תקופה ממושכת של מעצרים פוליטיים, טיהורים ודיכוי השמאל הפוליטי. בחודשים הבאים נהרגו מאות אלפי בני אדם.

    בעשורים שלאחר המאורעות העקובים מדם של אמצע שנות השישים התווכחו באינדונזיה מי אשם באלימות. צמיחת פי־קיי־אי תחת שלטון סוקארנו הכעיסה את הצבא ואת ארצות הברית. סוקארנו הרגיז גם משקיעים מערביים בהלאימו תעשיות חשובות ובכללן הנפט. רוב ההיסטוריונים מסכימים שהסי־אי־איי היה מבעלי בריתו החיוניים של סוהארטו בהפיכה נגד סוקארנו.

    משפחת סואטורו התגוררה בבית קטן ברחוב חאג'י רַמלי — משעול עפר שהפך לבוץ בעונת הגשמים — בשכונה צפופה של המעמד הבינוני. הרשמים הראשונים של אן ושל ברי מג'קארטה היו חום, בוהק, עוני ברחובות, קבצנים, ריח דיזל, המולת תנועה ונוכלים זעירים. הודות לנכונות של אביו החורג להרעיף עליו שפע של מתנות כלבבו, היה לברי גן חיות בחצר האחורית: תרנגולים ותרנגולות שניקרו סביב שובך, תנינים, ציפורי גן עדן, תוכי וקוף מגיניאה החדשה שזכה לשם טאטא. באחד הימים העיר לולו שאחד התנינים ברח, זחל לשדה אורז סמוך וטרף את הברווזים של השכן. אן היתה המורה של ברי בעניינים שברומו של עולם — ערכים ליברליים, הומניסטיים; הצורך לזכור שהם ולא האינדונזים הם "הזרים"; היופי שבשירת מהליה ג'קסון ובדרשות של מרטין לותר קינג. לולו הדריך אותו במיומנויות הגסות והמעשיות של חיי המעמד הבינוני באינדונזיה — איך להרוג למאכל את בעלי החיים שמגדלים; איך להתאגרף ולהתגונן בשעת הצורך; איך להתייחס למשרתים; איך להתעלם מקבצני רחוב כדי שיישאר די לעצמך; איך החלשים נספים והחזקים שורדים.

    לפני צאתם לאינדונזיה פנתה מדליין דנהאם למשרד החוץ האמריקני ושאלה על הסכנות בג'קארטה — המאבקים הפוליטיים, המאכלים המשונים. הפוליטיקה היתה מעבר לשליטתה, אבל ארגזים של מוצרי מזון אמריקניים ארוזים היה ביכולתה להכין. "אי־אפשר לדעת מה אוכלים שם," אמרה, וצדקה, כי במהרה דגם ברי בשר כלב, נחש וחרגול צלוי. הוא השתתף בתחרויות עפיפונים, צד צרצרים, בהה בעניים — מהם חסרי רגל או יד, עין או אף — והתיידד עם ילדי השכונה: ילדיהם של פקידי ממשלה, של פועלים ושל חקלאים.

    בבית שקע סואטורו — שבהוואי תמיד היה עליז, שיחק עם ברי והתאבק איתו — במצבי רוח שתקניים. בהוואי חש משוחרר; בג'קארטה זכר אותו אובמה "משוטט בבית עם בקבוק ויסקי מיובא, נוצר את סודותיו."

    גם אן חשה שג'קארטה כמו רדופת רוחות. באחד ממסעותיה בסמוך לעיר נתקלה בשדה ובו קברים לא מסומנים. היא גיששה אצל סואטורו בשאלה מה קרה בהפיכה ובהפיכת־הנגד, בסריקת אזורי הכפר בחיפוש אחר חשודים כקומוניסטים ובאינספור ההריגות והמעצרים, אך רוב האינדונזים, כולל לולו, סירבו לדבר על זוועות אמצע שנות השישים.

    ב־1970 ילדה אן בת, מאיה, שפיתחה לימים תפישה מעניינת על הקשר בין אמה ואינדונזיה. "יש ביטוי אינדונזי, דיאם דאלאם סֶריבּוּ בּאבּאסה, שפירושו 'לשתוק באלף שפות'. הוא הולם מאוד את הארץ," אמרה מאיה. "יש כל כך הרבה דרכים לשתוק. לעתים זה בעליצות מתמדת, או במרחב שבין המילים. אינדונזיה עניינה אותה יותר ויותר. זה היה לה אתגר. אני בטוחה שהבחורה הזאת מקנזס, שנאלצה לנווט בתרבות סבוכה שהיתה כה מרוחקת מסביבת ילדותה, קיבלה אותה בחן ובחוזק ובחביבות. היא מעולם לא חשה פחד או בדידות. היא פשוט התיידדה עם מי שפגשה והשתדלה להבין את חייהם כמיטב יכולתה."

    אחת מידידותיה, ג'וליה סוּריאקוּסוּמה, פמיניסטית ועיתונאית ידועה, זכרה שבהגיע אן לאינדונזיה, התרבות במקום "לכדה וכישפה" אותה. "אתה יודע, אן היתה ממש־ממש לבנה," אמרה סוריאקוסומה, "למרות שלדבריה זרם בעורקיה גם דם צ'ירוקי. אני חושבת שהיא פשוט אהבה בני אדם עם צבע עור שונה. בני אדם חומים."

    ברי השתדל להסתגל לבית הספר. הוא התבלט כמובן כאפריקני־אמריקני. "בהתחלה התחושה הכללית היתה שמוזר שהוא פה," אמרה ישראלה דהַרמאוואן, אחת ממורותיו בסנט פרנסיס. "אבל הוא גם עורר סקרנות, וילדים הלכו בעקבותיו." לעתים קרובות כינו אותו ילדי בית הספר "כושי". הם לא ראו בכך כינוי גנאי, אבל ברי נעלב.

    אובמה היה הילד הזר היחיד בשכונה ובבית הספר סנט פרנסיס. רוב הלדים באזור היו בֶּטאווים בני שבט ג'קארטה, ומוסלמים מסורתיים. ססיליה סוּגיני האנאנטוֹ, שהיתה המורה של אובמה בכיתה ב', סיפרה ל"שיקגו טריביון" שהילדים הבטאווים השליכו לעתים אבנים מבעד לחלונות הפתוחים של כיתות בית הספר הקתולי סנט פרנסיס. ברי השתלט במהירות על השפה. היא מעולם לא שטפה בפיו, אך הוא ידע די והותר לנווט בבית הספר. כשהקניטו אותו, צעק "קוּראנג! קוּראנג!" — "רמאי, רמאי". זוּלפאן עָדי, אחד המקניטים, זוכר מה קרה כשברי בא בעקבות החבורה שלו לביצה. "הם החזיקו אותו בידיים וברגליים, אמרו, 'אחת, שתיים, שלוש' וזרקו אותו למים. למזלו, הוא ידע לשחות. רק לברי עשו את זה." אבל אובמה היה גברתן שלא נבהל בקלות. "היה לו מבנה גוף של פר, וכדי להילחם בו נדרשו שלושה," אמר חברו לכיתה יוּנַלדי אַסקיַאר, "אבל זה היה רק בצחוק."

    לאחר לידתה של מאיה עברה משפחת סואטורו כחמישה קילומטרים מערבה, לשכונה טובה יותר שבה חיה בעבר העלית ההולנדית. לולו עבד עכשיו כמקשר בין הממשלה וחברת "יוּניוֹן אוֹיל". המשרה החדשה הביאה גם מכרים ועמיתים חדשים, ובהם זרים שהתלוננו על "המקומיים" ועל המשרתים. משפחת סואטורו הוקפה בדיפלומטים ובאנשי עסקים אינדונזים שהתגוררו בבתים נעולי שערים. בדומה לרוב בתי הספר באינדונזיה, גם בית הספר החדש של ברי, מֶנטֶנג 1, היה מוסלמי בעיקרו. במערכת הבחירות חוללה ישראלה דהרמאוואן סערה, אמנם בעיקר באינטרנט ובערוצי הכבלים בטלוויזיה, כשהתראיינה במרס 2007 ל"לוס אנג'לס טיימס" ואמרה בהיסח הדעת ש"ברי היה מוסלמי... הוא נרשם כמוסלמי משום שאביו, לולו סואטורו, היה מוסלמי." גם מורה בשם אֶפֶנדי וסגן המנהל, טינֶה האיארי, אמרו ל"טיימס" שבארי נרשם כמוסלמי. אבל גם אם נרשם כך, לא זו היתה האמת. יחסה של אן לדת נותר ספקני כשהיה, והיא לא ראתה בעצמה או בבנה מוסלמים. לולו לא היה מוסלמי אדוק. "אבי ראה באסלאם דרך לתקשר עם הקהילה," אמרה מאיה. "הוא לא הלך להתפלל, למעט באירועים קהילתיים גדולים."

    אובמה אינו זוכר שהתייחס ברצינות לרכיב הדתי בשני בתי הספר באינדונזיה. "בבית הספר המוסלמי כתב המורה לאמי שעשיתי פרצופים בזמן לימודי הקוראן," הוא כותב. "זה לא הטריד את אמי. 'כבד אותם,' היתה אומרת. בבית הספר הקתולי, בשעת התפילה, עשיתי את עצמי עוצם עיניים ואז הצצתי סביבי. שום דבר לא קרה. לא ירדו מלאכים מהשמים. היתה שם רק נזירה זקנה ומיובשת ושלושים ילדים חומים שמילמלו מילים."

    אן ולולו חיו בנוחות בג'קארטה. שכר העבודה הנמוך איפשר להם לשכור מישהי שתקנה בשוק ותבשל ומישהי שתנקה את הבית. אך שכר הלימוד בבית הספר הבינלאומי היה מעבר להישג ידם. אף על פי שאן עבדה במשרה מלאה כמורה לאנגלית בשגרירות האמריקנית, היא העירה את ברי בכל יום בארבע לפנות בוקר כדי להעמיק את ידיעותיו באנגלית, בהיסטוריה ובנושאים אחרים. הוא התמרמר, כצפוי מכל ילד במצבו, אבל זו היתה הכנה לרגע שובו לאמריקה להמשך לימודיו.

    אן פרחה. היא טבלה באמנות ובמלאכות היד המקומיות, למדה את השפה, התוודעה לאורח החיים המקומי, ונסעה לבאלי ולכפרים במרכז ג'אווה. בה בעת נעשה לולו דומה יותר לחבריו במשרד, אנשי הנפט. הוא שיחק גולף במועדון של "יוניון אויל". ומה שהיה חמוּר מכך בעיני אן — הוא לא הפסיק לדבר על גולף. הוא נראה להוט להתבולל בעולם של מעבידיו. "צעד אחר צעד היה לולו לאיש נפט אמריקני, בעוד אן נעשתה חלקית לאשת כפר מג'אווה," אמרה ידידתה הקרובה של אן, אליס דיואי. "הוא שיחק גולף וטניס עם אנשי הנפט, ואילו אן רכבה על אופנועים בכפרים, ללמוד."

    ברי היה בן תשע כשנולדה מאיה סואטורו (כעת סואטורו־נג). אן הקיפה אותה בבובות מכל מוצא: שחורות, אינוּאיטיוֹת, הולנדיות. "זה היה כמו באו"ם," אמרה. זמן לא רב לאחר לידתה של מאיה חשו אן ולולו שהנישואים שלהם מתפרקים. "אולי היא התחילה להרגיש את היכולות שלה," אמרה מאיה סואטורו־נג. "היא רכשה שפות רבות אחר כך. לא רק האינדונזית, אלא גם שפת המקצוע שלה ושפתה הפמיניסטית. ונדמה לי שהיא השיגה לעצמה קול. לכן טבעי לגמרי שהתחילה לדרוש יותר מהקרובים אליה, כולל מאבא. ופתאום לא היה במתיקות שלו די לסיפוק צרכיה."

     

    ברק אובמה האב שלח לעתים מכתבים לאן ולברי, אבל בדרך כלל נעדר מחייהם. אכזבות חייו לא היו ידועות להם כמעט. חייו לאחר שובו לאפריקה היו מדרון תלול ומר. ב־1965, כאשר חזר לניירובי מהרווארד כמוסמך בכלכלה, פיצל אובמה את חייו הפרטיים בין אשתו השלישית והראשונה, בין רות נידסנד וקזיה אובמה. נולדו לו עוד שני ילדים מקזיה (בסך הכול ארבעה) ועוד שניים מרות לפני שרות שמה קץ לנישואים.

    "כמו גברים רבים בני דורו שהזדמנו להם לימודים בחו"ל," אמר ידידו אולרה אוטונו, "גם אובמה סבל משַסַעַת. מכאן בן לואו, ומכאן איש המערב. הוא ספג את היסודות ואת הלך המחשבה של ביתו ושל המערב גם יחד, ונאבק תמיד בצורך ליישב בין השניים. נישואיו לכמה נשים ומאמציו להפריד ביניהן, והכישלונות העלובים שלו בכך, הם סימנים לאותה שסעת."

    השסעת של אובמה — השסעת של "העוברים והשבים", של בני העלית האפריקנית שלמדו במערב בשנות החמישים והשישים ואז חזרו הביתה — מתוארת בספר "מדוע בורכנו כל כך?" מאת אַיי קוֵויי אַרמָה. הסופר בן גאנה, שנשלח בעצמו ללמוד בגרוטון ובהרווארד, מתאר את ההתפכחות והנפילה של מוֹדין דוּפוֹ, צעיר שיצא מהרווארד וחוזר לחיים הרוסים באפריקה.

    אובמה הבן כינה את אביו "מנשנש". המציאות היתה עגומה יותר. אובמה האב לא רק נישא ארבע פעמים וניהל רומנים רבים; דומה שלא היה אכפת לו ממש מנשותיו ומילדיו. פיליפ אוֹצ'ייֶנג, עיתונאי ידוע בן שבט לואו וידיד של אובמה האב, כתב ברוח קלילה מאמר ב"דיילי ניישן" וציין בו כי בני לואו "חלקו עם היוונים הקדמונים הרגל של השכבת נשים זרות וגרירתן למיטותיהם כרעיות":

     

    כך שמנהגו של אובמה האב לסחוב נשים, ועוד נשים לבנות, ממקומות רחוקים כמו הוואי ומסצ'וסטס, לא היה עניין גדול. אילו רק היה לו יותר פנאי, אפשר שהיה סוחב גם אפגנית, צ'ירוקית, אסקימואית, פיג'יאנית, עיראקית, ליטאית, מונגולית, פולנייה, וייטנאמית, בת שוֹנָה, בת ווֹלוֹף, בת יוֹרוּבּה ובת זאראמוֹ, שלא לדבר על מאות בנות לואו נוסף לקזיה. בני הלואו היו מריעים לגבריותו.

     

    "במקום שממנו הגיע אובמה, לגבר יכולות להיות רעיות רבות," אמר אוצ'יינג. "אם יש לך אישה אחת בלבד, כמוני למשל, עדיין אינך גבר! השאלה העמוקה יותר היא איך נהג במשפחתו."

    בני המשפחה כאבו את נדודי אובמה ואת אדישותו. כשביקר בניירובי כסנאטור, אמר ברק הבן על אביו ש"יחסו לנשים היה כמו של אביו. הוא ציפה מהן לציית לו למרות כל מה שעשה." אבל הבעיה לא היתה תרבותית בלבד. אובמה היה בעל עלוב. מארק נידסנדג'ו, בנו של אובמה מרות נידסנד, אומר שאובמה הכה אותו ואת אמו. "זה פשוט אסור," הוא אומר. "שנים רבות נעלתי את המחשבות האלה בירכתי המוח... אני זוכר זעקות ששמעתי, את הכאב של אמא. הייתי ילד... לא יכולתי להגן עליה." נידסנדג'ו, שחי מאז 2001 בשנזן שבסין ועסק ביצוא, הסיר את שם אביו משמו. "בשלב מסוים החלטתי שלא לחשוב על מי שהיה אבי," אמר. "מבחינתי הוא מת עוד כשהיה בחיים. אני יודע שהיה שיכור ולא דאג לאשתו ולילדיו. לי זה הספיק."

    הפטרון הפוליטי של אובמה האב, טום מבויה, וידא שיוענקו לו משרות טובות ככלכלן, תחילה בחברת "בריטיש פטרוליום/של" ואחר כך במשרד התכנון והפיתוח הכלכלי ובמשרד התיירות. מרגע שובו מאמריקה הסתייג אובמה האב מהקו שנקטה הממשלה. ביולי 1965, לאחר קצת יותר משנה אחת של עצמאות, הוא פירסם ב"איסט אפריקה ג'ורנל" מאמר שכותרתו "הבעיות שעומדות בפני הסוציאליזם שלנו". המאמר מתח ביקורת על טיוטת תוכנית הפיתוח של הממשלה, "מסמך מספר 10", מאפריל 1965.

    המחבר הראשי של "מסמך מספר 10" היה טום מבויה, שהתבקש על ידי ממשלת קנייטה להגיב על תוכניות פיתוח בהשראה סובייטית שהגו פוליטיקאים שמאלנים מובילים כמו אוֹגינגָה אוֹדינגָה ממכון לוּמוּמבָּה. כאידיאולוג של עצמאות קניה היה מבויה מתון; הוא הגדיר את עצמו כ"סוציאליסט בלבו ומאמין בדמוקרטיה". "שאלת קניה: תשובה אפריקנית" — ספרון שכתב בשנת 1956, לפני העצמאות והוא בן עשרים ושש בלבד — היה מסמך חשוב בתולדות התנועה נגד הקולוניאליזם. הספרון היה חשוב כל כך בקריאתו לדמוקרטיה ייצוגית ולפיתוח איגודים מקצועיים חזקים, שהממשלה הלבנה בניירובי אסרה על מכירתו בחנויות ספרים מסוימות בקניה; והוא אף השפיע על המוניטין שיצאו למבויה בקרב פוליטיקאים ופעילי איגודים אמריקנים, וכתוצאה מכך סייע בגיוס תמיכה ברכבת האווירית. "מסמך מספר 10" שונה ממנו מאוד, מעין מרשם טכני יותר לתכנון הפיתוח הכלכלי בקניה. בניגוד לתוכנית של מכון לומומבה, פיקפק המסמך בתבונה שיש בהלאמתן של תעשיות.

    אף על פי שאובמה עצמו היה ככל הנראה שותף לרעיון המסמך והיה מבעלי בריתו של מבויה, הוא לא היסס לבקר אותו בשמו. המאמר של אובמה מזהיר מפני מדיניות לאומית המתעלמת מעוני ומאי־שוויון ומתבססת על ציפיות מופרזות לצמיחה כלכלית. הוא מציב שאלה מרכזית במדינה היוצאת ממערכת קולוניאלית ונכנסת לעצמאות: "איך נסלק את הפערים במדינה, כגון ריכוז הכוח הכלכלי בידיים אסיאניות ואירופיות, בלי להרוס את מה שכבר הושג?" אל לקניה העצמאית, טען אובמה, לכונן מחדש עוד תוכנית כלכלית שתייצר מעמד שליט קטן ועשיר כקורח והמוני עניים — במילים אחרות, מִחזור של המערכת הישנה, ללא לבנים במעמד השליט ובמנגנון הפקידותי. אובמה תמך בחלוקה מחודשת של קרקעות ליחידים ולשבטים. אחד מחוקרי קניה, דייוויד ויליאם כהן מאוניברסיטת מישיגן, תיאר את המאמר כ"תרגיל לא סביר אך יוצא מהכלל" שקדם ברבע מאה למיטב הטיעונים נגד הון ללא פיקוח. יש בו ניווט בין המחלוקות בקרב הדמויות המובילות בפוליטיקה של קניה — קנייטה הפרו־מערבי, סגן הנשיא השמאלני ובן הלואו אוגינגה אודינגה, ומבויה, שהיה גם הוא בן לואו אך קרוב יותר רעיונית לקנייטה. "זה היה אופייני מאוד לאובמה לבקר בחופשיות הבטים במסמך שבכתיבתו השתתף," אמר אולרה אוטונו. "הוא היה חריג בקניה. רוב אנשי המעמד הפוליטי התייחסו להנהגה ביראת כבוד מופרזת. לא כך אובמה, שהרגיש חופשי להביע את דעתו, ובקול רם." במאמרו תמך אובמה במיסוי פרוגרסיבי ובפיקוח על השקעות פרטיות. המאמר הזהיר מפני הסכנות שבהמשך הבעלות הזרה ובהפרטת־יתר של טובין ומשאבים הנמצאים בבעלות הכלל. אובמה כתב:

     

    אין צורך להיות בן קניה כדי להבחין שכמעט כל העסקים, מהחנויות הקטנות ברחוב ריבֶר ועד החנויות הגדולות ברחוב גוורמנט והמפעלים באזורי התעשייה של ניירובי, מצויים בבעלותם של אסיאנים ואירופים... למען מי אנו רוצים לצמוח? האם המדינה באמת בבעלות האפריקנים? כמעט הכול כאן בארץ בבעלות אוכלוסייה שאינה מילידי המקום.

    ***

     

    בסך הכול היה מבויה מרוצה מהמאמר של אובמה, והסדיר לו משרה במשרד התכנון והפיתוח הכלכלי, אבל אז נקלעה קניה לתוהו ובוהו פוליטי, שסחף גם את אובמה האב.

    ב־1966 התפטר אודינגה מתפקידו בממשלת קנייטה והקים מפלגת שמאל אופוזיציונית. תחילה נראָה כי מדובר במחלוקת רעיונית טהורה בין אודינגה, שביקש להתקרב לגוש המזרחי ולבנות מערכת כלכלית סוציאליסטית, לבין קנייטה, שנטה יותר לארצות הברית ולמערב אירופה; אבל בחודשים הבאים, במיוחד בקרב תומכיהם, קיבלה המחלוקת נופך בין־שבטי מכוער.

    ב־1967 יצאו פייק זיין וניל אברקרומבי למסע סביב העולם, שהביא אותם בסופו של דבר אל סף ביתו של ידידם הוותיק בניירובי. אובמה התגורר אז בבית ממשלתי נוח וצמוד קרקע, עם מדשאה קטנה, אך הזניח את עצמו. הוא עישן בשרשרת סיגריות מתוצרת מקומית, "555" ו"רקס", ושתה מנות מרובעות של "ואט 69" או "ג'וני ווקר". בירה היא רק "משקה לילדים," אמר.

    "הוא התנכר למשפחתו," אמר אברקרומבי. "הוא עדיין לא היה שבר כלי, זה קרה אחר כך, אבל אני זוכר שחשבתי לעצמי שהם אף פעם לא ייתנו לו הזדמנות. הוא היה כל כך מיואש... כשראיתי אותו שם חשבתי: 'אין סיכוי.' דניאל אַרַפּ מוֹי כבר היה בשטח" — ארפ מוי, שהיה סגנו של קנייטה וירש אותו לאחר מותו ב־1978, נודע בשחיתותו ובזלזולו בזכויות האזרח. "ארפ מוי היה מנוול תאב כוח וגנב. הוא היה התגשמות כל הפחדים של ברק." אובמה נקלע למריבות תכופות עם הממונים עליו במשרד, והביך אותם במאמציו לחשוף שוחד ומרמה.

    הידרדרותו של אובמה, אומרים עכשיו חבריו הוותיקים, היתה קשורה במקצת גם לאמונתו שנכזבה שהטובים יעלו לצמרת. לעולם לא יעלה בידו לגבור על המשוכות השבטיות, על השחיתות ועל הנאמנות למקורבים. "מהבחינה הזו הוא היה תמים," אמר פיטר אָרינגוֹ, ידיד וחבר פרלמנט מכפרו של אובמה. "הוא חשב שיוכל להילחם במערכת מבחוץ ולהפיל אותה."

    "אובמה האב היה מודאג מאוד מהשחיתות בבית, שהפריעה מאוד לפיתוח," אמר פרדריק אוקטשה, מרצה לפסיכולוגיה של החינוך באוניברסיטת קנייטה. "הוא כל כך רצה להיטיב עם העם, אבל לאחר ששהינו באמריקה למדנו ערכים חדשים ודרכים חדשות של דיבור והתנהגות, ועכשיו ראינו שחיתות והעדפת קרובי משפחה. זה קשה כאשר לממונים שלך יש חצי מההשכלה שלך. אפשר להבין את התסכול שלו. הוא היה מבריק, אבל עכשיו היה כפוף לאנשים שידעו הרבה פחות ממנו. זה יכול לשלוח כל אחד לבקבוק."

    המסוכן בהרגליו של אובמה היה נהיגה בשכרות. "זוכר את מר קרפד מ'הרוח בערבי הנחל'? הוא היה נהג משוגע, ואובמה היה דומה למר קרפד," אמר העיתונאי פיליפ אוצ'יינג. "פעם אחת הוא הסיע אותי מנמל התעופה של ניירובי לקיסוּמוּ, וזה היה מבהיל. מפחיד! ועוד בלי לשתות."

    ב־1965 היה אובמה מעורב בתאונה שבה נהרג עובד דואר מהעיירה שלו. התאונה גרמה לאובמה לצליעה קשה. "ברק לא התאושש מכך," סיפר ידידו ליאו אוֹדֶרָה אוֹמוֹלוֹ לאדמונד סנדרס מ"לוס אנג'לס טיימס". לשונו הבוטה ושחצנותו איבדו את קסמם. הוא נעשה מדוכדך, וכחן ומשוכנע (בצדק) שנדחק לשוליים. שתיינותו גברה, והוא נטה להציג עצמו כ"דוקטור אובמה", אף שלא השלים את הדוקטורט שלו. האיש, שהיה אחד המוחות המבטיחים של קניה, היה למוקד של רכילות ושל לעג. ואלג'יו אוֹרוָוה, מרצה באוניברסיטת גרייט לייקס בקיסומו, אמר: "עד אז הוא היה דוגמה ומופת לכולנו. רצינו לחקות אותו, עם הקול הגדול והיפה הזה שלו. אחר כך כולנו שאלנו, מה קרה לו."

    ב־5 ביולי 1969, בשבת שקטה בניירובי, חזר טום מבויה מביקור רשמי באתיופיה. באחת בצהריים בקירוב הוא עצר בבית מרקחת ברחוב גוורמנט, ובצאתו ממנו קרב אליו בן שבט קיקויו, צעיר לבוש חליפה ונושא תיק מנהלים ושמו נחשון אייזק נגֶ'נגָה נג'וֹרוֹגֶה. האיש שלף מכיסו אקדח וירה פעמיים. מבויה נפגע פעמיים בחזהו. מותו היה כמעט מיידי.

    כשנפוץ דבר מותו של מבויה, היו הפגנות זעם המוניות הן בניירובי והן בערים ובכפרים בלואולנד במערב קניה. בני לואו ראו איך הממשלה מחצה את אוגינגה אודינגה השמאלני, וכעת חשדו שהחוג הפנימי בקניה עמד מאחורי מותו של האהוד בפוליטיקאים בני לואו. הממשלה ניהלה חקירה ללא שקיפות. המתנקש, נג'נגה, היה ידוע בניירובי כסוחט דמי חסות מעסקים באיומי קשריו עם פקידים בצמרת השלטון. הוא נאסר בכלא קאמיטי והועמד לדין בספטמבר. רק עיתונאים מעטים, מנאמני השלטון, הורשו להיות נוכחים בעשרת ימי המשפט. בארכיון הלאומי אין תרשומת נאותה של ההליכים. המשטרה טענה שאקדחו של נג'נגה נמצא על גג ביתו בשכונת אוֹפָפָה גֶ'ריקוֹ. פרקליטו, סמואל נג'וֹרוֹגָה וארוּהיוּ, אמר שמרשו לא טען לחפות ונראה רגוע, משוכנע שבסופו של דבר יוברח למקום מבטחים בארץ רחוקה. "היה קשה לתקשר איתו," אמר וארוהיו. "ניסיתי לקבל ממנו מידע, כדי להסדיר לו הגנה ממשית, אבל הלקוח התאמץ להסתיר הכול." נג'נגה אמר לפרקליטו כי מבויה היה ראוי לסופו "כי מכר אותנו לאמריקנים."

    נג'נגה לא סיפק לבית המשפט הצהרה מסכמת ונידון למוות. לפי הודעת הממשלה, הוא הוצא להורג בתלייה ב־8 בנובמבר. סופר שלפני כן אמר: "למה אתם נטפלים אלי? למה לא לאיש הגדול?" אך הוא סירב לומר מיהו אותו "איש גדול". חידת זהותו המשיכה לרחף בשיח הפוליטי של קניה עוד עשרות שנים.

    "שמועה משכנעת מאוד מספרת שההוצאה להורג לא בוצעה," אומר דייוויד ויליאם כהן. "ממשלת קנייטה הודיעה שהוא הוצא להורג, אבל היו דיווחים על כך שהנידון למוות נראה בבולגריה, באתיופיה ובקניה. רבים מאמינים שזה היה חלק ממזימת ההתנקשות וכי השלטונות שיחררו אותו והניחו לו לצאת מהמדינה."

    לדברי פייק זיין, שביקר את אובמה ב־1968 וב־1974, אובמה טען כי הוא מכיר את הסיפור הפנימי של רצח מבויה ואף ראה את מבויה בבוקר ההתנקשות. רצח מבויה נותר פרק מסתורי בתולדות הפוליטיקה של קניה. רבים ממי שאינם בעלית השלטונית אומרים שהם בטוחים שהרוצח פעל בהמרצת אחד מיריביו של מבויה — האנשים שסבבו את קנייטה ואת דניאל ארפ מוי. איש לא הציג ראיות מכריעות. אבל החשדות סביב קנייטה ואנשי חוגו מתמידים, בעיקר בלואולנד. כשקנייטה בא לקיסומו, עיר של בני לואו בקרבת סביבת נעוריו של ברק אובמה, במסגרת מסעו לבחירה מחדש, השמיעו המקומיים קריאות בוז וצעקו, "איפה טום? איפה טום?"

    תגובתו של אובמה לרצח היתה זועפת וקולנית. הוא תבע הסבר. ("הייתי עם טום רק בשבוע שעבר. האם הממשלה יכולה לספר לי היכן הוא?") הריגת מבויה שמה למעשה קץ לחייו הציבוריים של אובמה. אבד הפטרון המיטיב היחיד שהיה לו אי־פעם. לא בכול הסכימו — דעותיו של אובמה בסוגיית הפיתוח היו שמאליות יותר — אך מבויה דאג לו, סיפק לו תפקידים במנגנון המדינה ושמר על קשריו עם המעמד הפוליטי בניירובי. אובמה פוטר מהממשלה, ומעולם לא חזר אליה.

    שלושה חודשים לאחר רצח מבויה גבר המתח בקניה. בשלהי אוקטובר 1969 בא קנייטה לקיסומו לחנוך בית חולים שלמימונו השיג אודינגה סיוע סובייטי. מאות בני לואו קראו לעברו קריאות גנאי. הנשיא לא הבליג על עלבונו. הוא הכריז שמפלגתו של אודינגה, "איחוד העם של קניה", "משתמשת במילים מזוהמות ומפלגות. אודינגה הוא ידידי, אבל הוליכו אותו שולל ועכשיו הוא ממשיך להוליך שולל את תושבי האזור הזה." אז הזהיר את אודינגה ותומכיו, "נטחן אתכם כמו קמח. כל מי שישתעשע בקִדמה שלנו יימחץ כמו ארבה. אל תאמרו אחר כך שלא הזהרתי אתכם פומבית." מכוניתו של קנייטה יצאה מקיסומו תחת מטר אבנים. השוטרים הפנו את רוביהם לעבר ההמון, הרגו לפחות תשעה ופצעו שבעים.

    יומיים אחר כך מימש קנייטה את אזהרתו מבשרת הרעות. הוא אסר את אודינגה ואת רוב מנהיגי מפלגתו והאשים אותם בניסיון הפיכה. אודינגה נשאר בכלא שנתיים. כל בן לואו, מקרב האינטלקטואלים ועובדי המדינה, חש בלחץ.

    לאחר אירועי 1969 החל אובמה להשתכר עד אובדן חושים כמעט בכל ערב ולהסתכן בנהיגה הביתה. "על המפתן היה מתעלף," אמר ליאו אודרה אומולו. סבסטיאן פיטר אוֹקוֹדה, פקיד ממשלה בכיר לשעבר ושותפו של אובמה לדירה באמצע שנות השבעים, נזכר שאובמה המשיך לשתות את הוויסקי המשובח ביותר במקומות בילוי כמו מלון סרינה ומלון בולוורד. הוא נהג להתלונן באוזני אוקודה ולומר לו: "פֶּזה מיכוּלה אֶן פֶּזה מַא אָבּינגוֹ" — "משלמים לי פרוטות."

    ב־1974 עברו פייק זיין ואשתו בניירובי. הם נטו את אוהלם בגן העירוני. "ברק בא והזמין אותנו להתגורר אצלו. היתה בעיה של כנופיות. אז עברנו לגור אצל ברק, והוא הרבה לשתות וצלע. שאלתי אותו מה קרה, ואז הוא סיפר: 'ניסו להרוג אותי.' הוא סיפר שהוא היה עד. הוא אמר שידוע לו מי רצח [את מבויה], ו'אני יודע, יהרגו אותי.' באותם לילות הוא היה שתוי מאוד וכעוס מאוד — כעוס על החיים. הנה הוא, אדם פיקח מאוד, ואסור לו לגלות את זהות המתנקש. הוא אמר שאין לו עבודה אמיתית בקניה. כל זה הצטבר לכדי צעיר זועם ומתוסכל מאוד."

    "זה נעשה ממש מפחיד. הוא היה כל כך זועם, יהיר ומסוכן, צועק נגד הממשלה באוזני כל מי שמוכן להקשיב," המשיך זיין. ברגעי פיכחותו ידע אובמה לזהות את אכזבותיו, את התפוררות שאיפותיו, ואמר, "אני רוצה לעשות את הדברים שלי כמיטב יכולתי. גם בבוא המוות, אני רוצה למות באופן יסודי."

    • דיוויד רמניק
    • דיוויד רמניק
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • אובמה: יש לו חלום
    • רבין – צמיחתו של מנהיג
    • הקנצלרית
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • הרצל
    • בן-גוריון, אפילוג
    • נתניהו ביוגרפיה
    • ברק: מלחמות חיי
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • מארז אורי אבנרי