הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אהבה זה לא פרקטיש
  • אהבה זה לא פרקטיש
    הקיבוץ המאוחד | פברואר 2015 | עיון, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 416 עמ' מודפסים

    גד יאיר מקשיב לתחושותיהם של ישראלים החיים בגרמניה. לפחדיהם, לקנאתם, להתרסתם, לכעסם, למסקנותיהם. הספר חושף את הרכיבים התרבותיים שביסוד תפקודם של גרמנים בשואה ואחריה, ואת תמונות המראה המתחלפות של הזהות הגרמנית והישראלית היום.

    "בשיח עם ישראלים היושבים בגרמניה, שצופים ונתקלים בגרמנים בשפתם ובביתם - ברחוב, בעבודה, אפילו בחדר המיטות, מביא גד יאיר תובנות שופעות ומרתקות, החושפות התמודדות מורכבת ועמוקה עם זהות אישית וקיבוצית – ובה בעת הן תמונת ראי שלנו: גם כשאנחנו מתבוננים בגרמנים, אנחנו רואים, כתמיד, אותנו עצמנו".
    דוד ויצטום, הטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון

    "בספר אהבה זה לא פרקטיש מפיק גד יאיר מן המפגש עם הגרמני של היום הסבר למה שקרה בעבר: מה נשאר בחינוך הגרמני ובהתנהגות הגרמנית כפי שהיה ומה השתנה? מה מחוללים בהקשר זה המשמעת, הסדר, המשפחה, חיי המין וההתנהלות בחדר המדרגות. הוא מסכם, כי "הגרמנים נחמדים מאוד... אבל משהו בכל זאת תקוע שם“. ה"תקיעות" של הגרמנים וה"תקיעות" של ישראלים במפגש עם גרמנים – זה הנושא".

    פרופ' משה צימרמן, היסטוריון, האוניברסיטה העברית בירושלים

    "הספר הוא מסמך שמציף את הסינדרום של יחסים נגועים בין גרמנים לישראלים, שהם תאומים לא זהים, ובשונות הייחודית של כל אחד מהם, נמצאת גם הזהות ביניהם".
    נדב בן נון, במאי הסרט "הגרמני הרך"

  • ספר דיגיטלי
     
    48
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • העין הפצועה: טראומה תרבותית והמבט הישראלי אל גרמניה
     
    בין ההערכה הרבה לכלכלה הגרמנית המודרנית ולמדיניות הגרמנית כלפי ישראל ובין התיעוב כלפי "עמלק" של תקופת מלחמת העולם השנייה, המתבסס על תודעת שואה מפותחת היטב, מוכרחה האמביוולנטיות להיוותר בעינה. הישראלי הממוצע לכוד בין שני כוחות, שני אילוצים - מצד אחד ההסתגלות לאירופה החדשה, שבה מהווה גרמניה ציר מרכזי, ומצד שני החיפוש אחר זהות קיבוצית, המחוברת בטבורה לשואה ולעבר.
    (משה צימרמן, עבר גרמני, זיכרון ישראלי)
     
    גדלנו עם השואה. זה גם ממשיך להיות כך. לראות את סבתא עם המספר ולשמוע את הסיפורים העצובים, ונוצרה בכולם, בי, בכולנו, הסקרנות. כל שנה אותה צפירה, כל שנה לעמוד, אותם סיפורים - זה היגיוני... ילד עומד פה ברחוב ובוכה, האימא עומדת קילומטר ממנו, אוטומטי אתה אומר - איזו אימא את? ככה הם... אני מגדיר אותם גם נאצים... יש משהו ברכיב החברתי שלהם שאִפשר להם לרצוח כל כך הרבה אנשים והוא עדיין שם... יש את הלהביט הצידה ויש נטייה לייצר סדר כשאף אחד לא מאתגר את הסדר.
    (ארכיטקט ישראלי, נמצא שנתיים בברלין)
     
    אני יודע, זה יישמע עכשיו מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים... הפנסיונר הזה, שקארין כמעט דרסה אותו בזִילְט, זה עם כובע הקורדרוי הקטן, בטוח שגם הוא לא נראה קודם כמו נאצי. ונהג המונית שמביא אותי לבר של מקס, גם הוא לא. אפשר לראות בפָּנים שלו שפעם הוא היה שומר במחנה ריכוז או איזה חתיכת שמוק מורעל בחזית, שהלשין על החבר'ה שלו ביחידה והביא אותם למשפט צבאי, כשהם סיפרו בערב בדיחות על היטלר הדפוק, או שהוא היה איזשהו פקיד שישב בלשכה מחופת עץ במֶהְריש־אוֹסְטְרָאוּ, ובחתימה שלו, בבוקר אחד באביב, הוא שלח לחיסול שבעים פרטיזנים עם הנשים שלהם ועם הילדים שלהם. אני לא יכול שלא לחשוב על זה כל הזמן.
    (כריסטיאן קראכט, ארץ פרומה)
     
    גם אני כפי הנראה איני יכול שלא לחשוב על זה כל הזמן. אני מחכה למרואיין נוסף בליטרָאטוּר האוּס, בבית הספרות השוכן במרכז ברלין, מטרים ספורים משדרת הקניות השוקקת בקוּדאם. בית הקפה הבורגני להפליא והמפואר שוכן ברחוב פַזַאנֵנְשְטרַאסֶה, בינות גלריות מרשימות ומוזיאון הפסלים של קטה קוֹלְוִויץ, מאה מטרים מבית הכנסת שהגרמנים שרפו בליל הבדולח. הקירות בו צבועים צהוב, ותקרה מעוטרת קישוטי בארוק מרחפת ממעל בגובה שישה מטרים. הנברשות אוחזות את המרחב בסימטרייה מאוזנת, מרגיעות את יושבי השולחנות בתחושת רווחה ונינוחות - בקיץ כמו בחורף. על הקירות תלויים פורטרטים ענקיים, משורטטים ביד מודרנית, ובסמוך להם - צילומים שחור־לבן של ברלין הטובה והישנה. ממקום מושבי, בִּפְנים, אני צופה אל המרפסת המוקפת זכוכית ואל גינת החוץ, שעוטרת את הבניין הויימארי מסביבו. אני מבקש לקבל סימן ראשון מהמרואיין שעתיד להגיע. ההמתנה נותנת לי זמן להרהר, רגע לאסוף את המחשבות וגם לצפות ביושבים סביבי.
    בבלי משים נודדות עיניי אל ארבעה גברים גרמנים היושבים מולי. ככל שאני מתבונן בהם יותר - מתעלם מן האיסור להישיר פה מבט אל זרים - כך מתחלף בעיני רוחי המַראֶה. אני מתבונן בצדודית פניהם, בוחן את הרכינה הנינוחה שלהם, מסתכל על הדמויות ומשווה אותן למטמון התמונות בזיכרוני. הנה, זה למולי יכול היה להיות נכדו של היידריך, ושכנו ממש דומה לאייכמן. לפתע חולפת מחשבה בראשי: הלוא הליטראטור האוס עמד פה גם אז, בימי הרייך השלישי, ועולה על הדעת כי היידריך ואייכמן וחבריהם ישבו ממש פה, בשולחן הזה, ותכננו את הפתרון שיציגו בבית הוועידה בואנזֶה. כן, הלוא הם בני אותו ההיימאט, אותו הכפר הגרמני. כפי שאמרה נעמי שמר, יש להם "אותה קומה - אותה בלורית שיער, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר", הן הם בעצם מאותו הכפר. כן, ארבעה גברים גרמנים - סתם ארבעה, סתם גברים - עשויים להיראות לעין הישראלית כְּאייכמנים או וַאכְמַאנִים. כי עיניים ישראליות רואות גם את מה שאין לפניהן. הן רואות מעבר לזמן, מעבר לַפָּנים, מעבר למקום. הישראלים אמנם יושבים נינוחים בבתי הקפה של ברלין 2014, אך מדי פעם, בחטף, עיניהם רואות את 1941, את שְקוּלֵי־הדְמוּת שישבו אז בגרמניה הנאצית, את הסבים וסבי הרבא של הצעירים היושבים לצידם שכם אל שכם.
    כזהו המבט הישראלי. הוא רואה אל מעבר לכאן ועכשיו, אל העבר, אל שֶׁהָיָה ואיננו. אך כוחו של המבט הישראלי גם ביכולתו לצפות אל מה שעלול לקרות שוב. המבט הישראלי רואה לאחור ולפנים ולצדדים כיוון שהוא פצוע. הטראומה התרבותית שהשואה חרטה בו הפכה את העין הישראלית לביונית, לרואת כול, ובכלל זה צפונות לב ונפש, רואה שנאות נסתרות וחושפת אנטישמים שעדיין לא יודעים שהם כאלו. את הדיווחים על כוחן המופלא של העין והאוזן הישראלית שמעתי פעם אחר פעם, בראיונות ובשיחות אקראי. ואכן, תיאורי את תוׂאמֵי היידריך ואייכמן היושבים בליטראטור האוס אינו מקורי כלל. אחרים רואים אותם בשדות תעופה ובקניונים, במשרדי הממשלה ובעירייה. זוהי הבנליות של הטראומה הישראלית.
     

     
    סיפור הפתיחה מתאר את סגולותיה של הרִשְתִּית הישראלית, שהטראומה מוטבעת בה מגיל צעיר. זו עין שאומנה לראות דרך פריזמה של גלות ושואה. המבט הישראלי מופעל באמצעות שלט רחוק היסטרי וחרד, כזה שמוליך אותו לראות כיצד אסונות עבר עלולים להתגלם בעתיד. כפי שלימד הסוציולוג הצרפתי הדגול, פייר בּורְדיֶיה, עין היא תמיד חברתית; תמיד היא רואה את מה שלימדוה לראות. כי כבר קאנט אמר שאין מַראֶה אוביקטיבי, ואין החזוּת נצפית ללא ההטלה מהרהורי לבו של זה שחוזה בה. ואכן, העין הישראלית תורגלה לזהות את הנסתר בגרמניה, להגביר את הרעש הלבן ולבודד את האות הרומז על רעוֹת: הנאצים עוד כאן. כפי שאמרה לי אחת המרואיינות, "זה הקטע, שאנחנו מחפשים [אותם], שאנחנו... המסע הכבד, ההיסטוריה". המבט הישראלי החשדן תמיד מחטט מתחת לגלוי כדי למצוא - כמו שאמרה לי מישהי - "מה יש שם באמת? כאילו, כמה הם מסתירים וכמה הם אמִתיים?" אפילו כאשר יש ניסיון לקיים חיים נורמליים, להתעלם איכשהו מן העבר, הרי הוא חוזר ומופיע בתודעה הישראלית. כפי שסיפר לי במאי קולנוע ישראלי, העובד מזה כמה שנים בברלין:
     
    אני מעדיף לא להתעסק בזה. שמע, יש... יש את הרגעים, וזה... אתה יודע, יש את הרגעים שאתה כן קורא איזה משהו ואתה נזכר - כן, נעשו פה דברים נוראיים... זה לא שזה לא עולה לפעמים. אבל דווקא אני חושב שבמקום האישי שלי, אני מעדיף לא להיכנס לזה, בגלל שאני חושב שאם הייתי מתעסק בזה כל היום, לא הייתי יכול לחיות פה. ויש דברים ש... שמע, זה לא פשוט. זה לא נושא שאני בקלות יכול לדבר עליו עם הגרמנים שאני מכיר. זה תמיד מעלה איזו מבוכה, איזו אי נעימות. כאילו, זה תמיד מעלה כל מיני רגעים משונים.
     
    אכן, העין הישראלית תמיד רואה צללים משונים מאחורי הדימוי הקונקרטי של כאן ועכשיו. זה לא קורה כל הזמן, גם לא ביחס לכולם. אבל מדי פעם, אומרים ישראלים, הם רואים מישהו שמפחיד אותם, שיכול היה להיות זה שיפגע בהם. כן, המבט הישראלי בגרמניה הוא פצוע ופוסט טראומטי. הישראלים מתבוננים באנשים פשוטים בגרמניה - גם באלו שנולדו הרבה אחרי המלחמה ההיא - ומחפשים סימן ואות לעבר. למעשה, הגרמנים בני ימינו הם כמו אצבע המורה על משהו קדום יותר וגם מהותי משהם רוצים לחשוב על עצמם כתוצריו או ממשיכיו. ישראלים אפילו נעזרים בצעירים גרמנים - בכולם, לאו דווקא בניאו־נאצים - כדי להבין מה היה בגרמניה ואיך יכול היה לקרות מה שהתרחש בה בימי הרייך השלישי. מראות ההווה של ברלין הליברלית של 2014 עוזרים לישראלים לקבל מענים חלקיים ולפעמים טורדניים, לשאלות שמעורר בהם משא הטראומה שהם נושאים בנפשם. העובדה שגרמנים רבים אינם אוהדי ישראל מגבירה בהם את תחושת השונוּת. לדבריה של חוקרת צעירה, "כן, בגרמניה אתה באמת זר, אתה כל הזמן יהודי. כל הזמן אתה, זה נחבט אליך מהקירות. הזרות שלך או היהדות שלך".
    במובן מסוים, המבט הישראלי הפצוע והמודע לזרותו הוא חשדן ומרשיע מראש. הגרמנים אולי תמימים, אבל ישראלים רבים חושבים שהמקומיים מסתירים בתוך עצמם שכבות מפוצלות בין נֹעַם לכעס, בין נימוס לסטייה, בין האפולוני לבין הדיוניסי. נכון, הישראלים סבורים שהגרמנים מנומסים, אדיבים ורהוטי התנהגות, אך רבים גם מזהים בהם זרמי עומק של תוקפנות, של ביקורתיות בין אישית ושל נוקשות בלתי מתפשרת. כאשר הישראלים מתבוננים בגרמניה, הם חושפים מערומים ומגלים נשכחות. כאשר הם מקשיבים לרחשיה השקטים, הם שומעים גם צלילים מהפכי בטן. כי העין הישראלית פצועה ועור התוף באוזן שרוט.
    מהם אותם פצעים? כיצד משפיעה הטראומה של השואה על המבט הישראלי? מהן ההשלכות של הפציעה הזהותית על שאר חושיהם של הישראלים? מה הם שומעים בגרמניה? האם הם משליכים על גרמנים בני ימינו סטריאוטיפים שאותם ינקו בישראל בחלב אמם או למדו בבית הספר ובסיור לפולין? והאם ייתכן שהעין הישראלית הפצועה בכל זאת רואה בְּגרמנים ובַּגֶרמַנִיוּת את מה שתרבותם מדחיקה ואינה מרשה לחשוף כלפי חוץ? ואם כן, כיצד זה שדווקא ישראלים רואים את המודחק ושומעים את המושתק? ומה כל זה מעיד על גרמנים ועל ישראלים? במענה על שאלות אלו, פרק זה מעיין בשאלת הפרה דיספוזיציה: למה ישראלים רואים את מה שהם רואים? מדוע האוזן שלהם כה רגישה לצלילי רכבת ועינם כה נחרדת מהדפס ה־Raus על השטיח לניקוי הרגליים בכניסה לביתם?
    פסיכולוגים מבקשים להבין כיצד פגמה טראומה אישית באישיותו של אדם. הסוציולוגים, לעומתם, חוקרים טראומה תרבותית על מנת להבין כיצד היא בנתה את האופי הלאומי של בני החברה שעברה אותה. בעוד הטראומה הפסיכולוגית צולקת, הסוציולוגית מעצימה; בעוד הראשונה מגבילה ומפחיתה, השנייה בונה ומכוונת. הסוציולוגים חוקרים את הכוח המכונן, המייצר, המעצים והמְתַּגְבֵּר של טראומה משותפת, ובוחנים כיצד טראומה זו בונה את הגוף ואת חושיו, את המחשבות, הערכים, המעשים והיצירות. במונחיו של פייר בּוּרדיֶיה, אני מבקש אפוא לבחון כאן כיצד מעצימה הטראומה התרבותית של השואה את ההבִּיטוּס הישראלי, קרי את רגישות עינם של ישראלים ואת אוזניהם, וכיצד היא משפיעה על לבם ועל מחשבותיהם ביחס לחיים בגרמניה ובנוגע לילידיה.
    הדיון על טראומה תרבותית זכה בעשור האחרון לפיתוח משמעותי. המושג מתייחס לאירוע רב עוצמה, המותיר את חותמו בשל עבודת זיכרון שיטתית: בחירה של אירוע, העצמתו, שִחזורו בטקסים והפיכתו לעוגן בזהות הלאומית. כי זאת יש לדעת: לא כל אסון מתמסד לכלל טראומה תרבותית. הוגים גרמנים עסוקים, למשל, בשאלה כיצד זה לא נוצרה טראומה לאומית גרמנית בעקבות הפצצות בעלות הברית על 100 ערים במהלך מלחמת העולם השנייה? שאלה זו עומדת כשברקע, כמובן, מוצבת השאלה ההשוואתית, לאמור, כיצד זה שרק השואה הוגדרה כאירוע המכונן של טראומה תרבותית גלובלית? בדיון להלן איני נותן מענה לשאלות אלו. אני מבקש לפתח אותו בהקשר ספציפי יותר ולשאול: מה השפעת הטראומה התרבותית של השואה על הרגישות שיש לישראלים כלפי גרמניה והגרמנים? האם הטראומה התרבותית של השואה החלישה את הישראלים או שמא, להיפך, דווקא חיזקה את עמידתם למול העולם? מה היא בנתה בחושיהם ואילו רגישויות פיתחה בהם?
    אין זו שאלה ראשונית. את ספרה ישראלים, ברלין פתחה פניה עוז־זלצברגר בפרק "כתב חידה". "החידה, בעיניי", היא כותבת, "היא היכולת להיות ישראלי בברלין בלי לשמוע בה תמיד, בכל רגע ורגע, את הצרחה המשותפת של מאות האמהות במחנה הריכוז פלאשוב, כשהבינו שטרנספורט הילדים כבר יוצא לאושוויץ. בלי לשמוע, מעל כל קולותיה של ברלין, את השקט סביב התינוק ההרוג על הרציף במיידאנק" (עמ' 12). בהמשך הספר היא מדברת על מראות "רדיואקטיוויים" עבור ישראלים ועל נושאים נפיצים, שבניגוד לישראלים אינם מעלים כל תהייה בגרמנים. הישראלים בברלין של 2014 שונים מעט מאחיהם שבילו פה או שהו פה בעת כתיבת יומן המסע של עוז־זלצברגר, הגם שמעט ממרואייניה הפכו גם לשלי. כי עולם קטן, ברלין. כרך ענק, ובכל זאת, עם כל האגו הישראלי והגאווה על הקהילה המתפתחת - מדובר, עדיין, באלפים בודדים, אולי על 20,000. רבים בקהילה מכירים זה את זה, רבים מַפְנים אותי אל "החשודים הרגילים". כך או כך, בשונה ממה שפניה עוז־זלצברגר שמעה 15 שנים לפניי, אף אחד מן המרואיינים שלי לא הזכיר את פלאשוב, איש מהם גם לא חשב על מיידאנק. הם לא "שואתיים" כמו שפניה עוז־זלצברגר מתארת בספרה, ורבים מהם אף מנסים להתגבר, להשלים, להגיע לסוג של סטטוס קוו עם גרמניה. ישראלים רבים מעריכים את מדיניות הרווחה ואת הסדר, רבים מהם מעריצים את הנס הכלכלי ואת יכולתם של הגרמנים לשקם את ארצם באופן כה מהיר. אבל היחס, כאמור, הוא דואלי. כפי שאחת המרואיינות אמרה, "אני בטוחה שיש להרבה [ישראלים הכוונה] לא לבוא ולהאשים, אלא להגיד כזה - זה בסדר. אבל מצד שני אתה לא רוצה להגיד אל תדאגי, תשכחי את זה, הכול בסדר".
    אז עם כל הרצון לקיים סוג של נורמליות מתפשרת, העין הישראלית הפצועה עדיין רואה רוחות רפאים והאוזן שומעת את טפיפות רגליהן. בפרפרזה על השיר האלמותי של מאיר אריאל ("בקצה של כל משפט בעברית יושב לו ערבי עם נרגילה") - הרי שישראלים שומעים בקצה של כל משפט בגרמנית נאצי שקורא בקול את המיין קאמפף. כפי שאמרה אחת המרואיינות - צעירה שהגיעה לא מכבר לברלין - בהחלט יש ברלין חדשה וגרמנים חדשים. אבל לדבריה, "יש מלא סתירות, כאילו. זה גם הדור החדש, הצעיר, שהוא כאילו ליברלי ומודרני והיפי, אתה יודע, משוחרר. אז כאילו עדיין יש להם את הקודים החברתיים הגרמניים האלה שזה כאילו סותר אחד את השני לגמרי". בהמשך השיחה היא מתארת את היחס המטריד שלו זכתה מן הרשויות - יחס פורמלי, מכני, כאילו הייתה מספר. ומספרים, כידוע, מעוררים בישראלים זיכרונות לא נוחים מגרמניה, כי מספרים היו אחד המכשירים המרכזיים שהפעילו הנאצים: דה הומניזציה ומחיקת זהות. לדבריה, "זה הכול כאילו נורא נורא מכני, באמת כמו שאתה מצפה [מגרמניה]. אבל גם אין מחשבה, אין... אתה כאילו מספר. אז קשה לי עם זה כי זאת מנטליות שלא נקלטת בשבילי". המרואיינת, בת 22, קוסמופוליטית ופתוחה, מתקשה להבין פרקטיקות מקומיות, מפני שעברה סוציאליזציה ישראלית ואופייה ישראלי. הרקע המשפחתי שלה - סבה נמלט לישראל מגרמניה - לא פוטר אותה מכובד המבט הפצוע. לדבריה, היא שוחחה עם בת דודתה שהגיעה להתגורר בברלין ושתיהן הגיעו למסקנה משותפת.
     
    ודיברנו בינינו וזה מרגיש כאילו העיר הזאת קצת רדופה. אתה יודע, כן היא אפורה וכן היא זה... ומשהו כזה, משהו לא בסדר כזה. יש איזו תחושה כזאתי שזה לא כמו ברצלונה, זה לא כמו פריז... ויכול להיות שזה בגלל שאנחנו יודעים מה קרה פה, אבל מצד שני, אתה מרגיש את זה... גם אבא שלי עושה מלא בדיחות על זה: "לא קל לך?" [הוא שואל בציניות] - "אה, בסדר, יש שם את כל הנשמות ששומרות עליך".
     
    ישראלים מבינים מיד את הבדיחה של האב בדבר "הנשמות השומרות" בברלין, העיר שנחווית כרדופה. הם רואים את ברלין הפורחת והמתחדשת רדופה בזיכרונות. את האנדרטאות והמוזיאונים רואים כולם, אבל את 'נוכחות המאיים' של פרויד (ה־unheimlich) רואים בעיקר ישראלים. אפילו התמים מאיים עליהם. צעידת אקראי בגרמניה, למשל, מוליכה ישראלים אל הפארקים, כי הרומנטיקה הגרמנית הטביעה בציונות את האהבה ליער ואת החיבה לירוק. העצים נישאים לגובה ועליהם צבועים ירוק עז, מעלים קנאה בקרב בני המִדְבָּר שאינם מורגלים בו. עוד הם מתפעלים מן העצים ומשהם מתקרבים אליהם, הם נחשפים למספר הזהות המוטבע בהם. תדהמה אוחזת בהם: הגרמנים ממַספרים גם עצים. נכון, הרציונליות הגרמנית נותנת בעצים סימנים ממוספרים מסיבות טובות - כדי לייעל את הטיפול בגנים, כדי לנצל באופן נכון את כספי הציבור. אך מבחינת הישראלים, הפרקטיקה של הטבעת מספר בעץ החי משולה לפרקטיקה נאצית. מספרים המוטבעים בחי מעלים בישראלים גם בלי רצון, אסוציאציות של אושוויץ. מספרים חרוטים בעץ מסמלים עבורם את כל הרע שבסדר, את כל המחריד שביעילות הגרמנית, את המכני שמשתלט על החי.
    אם לא די שעצים ממוספרים מעלים בהם אסוציאציות שואתיות, הטבעת סימנים בילדים מעלה גם מעלה. ישראלים המגדלים ילדים בגרמניה נחשפו לפרקטיקה של הטבעת סימנים בילדים מטעמי ארגון. מרואיינים מספרים כי הגננות "ממרקרות" את הילדים שנשארים לארוחת צהריים "כדי שיהיה ברור מי הולך לאן או מי אוכל מה". "מה?", שואל הישראלי, "הם מטביעים סימנים גם בילדים? האם אינם מבינים שההיגיון הוא אותו היגיון, שהפרקטיקה היא אותה פרקטיקה? האם אינם רואים שמה שהם תופשים כפרקטיקה חינוכית עכשווית ויעילה, מבטא את אותה רציונליות שהייתה כרוכה בספירה, ניהול, ניצול, שריפה ומִחזוּר פריטי גופם של קורבנותיהם?"
    הבעתה הישראלית מנוכחות העבר הגרמני במודרני ובחדש חוזרת, לפעמים, גם בשיחות בין צעירים מישראל ומגרמניה, כאשר הראשונים מספרים על הסבא והסבתא שברחו מברלין, בעוד האחרונים מודים, לפתע, כי הסבא הגרמני שלהם שירת בוורמאכט ובנדיר גם באס אס. לדוגמה, מרואיינת סיפרה על שיחה עם ידידה גרמנייה: "זה התחיל בזה שהיא שאלה אותי איך זה שיש לי פספורט גרמני או משהו כזה. אז אמרתי לה: 'סבא שלי'... ואז היא שאלה: 'ומה קרה להם?' אמרתי - "סבא שלי בא בעליית הנוער וסבא וסבתא רבא שלי נרצחו". ואז הייתה שתיקה מביכה ואז היא אמרה - 'כן, סבא שלי היה קצין באס אס'. תזמון מעולה, דרך אגב. ואז אני כזה - 'או־קיי'!"
    מצבים מעין אלו מסיטים את השיחה ואת היחסים ממסילות הנועם, מכניסים טריז בלתי אותנטי בדיאלוג, והופכים את היחס הבובריאני של אני־אתה ליחס מחופצן של "הלז נגד האני", שרואה בי את הלז. כאשר סבא נכנס לתמונה, יש ישראלים שרואים למולם את המקַרבֵּן ההיסטורי, והם עדיין קורבָּן. לישראלים יש עסק בלתי פתור עם סבא, בדיוק כמו שלסבתא הגרמניה יש, לפעמים, עסק בלתי פתור עם יהודים. דוגמה לכך נתן ארכיטקט ישראלי, הנמצא בזוגיות עם בחורה גרמנייה כבר למעלה מחמש שנים.
     
    הסבתא שלה. חבר שלי עושה לי את המוות, על הסבתא של החברה שלי, שיש איזה רקע נאצי, לא משהו... אבל משהו היה שם. הייתה תקופה ארוכה שחברה שלי הרגישה שאם היא תספר לה יהיה מזה סיפור. כשחברה שלי הגיעה לגיל ההתבגרות אז סבתא שלה באה להורים ואמרה להם: "עכשיו זו האחריות שלכם שהיא לא תפגוש יהודי". זו הקצנה, זו לא סיטואציה שתקרה כעת. [היום] היא באה ואומרת שלום ולוחצת את היד ומדברת איתי. אבל פעם זה היה ככה.  וחבר שלי עושה לי את המוות. כל פעם הוא שואל אותי: "אבל מה, סבתא שלה, אתה לוחץ לה את היד? אתה מדבר איתה?" וזה לא מה שאני אומר, אבל כל פעם אני שואל את עצמי למה זה לא מציק לי, למה זה לא, למה אני לא מלא בכעס, למה אני לא אומר - "לא! אני לא מוכן!" מה שאני אומר זה שבסופו של דבר אני במערכת יחסים עם חברה שלי ומה שחשוב לי זה הרגשות שלה. אולי אני עובר פה איזה קו אדום שאסור לי לעבור ואני צריך להגיד - "לא! אני לא יכול!"
     
    אז סבא וסבתא זה עסק לא פתור, ערפילי לפעמים ומיושן, אבל לא בלי משמעות ולא בלי לבטים וחיבוטי אשמה. ואכן, אחת הכרוניקות החוזרות על עצמן נוגעת להתבוננות של ישראלים על אנשים זקנים בגרמניה, על מי שאולי היו שם בימי גירוש, רצח ושואה. העין הישראלית רגישה במיוחד למראה זקנים במרחב הציבורי והתודעה מפעילה מנגנוני חישוב מתוחכמים ומהירים: "הוא נראה בן 85, אז ב־1942 בטח היה בערך בן 15-16, זה סימן שהוא לא היה מראשי המִשטר, אבל בטח שהיה בנוער ההיטלראי ובוודאי הזדהה עם הדרך ועם המנהיגות". מרואיינים חוזרים ומעלים מפגשים עם קשישים, מספרים על האופן שבו הסַמנים של הרייך השלישי עודם עולים מבין שיטי התנהגותם. יש שמסתובבים עם מצלמה - וכשהם רואים זקן מיד הם מפנים את העדשה כדי להנציח את הפושע. הם יושבים מול קשישה בתחבורה הציבורית - ומיד חולפות בראשם שאלות היכן גדלה, מה עשתה, ומה היא חושבת על יהודים אפילו בימינו. כפי שאמר אחד המרואיינים: "אני חושב שהאתוס של השואה זה משהו שאנחנו עוד לא השתחררנו ממנו, ואנחנו רְדוּפִים כל הזמן. אם זה באינפלציית בדיחות השואה שקורות לך פה, אם זה בשאלות שחוזרות אליך, אם זה באינסטינקט הבסיסי שלך של לקום לזקנים. זקנים וילדים זה הדבר הכי חמוד, ואתה מסתכל על זקנים ושואל: "הוא מספיק מבוגר כדי להיות בהיטלר יוגנד או לא?" מרואיינת בת כ־65, שחיה כבר 40 שנה בברלין, אמרה: "אתה יודע מה, לפעמים, אני מוכרחה לומר שלפעמים זה עדיין אצלי, אני הולכת ברחוב ורואה ככה בני אדם זקנים, הולכים עם מקל, ויש לי מצד אחד נורא רחמים, כי הגוף כבר קמל, אבל מצד שני אני אומרת לעצמי, אולי בכל זאת הם - אתה יודע, יש את זה. יש אסוציאציות".
    אין ספק: זקנים בגרמניה הם עניין רגשי סבוך לישראלים. הסיפורים על "זקנים נאצים בארון" או על סבא ועל סבתא ממורשת הרייך שבו והופיעו בשיחות. יש מרואיינים שתיארו את המבוכה שנסוכה בנפשם, כאשר ידידיהם אמרו להם כי "סבא שלי לא היה במלחמה", או - כמו שאמר אייכמן במשפטו על קורבנותיו - "אני דווקא חיבבתי יהודים". כל אימת שמושלך אל האוויר סב נכה בתור מגננה זהותית, הישראלים מתקפדים ואומרים לעצמם שהם לא רוצים לשמוע כלל. אין סיכוי שיש אמת בסיפורים הללו, כי כל החברים מספרים על סב נכה, על מי שלא גויס ועל שוחרי שלום ואחווה. הַסָּפֵק הישראלי הוא בִּילְט־אִין בתרבות. אם כולם היו מתנגדי מִשטר, אומרת הפרשנות הישראלית, אז מי לעזאזל הפעיל את מכונות המוות והמחנות. כפי שסיפר אחד המרואיינים, את הדיבור על הסבים הוא חווה עם ניגודים מוּבְנִים מראש. לדבריו, מצד אחד אתה מגיע עם המחשבה המוכנה מראש של היו פה נאצים, אך מצד שני אתה גם אומר, לי זה לא קורה.
     
    בוא נגיד ששמעתי כבר כמה פעמים את הסיפור ש"סבא שלי היה נכה והוא גר בכפר", כאילו. אני אף פעם לא מאמין לסיפורים האלה. אני לא חושב שהייתי יכול נגיד לחיות פה בשנות ה־60. אני חושב שהעובדה שהגיל הממוצע של האנשים שאני עובד איתם הוא 30 ומשהו, כאילו הם בדרך כלל בשנות ה־30 או ה־40 לחייהם, ואני חושב שאם אני עובד עם מישהו, אז כן, זה המשפחה שלו. אבל רוב הסיכויים שזה סבא שלו. אני לא חושב שאפשר להטיל אחריות על מישהו על מה שסבא שלו עשה. ואני לא חושב שהייתי יכול לחיות פה בשנות ה־60. בשנות ה־60 זה עדיין, אתה יודע, המנהלים שקבעו עדיין היו אנשים שהיו נאצים. ואני חושב שיש אנשים, שאם הייתי מסתובב פה, אז עדיין היו חיילים לשעבר שאולי לקחו את המשפחה שלך לאיזה יער.
     
    המחשבות הללו עובדות סביב השעון, ללא הרף, מפענחות כל דבר. כמו כלפי זקנים, התודעה הישראלית מגיבה בחוזקה גם לשלג הגרמני ולקור המקפיא בחורף. האסוציאציות בין שלג לשואה עולות גם בפולין, כמובן, אך ישראלים מזועזעים מן הקור והשלג בגרמניה, כיוון שהגרמנים הם שאִרגנו את צעדות המוות ומפני שהם היו הסיבה המקורית למסע הקפוא אל הסוף. נכון, הישראלים נלהבים כִּיְלִידֵי מִדבר למראה הפתיתים הראשונים היורדים כמַן מִן השמיים, אבל במהירות רבה עוֹלָה ממעמקי תודעתם המחשבה על הקור, על אלו שצעדו יחפים בשלג, על קשיי ההישרדות של אלו שנמלטו אלֵי חיים ביער. מחשבותיהם מלוות את מבטם אל השלג הנערם ואומרות: "מעניין איך זה היה לסבתא שלי, איך היא צעדה כל כך הרבה קילומטרים בשלג כזה". הם נוסעים ברכבת לאורך הפסים המושלגים, וזוהי המחשבה המנקרת במוחם; הם פוסעים ביער העטוי לבן ושואלים: "מה קבור פה מתחת לשׂלמת השלג?" גם כאשר אין לישראלים סיפורי סבתא אישיים, בכל זאת הם מעלים בראשם סיפורים קאנוניים ותמונות חקוקות - בין אם אותנטיות ובין אם מעוּבָּדוֹת. נכון שהתחושה פחות חזקה מבעבר, הם אומרים, ואולי גם קיימת כבר ציניות כלפי הזיכרון השואתי, אבל הסיפור חוזר. כמו שאמר אחד המרואיינים: "יש צחוקים של ישראלים, נוסעים בחורף ברכבת ויש שלג, אז אתה חושב: וואי, איך סבתא שלי הלכה בשלג בפירנאים. לשנייה אתה מדמיין את זה, אבל זה לא באמת נשאר איתך כל הלילה ואתה הולך לישון בברלין".
    אם השלג מקפיא בישראלים עצמות ומחשבות, הרי שצלילי רכבות מחוללים בהם זעזועי אוזן. מבחינתם, כל רציף רכבת הוא נקודת מוצא פוטנציאלית לאושוויץ, כל קרון - כלי הובלה אלֵי שוחט. זכורה לי הפעם הראשונה בה עליתי על רכבת באירופה. שקשוק גלגלי הקטר הקרב אל התחנה, והכותרת על לוח המודעות ברציף: "מברלין לבריסל", עוררו בי, ברגע הראשון, סוג של פיק ברכיים. גם חוויה זו חוזרת ועולה בסיפוריהם של ישראלים. הרכבת - תמיד נוחה, כמעט תמיד מדויקת - מעוררת בישראלים אי נחת. גם הדברים הקשורים בה - כרטיסן וביקורת פתע, למשל - מעלים מתאי הזיכרון את אנשי האס אס. הרציף, השקשוק, הדיוק, התנועה הרציפה - כל אלו מעלים אסוציאציה של כּלי ההשמדה, מזכירים את ההובלה אלֵי מוות. לא בכדי בחר מוזיאון ההנצחה "יד ושם" להציב ביער ירושלים קרון רכבת גרמני המתבונן אל האינסוף. כן, עד היום יש לישראלים עניין בלתי פתור גם עם רכבות. כך זה עם רכבת אולטרה מהירה כמו ה־ICE וכך עם המרשרשת בעתיקותה: כי בראש הישראלי, רכבת גרמנית תמיד נוסעת לאושוויץ.
     

     
    ברלין אינה שוכחת את אושוויץ ובוודאי לא את מקומה בפתרון הסופי. "ברלין היא מֶכָּה של הזיכרון", אומרת עמיתה שלי, הפרופ' ורד ויניצקי־סרוסי. אין ספק. בברלין יש עבודת זיכרון משמעותית מאוד. אך לא מדובר רק על מקומות מפורסמים, כמו האנדרטה לספרים השרופים של אולמן או על המוזיאון היהודי ומוזיאון השואה. לכל אשר תפנה בברלין, ניצבת למולך אנדרטה; בכל מדרכת רחוב תמצא שלט פליז, את השטולפרשטֵיין, היצוק בבטון והמורה למתבונן: "מכאן גּוּרשו". אתה יושב בתחנת אוטובוס וקולט שאתה במוזיאון "לא נשכח את מעשיו של אייכמן"; אתה פוסע על יד אולם קונצרטים, ושלט זיכרון מזכיר כי מפה נשלחו רפי־שכל וחולי־נפש להשמדה בתכנית טי־4 (תכנית ההמתה בגז).
    כל הזמן מוזכרת השואה, והעבר, לפיכך, נוכח ללא הרף. נכון שיש המבקשים להתעלם במכוּון מן העבר; ונכון שגם ישראלים מתרגלים לנוכחות העבר והוא שוקע אל תוך המובן מאליו. אבל תמיד הם מגלים מקום חדש, ומדי פעם עולה בתודעתם עדות למה שקרה פה. כפי שאמרה עיתונאית ישראלית, "זה נמצא בעיקר בהתחלה, אבל עם הזמן זה פחות נוכח... אבל להגיד שזה יוצא לגמרי מהראש ומהאג'נדה? לא! זה קיים. כשמישהו גרמני כועס עליך, בהקשר ציבורי בדרך כלל... אם אני נוסעת עם האופניים על המדרכה, ואם איזו גרמניה נובחת עלי כך שאני לא מבינה מרוב שזו נביחה, היא זורקת אותי לשם. לגמרי".
     

     
    ההפתעה בה הינך נזרק מן הנחמדות של היומיום אל הזיכרון של התופת מתרחשת באבחה חדה. לדוגמה, באחד הביקורים בברלין ערכתי סיור בקמפוס של האוניברסיטה החופשית בעיר. הסתובבתי מעט בינות לבניינים, מתלהב מן הירוק והנינוח ולפתע, על קירותיו של מבנה תמים, לכאורה, התנוסס שלט ברזל שמשך את תשומת לבי: בזה המקום ניהלו יוזף מנגלה וצוותו את המחקר על גופם של אלה שהושמדו בימי הרייך השלישי, אלה שבשם ניסוי מדע בסיסי ויישומי הושלכו ממטוסים למים קפואים ואלה שהוקפאו וחוממו בחזרה. מיד התעוררו בי אסוציאציות על הצד השני של העיר, ועלו התמונות ממחנה הריכוז זקסנהאוּזן. אסוציאציות דומות עולות בישראלים גם אחרי עשרות שנות חיים בברלין. בני זוג מבוגרים, המתגוררים בגרמניה כבר 40 שנה וגידלו בה את בנותיהם, סיפרו על אחת החוויות המפתיעות שלהם.
     
    תשמע, למשל, רוני. יום אחד היא אומרת לי שהיא צריכה פיג'מה והיא רצתה לקנות לבד. אמרתי, בסדר, קחי כסף ותלכי לקנות לך פיג'מה. הילדה חוזרת לי עם פיג'מה עם פסים. אתה תיכף קולט, אבל היא לא, היא לא גדלה עם זה. אמרתי לה, "רוני, מצטערת, תחזירי את זה". אבל היא אמרה - "תראי, זה מתאים לי" - ואמרתי לה - "רוני, את לא לובשת את זה"... היא לבשה את זה, ואני הייתי בשוק. אמרתי לה, "רוני, את לא!" היא הלכה והחזירה.
     
    כמו המראות, גם השפה הגרמנית מכה בישראלים בסרעפת. על הרגישות הקיצונית ביחס אליה עמדה כבר פניה עוז־זלצברגר בספרה ישראלים, ברלין. "רוב הגרמנים לא מבינים מה השפה שלהם, שפת היומיום, גורמת לאוזן ישראלית לא מורגלת... איך אפשר להסביר לאנשים טובים המדברים בשפת אִמם ששפת אִמם מלאה מילים רדיואקטיוויות... כך מפלה השפה הגרמנית בין ישראלים לגרמנים. בנו היא מכה, בהם לא. הם לא יודעים מה עושות לנו רַאוּס ואַאוּסְשטייגן, ארבייט ופְרַיי, שְנֶל ואַכְטוּנג" (עמ' 156 ובתרגום חופשי לפי הסדר - החוצה, צא החוצה, עבודה, משחררת, מהר ושים לב). ואכן, מפגשם של ישראלים עם השפה הגרמנית הוא קשה - לרוב בשל המבנה הלשוני הלא מוּכּר - אך עולה לפעמים גם קושי להתחבר לגרמנית בשל צלילי השפה ובגלל האסוציאציות שמילים מעלות. אכן, יש מילים בגרמנית שהן "רדיואקטיוויות". ויש צורות התבטאות שמקפיאות את דמם של ישראלים. דבר זה מאפיין ישראלים שמגיעים לביקור קצר בגרמניה, וגם את מי שמתגורר בה במשך שנים. מדריך תיירים ישראלי, המתגורר בעיר למעלה מחמש שנים, סיפר על אירוע אופייני עם ישראלים וגם הציע הסבר לטראומה האוזנית הישראלית.
     
    אתמול הייתי עם תיירת ישראלית ברכבת התחתית ועמדו לידנו שני גרמנים צעירים ודיברו, והיא אומרת לי: "וואי, השפה הזאת נשמעת כל כך נוראית, כאילו אני לא יודעת מה הם אומרים, אבל זה נשמע לי כאילו הם אומרים דברים נוראיים". זו הייתה שיחת חולין, אין יותר שיחת חולין מזה. ואותו דבר [קורה] גם כשאנחנו שומעים ערבים מדברים, אנחנו בטוחים שהנה הם עכשיו רוקמים את הפיגוע הבא. שום דבר לא נשמע תמים בערבית לאוזן שלנו, ושום דבר לא נשמע תמים בגרמנית לאוזן שלנו. זו מן הבניָה כזאת.
     
    הפחד שהגרמנית מעלה בישראלים לא עוזב אותם בנקל וגם לא מיד. אחד המרואיינים, אינטלקטואל בשנות ה־30 לחייו שנמצא בברלין כשנה וחצי, סיפר על צפייה במשחק כדורגל של קבוצת הֶרְטָה ברלין. "אתה יושב באצטדיון, והם  צועקים 'זיג הייל', שזאת אומרת, הם עדיין משתמשים בזה, וזו שפה נפיצה". בהמשיכו את הדיון על השפה הוא טען שכיוון שהשפה נותרה אותה שפה, גרמניה נותרה, במובן מסוים, אותה גרמניה. לדבריו, "אפילו המשפט הפשוט כאילו, 'נאציז ראוס', שזה היום מאוד פופולרי. זה גם כאילו... אתה מרגיש טוב, אבל המבנה של המשפט נשאר אותו דבר. הם החליפו פה את המשתנה, אבל לא יצרו באמת אלטרנטיבה. אני חושב שגם הגרמנים מפחדים מזה. זאת אומרת, לא עשו פה חריש עמוק". ממש כמו שתיארה פניה עוז־זלצברגר, השפה הגרמנית היא נפיצה ורדיואקטיווית. גם בלי להתכוון, המילים והצלילים קשורים לטבור הטראומה הישראלית. כפי שאמר מרואיין:
     
    הקורפוס שממנו אנחנו בונים את הדימוי שלנו על גרמניה זה משני דברים: או הסרטים הכחולים ב־RTL, שגדלנו עליהם בשנות ה־80, או לחלופין: קצינים נאצים. ואז כל השפה שלנו, כל מה שאנחנו יודעים להגיד בגרמנית, זה: ראוּס, יוּדֶן וקפּוּט. עכשיו, כשאתה מגיע לפה, בן אדם אומר "הטלוויזיה שלי קפּוּט", או... כאילו, אני גמור... קפּוּט... כאילו, אצלך זה שואה! השפה הזאת היא המטענים האלה, היא השְלטים האלה של המנקה רגליים הזה, או השֶלט בחנות.
     
    דוקטורנטית שהגיעה לא מכבר לתקופה של ארבע שנים בברלין, התייחסה למה שהיא שומעת מתחת לחלונה. "בבקרים אני שומעת צעקות או פקודות במגאפון: נַיין! אכטוּנג! נַיין! (ועוד מילים שאני לא מבינה). לקח לי יותר משבוע להבין שליד הבניין שלי יש גן ילדים. לצד המחשבות כמו 'מכאן זה מתחיל', אני חייבת לציין שהילדים נראים מאושרים, חופשיים וצבעוניים". האסוציאציות הראשוניות באות מהבטן, מקפיאות מפחד. ההפשרה מגיעה אחר כך. חברתה כתבה לה על חוויה דומה:
     
    ביוני האחרון הופעתי בפסטיבל בגרמניה עם האנסמבל שלי. בסוף אחד השירים היותר מרשימים מוזיקלית, לאחר מחיאות כפיים סוערות ולפני שהתחלנו את השיר הבא, מישהו מהקהל צעק אלינו "אלֶס אכטוּנג". כולנו נורא נבהלנו. אני יודעת שאכטונג זה זהירות, אז בכלל הייתי מודאגת. ממה מזהירים אותנו? הסתכלנו אחת על השנייה והמשכנו בהופעה. לאחר ההופעה אחת הבנות ביררה עם המשפחה המארחת שלה, ומסתבר שאלֶס אכטוּנג זה "כל הכבוד".
     
    ישראלים חזרו וציינו את הקושי שלהם עם הגרמנית, לפעמים אפילו הופתעו עד כמה. צעיר ישראלי שהיגר זה מקרוב לברלין ציין כי התאקלם במהירות על השפה הצרפתית או הסרי לנקית בביקוריו שם. הגרמנית, לעומת זאת, יושבת במקום אחר, פגוע, גם אם לא מודע. אדרבה - לדבריו אין לו בכלל "תודעה רגשית לנאצים ולרדיפת יהודים", ובכל זאת יש לו קושי עם הגרמנית. לדבריו, "אני מטבעי מסתדר עם שפות ומשום מה יש לי איזשהו בלוק עם גרמנית, שאני לא יכול להסביר אותו. זאת השפה הראשונה שפשוט לוקח לי יותר מדי זמן. היא לא אינסטינקטיבית בשבילי". הקושי הזה נובע פעמים רבות מן הזיהוי שעורכים ישראלים בין הגרמנית לשפת האויב המאיים מכול - ומהדהדים בכך את הקושי העצום בלימודי הערבית. כי שפת אויב מהווה מעצור זהותי; היא יוצרת גוש בגרון, שמקשה להוציא צליל.
    ואכן, אחת המרואיינות, מוזיקאית מקצועית בעברה, דיווחה על חוויה גופנית קשה מול צלילי הגרמנית שהִכו באוזנה. לדבריה, עם הגיעה לגרמניה היא לקתה באלם דיבור. בהיותה מוזיקלית, היא שמעה בשפה הברלינאית צלילי נאצים - ולקתה באלם. שפת הנאצים ונוכחות צלליהם בדיבור היומיום יצרו בה תופעה היסטרית קלאסית. היא גדלה בבית שהסב האחד בו היה גרמני והשני אוסטרי, והגרמנית לא הייתה זרה לאוזנה. אבל המפגש עם הגרמנית בברלין הפתיע אותה. לדבריה, "הפתיעה אותי הגרמנית. הניגון הברלינאי נשמע לי פתאום כמו סרטי שואה. לא הייתי מוכנה לזה בכלל. גדלתי על נגינה וינאית, והברלינאית היא בקווים ישרים וממש כואבת באוזן. כעת היא נעימה לי, מתרגלים, [אבל] כשהגעתי איבדתי את הקול שלי למשך איזה שבועיים. זה קרה לי בשל ההלם. זה נורא קשה, כי אני רגילה להביע את עצמי היטב. ביליתי את השנה הראשונה באיזו התנגדות. אני מגיעה לקורס האינטגרציה ומשתדלת לא לשמוע שום דבר בגלל הדיכאון". מרואיינת אחרת, השוהה כבר למעלה משלוש שנים בברלין, הוסיפה והסבירה את הפחד הרוטט בקרביה כאשר נשמעת השפה הגרמנית. "כן, יש להם את הצליל הגרוני, גם אם זה לא גרוני. אני נבהלת, כאילו אם אני שומעת ברכבת, או כשילדים צועקים בגרמנית, זה עושה לי משהו. וחבר טוב שלי, ישראלי, אמר פעם: 'אני, אין לי בעיה עם גרמנית, אבל כשילדים מדברים גרמנית, אני לא מסוגל לשמוע אותם'. וזאת שפה שיש בה משהו שהוא קשה בעיניי וכשילדים מדברים אותה, זה חורה לי".
    השיחה על הרגישות למילים ולסמלים שבה וחזרה. באחד הראיונות שאלתי גבר ישראלי בן 30, איש הי־טק, על היבטים "רדיואקטיוויים" במציאות הגרמנית. לדבריו, הם קיימים יומיום. "ברור. ולראות כלב רועה גרמני ברחוב זה דבר מוזר מאוד. כל מי שהוא במדים. בשדה תעופה אתה רואה מישהו עם נשר, יוצא לך מישהו עם נשר. אמרתי: לא יכולתם להחליף את זה במשהו? באמת נשארתם עם נשר? או שתיירים הולכים לרייכסטאג. לא יכולתם להוריד את זה מהאדמה? עדיין קוראים לזה רייכסטאג? בטח. כל השנֶל, ראוּס, כל המילים האלה!" בריאיון קבוצתי עם שלושה צעירים ישראלים הם דיברו על "הנשר הגרמני", שעורר בהם חלחלה: "הסמל של הנשר, הוא הורג אותי. כאילו, הם לא שקלו להחליף את זה? הנשר הוא כל כך חזק... הרייך השלישי עשה לזה ניכוס".
    צד נוסף להתנגדות הישראלית כלפי גרמניה ניכר בבדיחות שואה. כידוע, לבדיחות יש פונקציות רבות, בין היתר גם זו שמשמשת להפחתת חרדה או אי נחת. ישראלים מתבדחים רבות על השואה, אך בגרמניה יש לבדיחות הללו ממד ריאלי משהו, אפילו תירפויטי. כל שיחת טלפון עם ההורים בישראל יכולה להסתיים במשפט כמו: "אני מקווה שאתה אוכל, אני לא רוצה שתחזור הביתה כמו מוזלמן". לדברי אחד המרואיינים, בדיחות שואה הן כרוניות - אומרים אותן ברכבת וברחוב, בסופרמרקט ובאנדרטאות זיכרון.
     

     
    אני עושה המון בדיחות, בתוך הבית, כשאנחנו נוסעים ברכבת והרכבת עוצרת ויש איזה כרוז שאומר משהו, אז תמי שואלת אותי מה הוא אמר. אה, הוא אמר "כל היהודים לרדת כאן בתחנה". אז אנחנו עושים את הבדיחות האלה בינינו כל הזמן. הרבה פעמים אנחנו [מדברים] בעברית, אתה יודע, ומישהו צועק משהו אז אני אומר לה: "אה, הוא נאצי, הוא אמר שצריך..." בדיחות השואה פה רצות המון ובהיסטריה, אבל זה מעניין. אני חושב שיש בזה משהו מרפא בלצחוק על זה ולחיות את זה וגם בשבילם, אתה יודע, זה שאני גר פה, זו גם תרפיה בשבילם.
     
    הפרקטיקות, המילים, הצללים והמראות בגרמניה בת ימינו תוקעים טריז אמביוולנטי ביחסם של ישראלים רבים המתגוררים בה כלפי המקום וילידיו. יש שטריז טראומטי זה מפריד בין אוהבים, יש שהוא מונע את האהבה מלכתחילה. לקופידון, כידוע, יש תכנית עבודה חברתית. הוא אינו יורה את חִציו בחלל ריק והם אינם פוגעים בבני האדם באקראי. להיפך: קופידון מתאים את חִצי האהבה לפי צבע, הכנסה ומעמד חברתי. יש גם שהטראומה של השואה מבודדת את לבם של ישראלים מחצי קופידון גרמניים, כביכול הם מוגנים על ידי שכבה מבודדת של היסטוריה וטראומה. ואכן, טראומה קולקטיבית וחרדה קיבוצית מהוות מגן בלתי חדיר ובולמות את מה שווּדִי אלן כינה בשם "אנימאל מגנטיזם" (משיכה מינית חייתית). דוגמה לצִנזור המגנטיזם המיני נתנה אמנדה בֵּיינְס, שחקנית ודוגמנית אמריקנית, כאשר פרסמה בחשבון הטוויטר שלה פוסט קצר שהכריז קבל עם ועולם: "לעולם לא אוכל להינשא לגרמני כיוון שאני יהודייה".
    ואכן, בין ישראלים לגרמנִיוֹת - הדפוס היותר מקובל, כמובן - עוברים לפעמים רוחות הרפאים של העבר ומצננים את מה שגופם מבקש. לא מדובר בפער תרבותי שניתן לגשר עליו בביצועים מופלאים ומרשימים במיטה, או באמצעות גיוּר וחרטה כנה. מדובר בנוכחות של עבר שלא ניתן למחות את משמעותו. והישראלים, לא פחות מביינס, מתקשים לשאת על מצפונם את האפשרות שלבת זוגם או לבן זוגם יהיה שלד בארון. זה נוגע לקושי אישי, אך גם המשפחה הרחבה מתכווצת למשמע קשר עם גרמנים. כפי שאמרה מרואיינת שיצרה קשר עם גרמני בברלין, עצם המעבר לגרמניה היה קשה לאביה, אך הזוגיות הייתה אתגר של ממש: "זה היה יותר קשה לאבא, החבר הגרמני".
    את הדברים הבאים סיפר מדריך טיולים, המתגורר יותר משמונה שנים בברלין וחווה בה כמה סיבובי זוגיות. לאורך השנים הוא צפה בדפוס הזוגיות של חבריו, שנדמה לו כמו הערבוב הכושל בין שמן למים. למרות קבלתו את הגרמנים ולמרות התשוקה הישראלית לחבק את ברלין, את גרמניה ובעיקר את הגרמנִיוֹת הבלונדיות - דבריו על קופידון אינם מותירים מקום רב לספק. "ישראלים לא מתחילים עם גרמניות בגרמניה", הוא אומר. "אם יש זוגות - הם נוצרו מחוץ לגרמניה. ישראלים פוגשים גרמניות הנמצאות בטיול בחו"ל, כמוהם, וזה אומר שהן פתוחות וליברליות יותר מאלו שגדלו ונותרו בגרמניה". בגרמניה, הוא ממשיך, "עומד חיץ בין הישראלים לבין המקומיות".
     
    אני לא אומר שזה אמור להפריע אלא שזה מפריע. אני אומר שלדעתי, אני חושב שהכרתי פה הרבה מאוד ישראלים ודיברנו על בנות זוג וכאלה. ויש פה הרגשה שהרבה ישראלים בקטע של נגיד, חשוב להם שתהיה [בת זוג] יהודייה. כבר שמענו מכמה שיש את ההרגשה הזאת שאם אתה מתחתן עם צרפתייה או אנגלייה או אמריקאית שהיא לא יהודייה אז זה בסדר. זה לא כך אם אתה מתחתן עם גרמנייה לא יהודייה. בגלל העבר, בגלל שיש איזה מטען מאחורה, כן? שזה גרמנים; שאתה אומר: אולי זה סבא שלה? והסבתא שלה?
     
    לדבריו, הוא מזהה את הטריז שבולם את חצי קופידון גם בהתנהלותן של נשים גרמניות. ההיסטוריה הבעייתית בין גרמניה וישראל עודה נוכחת גם עבורן; המבוגרים - משני הצדדים - מטילים עדיין צל ממרום גילם. לדבריו, המתח "נוכח בכל זמן בין ישראלים וגרמנים. זה הופך את זה להרבה יותר טעון ואני באמת חושב שזה לשני הכיוונים. אני חושב שגם היום, גרמנייה שתכיר פה ישראלי, ונגיד שהיא אף פעם לא הייתה בארץ ולא יודעת שום דבר על היהדות, אני חושב שיכול מאוד להיות שלא בגלל שהיא אנטישמית או משהו, [אבל] אתה יודע, זה עניין של חשש. כי היא כן אולי מכירה את ההיסטוריה ותחשוב: 'מה זה, ואיך אני אתמודד עם זה?'... זאת אומרת, אני חושב שזה כן מעלה דברים".
    בוודאי שזה מעלה דברים. צעירים וצעירות סיפרו כי בני ובנות הזוג שלהם נאלצו להסתיר, לעתים, את העובדה שהם יוצאים עם ישראלים או יהודים. כן, אסור היה שסבתא תדע, סבא עלול היה לעשות סצנה. ההשתקה הייתה פוגשת, לפעמים, גם את אלבום התמונות המשפחתי, שם נשמר סבא בגלגולו בוורמאכט או באס אס - ללא הסתרה, ללא בושה. מדובר באלבום תמונות הנמסר לישראלי שמגיע לבית המשפחה לצפייה, בלי להעלות על הדעת איזו סערה תחוללנה התמונות בנפשו. עדות לכך נתן סטודנט ישראלי, שיצא עם בחורה גרמנייה. לדבריו, "לסבתא שלה אסור היה לדעת שהיא יוצאת עם יהודי, אתה יודע, ופעם אחת מצאתי אצלה, 'מצאתי', יש שם אלבום תמונות של המשפחה אצלה בחדר ודפדפנו וזה, ויש שם תמונה של סבא שלה במדים. במדים כאילו אס אס, אפילו לא וורמאכט. אז פתאום הייתי משותק לאיזה שנייה כזאת ואז אתה נזכר שכולם עשו את זה, שזו הנורמה באותן שנים באותו מקום, אז בסדר. מה זה בסדר? כאילו - זוועה. אבל אני לא אתן לזה להשפיע עכשיו על מערכת היחסים שלי ב־2012. אבל כן, הייתי צריך לעשות את כל הדברים המחשבתיים האלה לפני".
    ההלם הזה מתרחש ואף מתעצם כיוון שישראלים מביאים איתם לגרמניה חשד בסיסי. והחשד שלהם, איזשהו ספק קיומי ואי שקט קוסמי, מקבל לא פעם ביסוס וראיות בדיבור ובהתנהגות. זה יכול להתרחש גם בסיטואציות עממיות ובלתי מכופתרות בין צעירים, שבינם לבין הנאצים אין, לכאורה, דבר. אך אי שם אי פה עולות במפגש הקרניבלי החופשי בדיחות מביכות, שתוקעות טריז באותנטיות, מעכבות את הזרימה הבין אישית ומאטות את הפתיחוּת בשיחה. כפי שסיפרה אחת המרואיינות, המקיימת זוגיות עם גבר גרמני מברלין, "יש לחבר שלי איזה חבר שאני לא יודעת אם הוא גזען במהותו או משהו כזה, אבל הוא פלט פעם משהו על בדיחות יהודים כשהייתי שמה, וחבר שלי אמר לו: 'תיזהר עם מה שאתה אומר'. ולא כל כך ידעתי מה להגיד לו, כי לא ידעתי כאילו... קיוויתי שהוא צוחק". סטודנט אחר סיפר, שהוא מתגורר עם שותפה גרמניה וכי לא חשד בה שמשהו מן העבר האנטישמי הופנם בתוכה ומקנן בה גם בבלי דעת. לדבריו:
     
    השותפה שלי סיפרה לי שהסבא והסבתא שלה היו נאצים, וכי הם אמרו לה שלעולם לא תהיה בקשר עם יהודים, והיה ביטוי לזה... פעם היא תיווכה אותי למישהו שרצה למכור נכס והיא אמרה, "אני יגיד לו שישראלי יגיע - בהקשר של להשקיע בדירה" - כי זה הדימוי, שליהודים יש כסף. אמרתי לה שאין לי, שאני סטודנט, אבל היא אמרה "אתה בדרך הנכונה". זה אִכזב אותי שמישהי שאני חי איתה חצי שנה אומרת את זה.
     
    יש מצבים - הנדמים לגרמנים טבעיים - שמעלים בישראלים סימנים אפלים מן העבר. במצבים אלו, הם חשים כי העבר מאפיל על ההווה, ורגשותיהם משתלטים על תודעתם. לדוגמה, מרואיינים מספרים על קשרי ידידות נעימים עם גרמנים, ומתארים את הרגע שבו עלתה בשיחה העובדה שהם מישראל. מיד השתנה טון הדיבור, הם אומרים, ומבוכה פּוֹרָעַת חדרה אל תוך היחסים. "הם כמו הולכים על ביצים פתאום", מתארים אחדים את השינוי בקול ובעמידה של בני השיח הגרמנים. כפי שאמרה אחת המרואיינות, "אני לא זוכרת מה זה היה, אבל היה משהו שהוביל לנושא הזה והיה שקט כזה וכאילו... פיל ורוד בחדר, אף אחד לא מדבר על זה. זה הכול היה עם הסתייגות מצידם כזה. בואו נגמור עם הנושא הזה מהר". מרואיינת אחרת, המתגוררת מזה עשור בברלין, תיארה רגע דומה שהתרחש שש שנים לאחר תחילת החברות - רגע שיצר שבר קיומי, המפריד בין היחסים לפני השיחה לאלו שנוצרו לאחריה. לדבריה:
     
    יש לי איזה זוג חברים שההורים שלהם שניהם ניאו נאצים. היא כבר גרושה עם שתי בנות גדולות... ואבא שלה אמר לה: "סוף סוף בחרת בפרטנר הנכון", כי היא הביאה את החבר החדש הביתה והסתבר שאצל אימא שלו יש בבית איזשהו כלי, יש איזו ואזה כזאת שיש למטה [את הסמל הנאצי] והיא קיבלה אותה מתנה מבכירי המִשטר. יש לי כאלה חברים. יש לי כאלה אנשים ממקורביי. קשה לי עם זה... זה יצא לי מהפה, אמרתי כאילו, די, איך? מה? כאילו, גם אתה? וזה... כן!
     
    ישראלים הם מחפשי סימנים וקוראי עתידות. מרביתם חושדים שיש משהו מעבר לגלוי, לפיכך הם מחפשים אחר יישות גרמנית עתיקה ומאיימת. כפי שאמרה אחת המרואיינות, "הרייך השלישי הוא פה כל הזמן. אני יורדת במדרגות ואני אומרת לעצמי - מי ירד פה במדרגות ובאמת... זה פה כל הזמן. אני, גם הייתה לי אובססיית שואה די גדולה, כמו להרבה צאצאים דור שני ושלישי. אתה יודע, של סרטים וספרים שואתיים. אז אולי זה אני, שזה רודף אותי. אבל זה פה, אתה מוצא את עצמך חושב - מי גר פה בבניין הזה? מה היה פה?...  אני לא חושבת שהייתי מתנהגת בצורה כזאת אמוציונלית במקום אחר, אם הייתי מקבלת מכתב שאני עושה קצת רעש. וזה גרמנים, הם כל כך... אין עם מי לדבר". ואכן, התחושה של חלק מן המרואיינים היא שלא רק שאין עם מי לדבר, אלא שאלו שמדברים איתם אינם מודעים לדברים הטורדים את מנוחתם של ישראלים. גרמנים, הם אומרים, מחזיקים באותן תכונות אופי של ימי הרייך; התרבות העמוקה, מסבירים יודעי חן, היא אותה תרבות. אינטלקטואל ישראלי באמצע שנות ה־30 לחייו סיכם זאת באומרו: "אין ספק, זה דברים עמוקים. אצלנו הם נראים פסיכוטיים, אבל זה לא נגמר שם. זה לא נגמר ב[שנות ה־40] וזה קודים תרבותיים שאתה לא יכול להחליף אותם, אתה לא יכול להמציא מנטליות אחרת. זה פה להישאר. ואני לא חושב שהם מבינים עד כמה זה עמוק".
    כיוון שזה עמוק וכיוון שהגרמנים מודחקים בתרבותם ומדחיקים את עברם - יש מבין הישראלים המבקשים לעורר בגרמנים מודעות עצמית, ויש אפילו שרוצים "לסגור איתם חשבון". ונמצאו גם כאלו השׂשׂים אלֵי קרב - בבחינת אמרו: "הנה באנו לגרמניה כדי להתחשבן איתכם". הדברים נובעים מעמדה תרבותית המוטמעת בישראלים מגיל צעיר ויש והיא נוכחת גם בקרב אלו שמגיעים לגרמניה וחיים בה. אחד המרואיינים העלה לדף הפייסבוק שלו ביום השואה פוסט רגוז, שהכיל את המשפט הבא, הכולל הצדקה לשהותו מזה שנתיים בגרמניה עם התוספת של נקמת הצפירה: "זה לא אומר שאין בי כעס מפעפע, שגורם לי לפתוח את החלון כדי שכל הרחוב ישמע את הצפירה". דוגמה נוספת לקול הישראלי הנורמטיבי ניתנה על ידי מרואיינת בשנות ה־20 לחייה, שנמצאת בברלין מזה למעלה משנה. בשיחה היא דיברה על יחסו של אביה ביחס לשהייתה בגרמניה. לדבריה: "אבא שלי אמר שזו מצווה לקחת כסף מהגרמנים". צורה בוטה של נקמנות ורצון להחזיר מנה אחת אפיים באה לידי ביטוי בדוגמה שנתנה מישהי אחרת, אף היא צעירה. היא סיפרה כי בשל כעסה על הגרמנים, היא מצאה עצמה עורכת "קרבות עיניים" עם אנשים במרחב הציבורי. לדבריה: "אני מוצאת את עצמי בכל מיני סיטואציות הזויות כאלה. ברכבת נגיד, מישהו דוחף אותי, אני מסתכלת עליו, כאילו, ואני לא מורידה את המבט עד שהוא לא מוריד את המבט. דברים כאלה, לא יודעת... 'בוא נראה אותך' כזה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם גישת: 'בוא נראה אותך',  כאילו - 'מה עשיתם?' כזה. ואתה יודע, אני יושבת אחר כך  ואומרת - אני באמת עכשיו עשיתי קרב עיניים עם האנשים האלה?"
    בספרו הברלינאי האחרון מתאר יורם קניוק את הקרבות האינסופיים אותם ניהל עם גרמנים ב־20 שנות מסעותיו בגרמניה. זהו ספר על גרמניה, אבל זהו גם הספר הצברי ביותר שיש. ואכן, הקרבות המילוליים שניהל קניוק עם גרמנים אינם ייחודיים לו. בצורה זו או אחרת, ישראלים מוצאים עצמם יותר שואתיים ממה שחשבו עצמם עד למפגש עם גרמניה. שאריות של מסורת אנטישמית מקפיצות בהם פיוזים אגרסיביים - באומרם שבניגוד ליהודים החלושים של הגולה הם, הישראלים, מהווים את הפתרון הסופי ללפלפיות של הגלותיים. מרואיינת מרכזית בקהילה הישראלית בברלין סיפרה לי על הקרב שניהלה כנגד מי שרמז כי היא אכן שונה. אינני מביא כאן את מהלך הקרב, אלא את אותו חלק שמצביע על הפציעה הישראלית, על העלבון הקולקטיבי שהישראלים נושאים ושמורשתם הציונית מחייבת אותם לתקנה. הסיטואציה התרחשה בביקור אצל משפחתו של בן זוגה הגרמני, איתו היא חיה כבר מספר שנים.
     
    היינו אצלו יום אחד, ואימא שלו אירחה איזה שכן מבוגר, בסביבות 80 ומשהו כזה בטח, ונכנסתי למטבח והיא ישבה עם השכן והוא אמר לי: "או, הנה את! אימא שלו סיפרה לי כל כך הרבה עלייך, ואיזה יופי שאני פוגש אותך. את נראית בדיוק כמו שחשבתי!" הוא אמר: "את מישראל, את נראית בדיוק כמו שחשבתי". ידעתי את התשובה, אבל שאלתי: "אתה מכיר הרבה ישראלים?" "לא, את הישראלית הראשונה שאני פוגש בחיי". וברור מה הוא רצה להגיד. הוא רצה להגיד שאני נראית כמו יהודייה. שזה שיער כהה, עיניים כהות, אולי איזה אף, אולי איזה פיגורה נוספת שאני לא יודעת מהי. זה מה שהוא רצה להגיד.
     
    מתחת לפחד מן הגרמנים ולכפיפות כנגד העליונות הגרמנית מבעבע זרם תודעה כעוס ועצבני. ישראלים מְתַחזקים חשבון ארוך ונוקב עם תכונות האופי הגרמניות ועם ההיסטוריה הגרמנית, ויש מצבים שהעצבנות הישראלית מתפרצת בזעם. פעמים רבות זה מתרחש באתר שואה ["הגרמנים באים לפה?", שואלים ישראלים בכעס], באחרות זה יכול להתרחש באירוע יומיומי חסר משמעות. דוגמה לכך נתן ישראלי צעיר, שבסך הכול ביקש לבשל לעצמו עוף טחון. דבריו נותנים ביטוי לכעס העמוק שנחבא מתחת לפני השטח.
     
    יש את הישראלי הקטן הזה בפנים שמבעבע ורוחש, ולפעמים בא ומתפרץ. לפני כמה ימים היה לי את הקטע הזה. רציתי חזה עוף טחון. ואין חזה עוף טחון! יש או בקר טחון, או חזיר טחון. אין חזה עוף טחון! ואני שואל את הגברת, אתה יודע, אני מנסה לומר לה: "או־קיי, אני רוצה חזה עוף". והיא אומרת לי "אין". ואני מסתכל ואני רואה שיש לה חזה עוף. ואני רוצה לומר לה: "תיקחי את החזה עוף ותטחני אותו במטחנה!" ואני קולט על עצמי שזה דבר נורא ישראלי לעשות, אתה יודע. האלתור הזה. כמו חלטורה שלי. אבל היא לא תעשה את זה! זה לא, הם לא עושים את זה! וזה נורא עִצבן אותי! היה לי את היום האחד הזה שאמרתי: "אני לא סובל את האנשים האלה, נמאס לי מזה!" [צוחק]. זה דברים שאתה לא יכול לדבר עליהם עם אנשים מקומיים. רק ישראלים אחרים מבינים את הקריזות שאתה תופס עליהם לפעמים. כן.
     
    יש משהו בטראומה הישראלית שמייצר תגובות "שרוטות" אחידות בעצבנותן. מדריך תיירים ישראלי הגיע למסקנה שבעוד שמנעד התגובות של תיירים אמריקנים ובריטים בברלין הוא עשיר, הישראלים כמו מדקלמים מספר יום השואה של כיתה ג'. לדבריו, "מנעד התגובות מישראלים הוא נורא מצומצם, זה איזה ארבעה חמישה משפטים, תמיד אותם משפטים". זה: "אם הם היו יכולים לעשות זאת עוד פעם, הם היו עושים", "יימח שמם, לעולם לא נסלח להם", "איזה ניגוד בין היופי לבין מה שקרה פה" ו"איך הם הלכו פה ביערות". אתה מבין, אנחנו בגרוּנווַאלד, כבר יש יערות שם מסביב, אז "איך הם בטח התחבאו פה ביערות". וזה תמיד אותם משפטים. ובאיזשהו שלב אתה אומר לעצמך: בּוֹא'נה, מדינה, יש שבעה מיליון איש וכולם חושבים אותו דבר. מה, פעם אחת אני לא אזכה לשמוע תגובה שתפתיע אותי? תגובה מקורית?"
    יחסם של ישראלים לגרמניה ולאופי הלאומי הגרמני הוא סבוך ופצוע. מבחינת הישראלים, מתחת לחביבות היומיום ונעימות הקיום בעיר הפתוחה באירופה מתחבאות תשע העשיריות של הקרחון הגרמני. כיוון שהם אינם אנתרופולוגים - לא בעמדה הקיומית ולא בהכשרה לניתוח תרבותי - הם קוראים את מה שמתרחש ביומיום בעיקר מתוך התשתית התרבותית הישראלית. מתוך הטראומה. כדי להמחיש את נוכחות הטראומה, מישהי הפנתה אותי לכתבה של בלוגרית ישראלית מוכרת, שדבריה על הטיול לברלין מייצגים היטב את הפציעה הישראלית.
     

     
    ברלין קידמה את פניי בליל בדולח של גשם וברקים, אבל למחרת כבר האירה לי פנים בשמש חלמונית לאורך כל שהותי בה. היא הייתה לי יפה ונוראה, מרשימה ועצובה, קשה ורכה, סלחנית והיסטורית, אהובה ושנואה בעת ובעונה אחת - והייתי יכולה למלא כאן סופרלטיבים בלי סוף, אך אסתפק רק באחד: נשתלתי במקום דווקא בסופרמרקט הגרמני 'פני' הסמוך למלוני בברלין, כאשר ארית גבוהה ויפה להפליא פנתה אליי בטון מאוד זועם במילים "שְנלֶה זִי בִּיטֶה, יאווֹל?" (תרגום חופשי: תמהרי בבקשה, כן?), רק משום שבתור לקופה החזקתי ביד שטר בן 100 יורו, שהחלפתי בשטר בן 10 יורו, משום שהחשבון יצא רק בן שבעה יורו, ולא הכנתי את השטר הקטן יותר מראש, כי אני עוד לא בעניינים לבד בברלין. אבל גם כיום, 60 שנה ויותר אחרי, פגעתי קשות בסדר הגרמני. היא ממש התעצבנה עליי ועיניה רשפו גיצים של כעס על 30 השניות שחלפו מזמנה היקר וה"בִּיטֶה" (תרגום: "בבקשה") שלה היה יותר "הָאלט", "אכטוּנג" ו"שייסֶה" ביחד (שוב תרגום מאוד חופשי: זהירות, עִצרי ולעזאזל [בתרגום עדין ובתרגום פחות עדין: "שִיט" גם). היה לי דחף עז להסתובב אליה בנקישת עקבים ממוסמרים ולומר לה בניחותא: "הלו, ברוניהלדה, מיס גסטאפו, רוצה אולי לשלוח אותי ברכבת לאיזה קרמטוריום עשן? אני יכולה ללכת לבד, אני כבר יודעת היכן רציף 17 (ברובע גרונוואלד, ממנו נשלחו יהודי ברלין אל מותם). ומה שהכי הפריע לי דווקא הם שאר ארבעת האנשים שעמדו אף הם בתור: אחד הסתכל ימינה, השני הביט שמאלה, השלישי בחן בריכוז משהו בתִקרת הסופרמרקט דווקא והרביעי עשה אותו דבר ברצפת המקום. ממש כמו אז, הלא כן, גרטרוד מהסופרמרקט הטבטוני? אבל כהרגלי, השתלטתי על דחפיי דווקא בזמן שהם דוחפים אותי הכי הרבה - לא אמרתי מילה, אלא חייכתי חיוך פעוט אך באראקודי זעיר מתחת לאפי הסולד והלא יהודי, איחלתי לה (באידיש!) הרבה בריאות ואף הוספתי לה בשפתה ברכת "גוּטֶן אבֶּנְד" (ערב טוב) - והלכתי לי הלאה לעיסוקי. כמו שצריך.
     
    ישראלים לא תמיד ערים לעומק הטראומה בתודעתם, גרמנים ודאי שלא. את הפער ביניהם אנסה לבאר באמצעות הסיפור הבא, אשר נוגע לעניין טכני פשוט - מסילת רכבת ותחנותיה. המתכננים של הרכבת העירונית בברלין, האֶס בָּאן, לא חשבו על הטראומה הישראלית כאשר קבעו את מסילות התנועה ברחבי העיר. הברלינאים עולים על הקו הפופולרי של ה־S1 ושום דבר רע אינו עולה על דעתם. אבל עבור הישראלים, הקו הזה הוא המטפורה לכל המודחק בגרמניה, סימן ברור לעיוורון מוסרי כרוני. הקו, כידוע, נע מווָאנְזֶה, תחנת המוצא לפתרון הסופי, לאוֹרַאנייֵנבּוּרג, בית למחנה הריכוז זקסנהאוּזֶן. זו תחנת ההחלטה ושם נוהל הפתרון הסופי. ישראלי שיוצא לחגוג את קניותיו בלב ברלין מתיישב על הרכבת לוואנזה, אך לפתע הוא יכול לחשוב רק על דבר אחד, קרי על ישיבת המטה בינואר 1942, שקבעה את נהלי העבודה המסודרים והמתואמים להשגת הדיקטאט המפורסם מכול: יש לשים קץ לקיום היהודי בעולם. בוואנזה תוכננה ונחתמה התכנית המבקשת להביא לגרמניה גאולה באמצעות השמדת אחד־עשר מיליון היהודים שחיו אז, ממדבר מזרח ועד נווה ניוּ יוֹרְק במערב. וכשהוא חוזר במעלה הקו צפונה, לזקסנהאוזן, אין הנוסע הישראלי באֶס בָּאן יכול אלא לחשוב, שוב, על ריכוז, גירוש והשמדת היהודים. S1, שעה נסיעה, והטראומה מקבלת את התזכורת האולטימטיבית: פה ניטע הרעיון, כאן הוא יושם. ברלין - מודרנית, סוערת ומזמינה - עדיין מסיעה את יושבי קרונותיה בין ואנזה לזקסנהאוזן. לגרמנים זה כלום, לישראלים הכול; למקומיים שקוף, לאורחים מישראל אגרוף בסרעפת.
    הכרוניקה של פער המשמעות וההבנה חוזרת ועולה. אחד המרואיינים סיפר על מפגש פוליטי בין גרמנים תומכי פלסטין לבין ישראלים, בו הסביר מדוע עליהם להיות בעלי רגישות מיוחדת ביחס לעמיתיהם מישראל:
     
    אז באותו מפגש אני פשוט העמדתי קבוצה של גרמנים במקום ואמרתי להם: תקשיבו, המשפחה שלי דפוקה בראש. סבתא שלי עברה את השואה, יש לה צלקת. או־קיי? אימא שלי גדלה בתוך הצלקת הזאת. כל העם הזה, זה עם דפוק עם חרדה קיומית והמון המון תסבוכים. אם אתם רוצים להיות פרו פלשתינאים, ואני בעד שתהיה להם מדינה, אבל אל תלכו עם דגלים של פלסטין בלי דגלים של ישראל ליד זה. כי כשאתם הולכים עם דגלים של פלסטין... או כשאתם אומרים שאתם בעד חמאס, אז אתם בעד אנשים שהם בדיוק כמו היטלר. הם קוראים באופן פומבי להרוג [ישראלים]. אז ההורים שלי, שחיים בישראל, לא יודעים שאתם יפי נפש וזה. הם אומרים: או־קיי, הגרמנים האלה הם פשוט שונאי יהודים ובגלל זה הם פרו פלשתינאים. אז אני אומר: אם אתם אנשי שלום, תשימו דגל של זה ודגל של זה. כי זאת מדינה שיש לה עם שאתם רצחתם.
     
    הטראומה הישראלית: בין רוחות רפאים מדומיינות לתרבות נוכחת
     
    פרק זה חשף את עינם הפצועה של הישראלים ואת אוזנם הרגישה. הוא הדגים כיצד הטראומה התרבותית הישראלית יוצרת בהם רגישות עצבית קיצונית כלפי גרמניה והגרמניוּת, כאילו הם עצמם היו חשופים בבשרם לגירויים שהללו יוצרים בבלי משים. חלקם מודעים לבסיס התרבותי של רגישות קיצונית זו, חלקם מוטרדים מהקפצות החירום שגופם מארגן להם כמעט מדי יום. לשאלותיי אם עינם הפצועה מעלה בעיני רוחם רוחות רפאים שהיו ואינן, או שמא הם רואים את אלו שנותרו רוחשות בגובה פני האדמה, הם משיבים: "גם וגם". כפי שאמרה דוקטורנטית ישראלית, הלומדת ספרות באוניברסיטת הומבולדט, ייתכן שמדובר בהשלכה: "יכול להיות שזה בגלל הזמן הקצר שחלף מאז שהגעתי לפה אבל כרגע מה שאני רואה זה את עיני הפצועה. זאת אומרת, זה יותר משאני יכולה באמת אפילו להעלות את השאלה האם אני רואה את התרבות הגרמנית בעין חפה או לא. ברור לי חד־משמעית שלא". אחרים, לעומתה, טוענים שהם רואים את גרמניה בעין חודרנית ובלתי מעוותת. זה הם, הגרמנים, שלא רואים את עצמם, הם אומרים, ולא מדובר בעיוותי תפישה שלנו. ויש גם כאלו שגרים בברלין ואפילו מהרהרים באפשרות להשתקע בה, ובכל זאת אומרים - ברלין נהדרת, רק חבל שיש בה גרמנים. כמו שאמר אחד המרואיינים בכעס: "אני הייתי רוצה שהם לא יעזו לשאול אותי שום דבר, בחיים, אלף שנה. זה מה שהייתי רוצה!"
    הכעס הזה מאפיין פרופסורים ישראלים הכותבים על ההיסטוריה של גרמניה בדיוק כמו שהוא מאפיין את הסטודנטים שהם שולחים אליה בתכניות חילופי סטודנטים. סטודנטית ישראלית ששהתה בתכנית כזו בברלין סיכמה את החוויה שלה בבלוג המסכם היטב את המוטיב הטראומטי הנשנה בסיפורי ישראלים.
     
    מהמם. בקיצור, לא נראה לי שאשכח את ברלין כל כך מהר. היה חוויה, מודָה. אבל ברשותכם, אני רוצה לסכם עם התובנה הזאת שחותמת לי תקופה מטורפת, לא פשוטה ומדהימה בברלין: כן, הגרמנים מחייכים עכשיו, וזה נורא נעים לעבור ברוֹזֶנטַאלֶר שְטרַאסֶה ותמיד יהיה מי שיציע לי עזרה או מועדון ג'אז ומסעדה אסיתית בחצר חבויה וכמו שאמרו לי כמה אנשים, אפשר לראות בברלין מקום להישאר בו, עתיד. אבל שנייה. רגע. אני רוצה להציע ניתוח.
    מה עם כל הדיבורים האלה על 28 השנים האיומות עד 1989 בהם מזרח ברלין הייתה מופרדת מהעולם בחומה וסבלה מקומוניזם רדיקלי, ואנשים שניסו לחצות את החומה ממזרח למערב נורו למוות? אבל מי ירה בהם??? חיילים גרמנים. כי זה מה שאמרו להם לעשות. וגרמנים עושים מה שצריך לעשות. שזה לוקח אותנו דקה אחורה. ב־1941 אזרחים גרמנים היו אלה שהלשינו, או לפחות לא עשו כלום, כשראו שמוציאים יהודים מביתם ונלקחים למחנות, או ילדים גרמנים היו אלה שצחקו על חבריהם היהודים. כי שוב, זה מה שכולם עשו וזה מה שצריך היה לעשות. ואת השאלטר בתאי הגזים מי הרים? נאצים? אולי. אבל בעיקר חיילים. גרמנים. שלא ידעו לסרב פקודה. כי גרמנים לא מסרבים פקודה. זה משהו שראיתי כאן הרבה, גרמנים לא מתווכחים. הם עושים מה שצריך לעשות.
    היום הפקודה בברלין היא לחייך, להיות מנומסים לתיירים ולהיות קוסמופוליטיים. כי זה מה שצריך לעשות. טוב, בואו רק נקווה שהפקודה לא תשתנה כל כך.
     
    יש ישראלים המתגוררים בגרמניה 60 שנה, רבים הגיעו אליה בשנים האחרונות. הוותיקים שם רגילים לנורמות הגרמניות ואף מאמְצים משהו מן האופי הלאומי הגרמני; החדשים מופתעים עדיין ונעים בין חיפוש גאולה מישראל ("אנחנו גולים מרצון" אמרו לי שלושה צעירים בדירה אחת) לבין כעס בלתי מסותר כלפי מארחיהם. כפי שאמר לי מישהו: "אני לא מתרשם בקלות מגרמנים. אני לא אוהב גרמנים, לא אוהב גרמנים. חינכו אותי לא לאהוב גרמנים, ואני באמת לא אוהב גרמנים. ואני גם לא אוהב את הנטיות שיש להם היום". אבל כאשר מדובר על המפגש הישראלי־גרמני מדובר על סיפור מורכב. במובן מסוים, גרמניה ניסתה לקנות את גאולת אשמתה באמצעות מימון המדע והתרבות הישראליים. וזה הצליח, לפחות חלקית. כפי שאמר לי מרואיין ישראלי המתנדב בגרמניה:
     
    תשמע, הגרמנים הם חכמים. הם הצליחו לשנות במשך שני דורות ב־180 מעלות את המחשבה על גרמניה. איך? דרך אלפי משלחות, הזרמת כספים ובעיקר הם עשו מה שאנחנו לא עושים בישראל: הם פשוט חינכו אותנו לאהוב אותם. זה גאוני, זה פשוט גאוני, תחשוב על זה. עכשיו, סבתא שלי רשמה לי בברכה כשעזבתי: "ותזכור, זו גרמניה". כאילו, אל תשכח. והיא בכלל, היא ירושלמית דור שמיני בארץ, אבל גם היא לקחה את הנרטיב הציוני לפה.
     
    אבל למרות הטראומה שחוקקה הציונות, החיים מנרמלים הכול, ויש בישראלים החיים בגרמניה שמבקשים נורמליות במכוון ובמופגן, מבינים שילדיהם שגדלים בה יהיו גרמנים גם באופיים ובערכיהם; יש גם כאלו "שאין להם כל עניין עם השואה", כפי שאמר לי אחד המרואיינים, כאלו שהטראראם הציוני כבר לא מדבר אליהם. הטראומה מוגזמת, הם אומרים, כועסים על תעשיית השואה וניפוחה, על ניצול הכאב ועל הפיכתו לנשק כנגד האוניברסליות. מתוקף כך, יש ישראלים שאינם מבקרים באתרי זיכרון בגרמניה, יש גם שלא מְתַקשרים עם הקהילה היהודית והישראלית. עם זאת, גם אלו המבקשים בכל מאודם להתגרמן - המפנימים את המבט הגרמני ועושים אותו מאמץ שעשו יהודי גרמניה בימי הרפובליקה של ויימאר והרייך השני - מפגינים עדיין את האמביוולנטיות הקבועה ביחסי יהודים גרמנים: הערצה והתבטלות למול הגרמנים מחד גיסא, ומאידך גיסא חשש סמוי שיום יבוא והללו, בכרוניקה תרבותית ידועה מראש, מוֹת יָמִיתוּם בשנית ובשלישית.

    • גד יאיר
    • גד יאיר

      פרופ´ גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך. מחקריו עוסקים בפענוח הקודים התרבותיים המכוננים את ההגות הפילוסופית והחברתית ואת היצירה הספרותית והקולנועית בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. תחומי מחקרו נעים בין חקר תרבות לחינוך והוראה משמעותית.  ספרו "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים", היה רב מכר ועובד לסרט תיעודי.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • העם המחוצף בכפר הגלובלי
    • אסורה בארץ חדשה
    • חיים חלופיים
    • הארנב מפטגוניה
    • כך היה אושוויץ
    • ארצות דמים
    • לפני המבול
    • גטו וילנה
    • לגיהינום ובחזרה
    • מרד באושוויץ
    • בלב הגיהינום
    • מחנה Z