הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אהבה בין הגלים
  • אהבה בין הגלים
    יהלומים | אוקטובר 2016 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 300 עמ' מודפסים
    "אני לא רוצה אהבה יציבה וקבועה בלי התרגשויות. אני רוצה גבר שיפוצץ לי את כל החושים, שיגרום לי לרעוד רק מלחשוב עליו, שרק עצם הנוכחות שלו לידי תספיק כדי שאני ארצה לקפוץ עליו ולסחוב אותו איתי למיטה הקרובה ביותר. אני לא יודעת אם אי פעם אתאהב שוב בצורה כזו, אולי באמת אני מאלו בני המזל או חסרי המזל, תלוי איך מסתכלים על זה, שזוכים לחוות אהבה כזו רק פעם בחיים. אני רק יודעת שאני לא רוצה להתפשר על פחות, גם אם זה אומר להישאר רווקה.״
     
    כששירה, נערה אילתית בת שבע עשרה בחופשת קיץ, שעובדת על היאכטה ״מאיה״ במרינה של אילת, פוגשת את אסי, הסקיפר הלוהט של היאכטה ״קריסטל״, היא מתאהבת בו מיד ובאופן טוטאלי. זו בשבילה אהבה ראשונה ובלתי נשכחת על רקע ההרים האדומים והנופים הקסומים של מפרץ אילת, אבל עבור שניהם זו אהבה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. שירה המאוהבת מוכנה לזנוח את כל תכניותיה לעתיד תמורת עתיד משותף עם אסי, אך אסי, המבוגר יותר והמפוכח יותר, אינו ממהר לוותר בקלות על העתיד שהוא התווה לעצמו.  לאסי יש תכניות אחרות, שבהן אין לשירה מקום. הוא נוסע לחפש את מזלו בארצות הברית.
    כשהקיץ נגמר והפרידה בלתי נמנעת, שירה שבורת הלב חוזרת ללימודים ומנסה להתגבר על כאבי הלב ועל הפרידה. שירה מקווה שעם הזמן האהבה הראשונה הזו שלה תהפוך ללא יותר מאשר חלום רחוק, אך אין לה שום מושג שאהבת הקיץ הקצרצרה הזו עומדת להפוך לה ולאסי את החיים על פיהם, ויותר מפעם אחת, כאשר הגורל מתערב שוב ושוב, חוזר ומפגיש אותם ברחבי העולם ועל פני זמן, עד שיגיע הזמן הנכון, והמקום הנכון.
     
    אהבה בין הגלים הוא ספר הביכורים של שרון, אחריו יצאו לאור בהוצאת היהלומים של ביבוקס - חסר מנוחה, מהלך מסוכן, דד-ליין ועל המסלול. הספרים של שרון זכו להצלחה רבה וכבר בשבועות הראשונים ועד היום מככבים ברשימות רבי המכר של הליקון, אתר ביבוקס ועיתון הארץ.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון
     
    *
     
    יולי 1998
     
    בחורה בת שבע עשרה. שיערה ארוך, שאטני ומתולתל, יחפה, רזה וגבוהה, עם גיטרה על הגב, מסתובבת על החוף באילת ומחפשת עבודה. זו אני.
     
    יש לי הרבה חלומות, אחד מהם הוא לעבוד בקיץ על יאכטה, והחלום הכי גדול שלי הוא להגשים את כל החלומות שלי.
     
    כחלק מהתכנית הגדולה, ביקרתי הבוקר במרינה, ומצאתי מודעה תלויה על השער המוביל למפרץ העגינה: "דרוש איש צוות לעבודת קיץ על היאכטה ״מאיה״- בול בשבילי.
     
    לצערי באותה שעה המעגן היה כבר ריק מספינות, וגם ה״מאיה״ כבר לא הייתה במעגן.
     
    היאכטות יוצאות מדי בוקר לעבודתן, מפליגות במפרץ אילת, וחוזרות אחרי הצהריים אל מנוחתן בין מזחי העץ של המרינה.
     
    אני מתיישבת על החוף, כפות רגליי שקועות בחול השורט, ממתינה עד שה״מאיה״ תחזור כדי לגשת אליה ולהציג את מועמדותי לעבודה.
     
    זו תקופת החופש הגדול, והחלפתי לחודשיים את הנוף המדברי הירחי האהוב עליי כל כך של הפנימייה, בנוף ההרים האדומים והים הכחול של אילת, עיר הולדתי.
     
    חלף רק שבוע מאז התחיל החופש הגדול, אבל אני כבר מתגעגעת לפנימייה, כי אני לא מסוגלת להיות יותר מדי בבית, סגורה בין קירות, ופה על החוף, בין הצדפים והגלים, אני מרגישה הכי בבית, והרעיון לחיות כמה שבועות על הים קוסם לי מאוד.
     
    אני מבלה שעה ארוכה בישיבה על החוף, עוקבת בעניין אחר תנועת הספינות הקרבות לעגינה במרינה, צופה מרחוק בערגה בימאים המתרוצצים על הסיפונים, מירכתיים עד חרטום, מושכים חבלים, מגלגלים מפרשים, שוטפים ציוד ומקפלים.
     
    לאחר שנדמה כי ההמולה במרינה מעט שוככת, והתיירים הרבים שירדו מהספינות התפזרו לאיטם אני קמה והולכת על הטיילת לכיוון המרינה.
     
    אני יודעת שלעבוד על אונייה זו עבודה קשה, שהיאכטות יוצאות וחוזרות מדי יום עמוסות לעייפה בתיירים שרוצים לחוות קצת את מנעמי הים האדום, אבל עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותי.
     
    אני צועדת יחפה על המרינה בין היאכטות העוגנות, סיפוני העץ שלהן מבריקים בשמש הקופחת.
     
    בקצה המעגן אני מוצאת אותה, מתנודדת לה לאיטה במי המפרץ הצוננים, מבהיקה בלובנה.
     
    זו יאכטה גדולה מאוד, ספונת עץ, בעלת שלושה סיפונים נרחבים, ירכתיה קשורים למזח בחבלי עגינה כבדים, וגשרון צר תחום בחבל משני צידיו מוביל מהמזח אליה.
     
    אני מטפסת עליה ולקראתי יוצא גבר מבוגר עם זקן בן כמה ימים, וכרס ענקית המשתפלת מעל מכנסיו.
     
    ״אפשר לעזור לך, חמודה?"
     
    ״אתה מחפש איש צוות לעבודה? כי אם כן, מצאת.״ אני מודיעה לו.
     
    לפי החיוך שלו אני רואה שהוא אוהב את התעוזה שלי.
     
    ״אני חיים, הסקיפר, הקפטן של הספינה. ומי את אם אפשר לשאול? יש לך ניסיון בעבודה על ספינות? זה לא מתאים לכל אחד, את יודעת.״
     
    ״קוראים לי שירה,״ אני מציגה את עצמי, ״בבית צוחקים עלי שעוד לפני שלמדתי ללכת כבר הייתי על סירות.״
     
    ״טוב אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שמחלת ים אין לך.״ הוא צוחק.
     
    ״וגם אין לך מה לדאוג בקשר לניסיון,״ אני מוסיפה, ״אני משיטה מפרשיות מגיל שמונה בערך.״
     
    ״העבודה כאן קשה מאוד,״ הוא מספר לי ״שעות ארוכות. בעצם אין לנו שעות, אנחנו עובדים וחיים על הספינה. צריך לבצע הרבה עבודות תחזוקה וניקיון, צריך הרבה סבלנות לאנשים, וצריך גם קצת ידע בבישול, יש לנו טבח על האונייה, אבל לפעמים גם הוא צריך קצת עזרה.״
     
    ״מתאים לי,״ אני מחייכת, ״אני מנקה מצוין, וגם מבשלת לא רע. התקבלתי?״
     
    ״אני מבין שאת אילתית?״ הוא שואל, משפשף את סנטרו המזוקן.
     
    ״כן, אני הבת של שמש הגדול.״
     
    ״וואלה? איזה יופי, אני מכיר את אבא שלך שנים, עוד לפני שהוא נהיה מנהל המרינה. תני לי רק לוודא איתו בטלפון שזה בסדר שתעבדי פה, ומבחינתי התקבלת.״
     
    עוד באותו ערב אני עוברת לגור בתא קטנטן על סיפונה של היאכטה, אותו אני חולקת עם ליאור, בחורה שעובדת גם היא על הספינה.
     
    *
     
    עם הזריחה ליאור זורקת אותי מהמיטה בקריאת ״בוקר טוב,״ רועמת.
     
    ״קדימה ילדה, לעבודה.״ היא מכריזה ואני לובשת גופייה ומכנסיים קצרים ועולה איתה אל הסיפון.
    בימים הבאים אני לומדת לסדר את הספינה לקראת האורחים שבאים להפליג איתנו, לקשור אותה למזח כשאנחנו מתקרבים לעגינה במרינה, ולשטוף את הציוד בסוף כל יום עבודה.
     
    הספינה מתוחזקת באופן קפדני, ומדי יום אנו מושחות בלכה מיוחדת את משטחי העץ המבריקים שלה, רוחצות ומבריקות את כל מעקות המתכת, ושואבות אבק בסלון ובכל התאים.
     
    בכל יום ג׳ינו הטבח מכין ארוחת צהריים לכל האורחים.
     
    הוא מלמד אותי לתפעל את המטבח ולהכין סלטים ושניצלים למאתיים איש.
     
    מדי יום אנו יוצאים לשתי הפלגות לפחות, יש ימים שבהם יוצאים גם להפלגה שלישית, ולפעמים גם להפלגת לילה. הסיור הימי שלנו הוא קבוע פחות או יותר, מדי יום אנו משיטים את האורחים שלנו לביקור בגבול - מצריים, ערב הסעודית וירדן, ומגישים להם ארוחת צהריים מושקעת מעשה ידיו של ג'ינו, ובימים מיוחדים, ניתן אפילו לשחות עם דולפינים, הנוהגים ללוות אותנו במהלך ההפלגות, משתעשעים בשובלה של הספינה.
     
    בערבים, לאחר סיום העבודה, ליאור מכירה לי את דיירי הספינות האחרות, העוגנות בשכנות ליאכטה שלנו.
     
    המרינה היא כמו שכונה אחת קטנה, בה כולם מכירים את כולם, ומנהלים חיי חברה פעילים מאוד - כמעט בכל ערב, לאחר סיום העבודה, אנו נפגשים עם צוותים מאוניות אחרות לערב של שתייה וקלפים, או ארוחת ערב משותפת.
     
    אתמול למשל הלכנו, ליאור ואני, לשתות קפה על סיפונה של ה״אמור״ שעוגנת לידינו, והערב הצוות של ה״אורין״ שעוגנת מצדנו השני, מוזמן אלינו לארוחת ערב.
     
    אחרי שבועיים במרינה אני כבר מרגישה בבית, כאילו גרתי על הספינה מאז ומעולם.
     
    בכל ערב, בסיום יום העבודה, כשאני מפנה ערימות של שקיות אשפה מהספינה לפחי הזבל בקצה המרינה, אני מקפידה לערוך ביקורי נימוסין אצל שוכני הספינות העוגנות בסמיכות אלינו. בין שיחות החולין היומיות והחלפת החוויות ההדדית, הדרך אל פחי הזבל ובחזרה מתארכת.
     
    *
     
    באחד הערבים בסיום העבודה, בעוד קולות המוזיקה מהמועדונים של אילת נשמעים מרחוק, אני יוצאת יחפה מהיאכטה כהרגלי לזרוק את האשפה בפח הגדול שמחוץ למרינה.
     
    אני נאבקת בשקיות הכבדות, מאבדת את שיווי המשקל וכמעט מועדת על הגשרון המוביל לאדמה הבטוחה של המרינה.
     
    יד חזקה נשלחת לעברי, אוחזת בזרועי ותומכת בי.
     
    "צריכה עזרה?"
     
    אני מרימה את מבטי אל מושיט העזרה הלא צפויה, ופוגשת במבט מאיר פנים ובחיוך צחור שיניים. עיניי מטיילות על פניו, על עצמות לחיו החדות, אל עיניו החומות הבוערות, המוקפות בריסים שכל בחורה תהרוג עבורם, ושיערו החום הצרוב בפסים בהירים מהשמש. הוא גבוה, בעל כתפיים רחבות ומותניים צרות, וחזה רחב.
     
    מבטי נודד אל הפס הדק של השיער הגולש מחזהו ונעלם אי שם לתוך מכנסי הגלישה שלו...
     
    "את בסדר?״
     
    הוא מחייך ואני מזדקפת, מתנערת ותופסת את עצמי.
     
    האם אני בסדר?
     
    "תודה." אני אומרת בחיוך, "אשמח לעזרה. אני שירה, אני עובדת על ה"מאיה," אני מסתובבת ומצביעה על היאכטה הגדולה שעומדת מאחורי ושכמעט נפלתי ממנה באלגנטיות חיננית אל זרועותיו.
     
    "נעים מאוד להכיר אותך, שירה." הוא עונה לי בחיוך ממיס לב, לוקח מידיי את השקיות הכבדות, ומתחיל לצעוד קדימה.
     
    "ומי אתה?" אני שואלת בדרך למכולת האשפה בקצה המרינה, ״אתה עובד פה במרינה? חשבתי שאני כבר מכירה את כולם."
     
    "אני אסי – אסף." הוא מוסיף בחיוך, "אבל בשבילך אסי. אני הסקיפר של היפיפייה הזו."
     
    הוא מצביע בסנטרו על יאכטה גדולה העוגנת בקצה המעגן החיצוני, המיועד לעגינה של הספינות הגדולות ביותר בלבד, כמו ה"מאיה".
     
    "קוראים לה "קריסטל״ כמו אשתו של ג'ייק מ'שושלת' - זוכרת את הסדרה הזו ששודרה כשהיינו קטנים? אני מאשדוד במקור - מאיפה את?"
     
    "אני אילתית." אני עונה.
     
    "מקומית, איזה כבוד." הוא עונה בקריצה וכשהוא משליך את כל השקיות למכולה הגדולה הוא זורק לי מעבר לכתפו - "אני בדרך ל"ספירל"- רוצה לבוא לשתות איתי משהו בפאב?"
     
    "לא יודעת אם יתנו לי לשתות," אני מגחכת, "אני רק בת שבע עשרה, זה קצת לא חוקי."
     
    "רק בת שבע עשרה?" הוא נדהם, "ואני עוד שואל אותך אם את זוכרת את ׳שושלת׳. איך תזכרי, בטח היית רק תינוקת אז,״ הוא מוסיף בחיוך ״איך זה יכול להיות שאת עובדת פה, את לא קצת צעירה מדי? בטח מתחילים איתך כל הזמן."
     
    "עם קצת קומבינות סידרתי לעצמי עבודה." אני מספרת, "אבא שלי מנהל את המרינה, שמש הגדול, אם אתה מכיר אותו."
     
    "מכיר אותו?" הוא צוחק, "מי לא מכיר אותו? גברת, איתך אני לא מסתבך."
     
    הוא מחייך אליי.
     
    "בת שבע עשרה, אני לא מאמין." הוא אומר, ומוסיף בקריצה
     
    "לילה טוב מתוקה. רוצי מהר הביתה. ביער הזה יש זאבים ולא כולם נחמדים כמוני."
     
    הוא מנפנף בידו לשלום ומתרחק לכיוון הפאב "ספירל", ששוכן בדיוק בכניסה למרינה, ומשמש פאב הבית ומקום מפלט לכל הימאים העובדים ומתגוררים על הספינות במרינה העמוסה.
     
    *
     
    יום רודף יום, אסי מקפיד לעבור מדי יום בסמוך ל"מאיה" ולנפנף לי לשלום, ואני מחכה לרגעים האלה.
     
    בסוף כל יום לעת שקיעה, בעת שהיאכטות חוזרות למעגן מעוד יום עבודה מפרך, כשאני שוטפת את כל הציוד ממי הים המלוחים, אני מרגישה שהוא מביט לעברי מעל סיפונה של ה"קריסטל" בקצה המרינה ואני מסמיקה.
     
    *
     
    יולי עובר, אוגוסט מגיע והלילות חמים מאוד. כל כך חמים שקשה לי לישון בתא הקטן מתחת לסיפון, המצויד במאוורר בלבד.
     
    אני לוקחת כרית ושמיכה ועולה לסיפון העליון.
     
    השמיים זרועי הכוכבים משרים עליי שלווה, אך אני מצליחה להירדם.
     
    בדרך כלל קולות מיתרי המפרשים המתנגשים בתרנים של היאכטות במרינה מרגיעים אותי, והתנודות הקלות של היאכטה על הגלים הקטנים, המתנפצים על סלעי שובר הגלים, המנענעים את גופי בתנועה שלווה כמו בערסל מרדימים אותי מיד, אבל לא הלילה, כיוון שמחשבות על אסי הגבוה והשרירי מעסיקות אותי ואיני מצליחה לסלק אותן.
     
    מרחוק נשמעים קולות המוסיקה מהפאבים ומהמסיבות שבחוף.
     
    אני רואה את אסי יוצא מהיאכטה שלו בג׳ינס ובחולצה מכופתרת, בניגוד מוחלט למכנסי הגלישה שהוא תמיד לובש, ואוחז בידו בקבוק יין - אולי יש לו דייט עם מישהי, או אולי הולך למסיבה?
     
    כרגיל הוא מסתכל לכיוון היאכטה, לכיווני.
     
    ״היי,״ אני מנפנפת אליו מרחוק והוא מחייך.
     
    הוא מתקרב, חוצה את הגשרון המוביל לספינה, חולץ את הנעליים על משטחי העץ ועולה לסיפון העליון. הוא מתיישב לידי ואני מחייכת אליו.
     
    "למה את לא ישנה?" הוא שואל, "היה יום קשה, ראיתי שיצאתם לשלוש הפלגות היום - את לא עייפה?"
     
    "עייפה." אני עונה, "אבל כל כך חם בתא שאני לא מצליחה להירדם."
     
    אני מסיטה את השיער מצווארי ומרגישה את מבטו עליו, נע עליי, רך ומלטף.
     
    משהו קורה בינינו, אבל הוא קוטע את הרגע ומסיט את מבטו לעבר הים.
     
    "לאן אתה הולך?" אני מנידה בראשי לעבר בקבוק היין המונח בינינו על המזרן.
     
    "אני מוזמן למסיבת יום הולדת אצל חברים בבית, אבל כשיצאתי מהיאכטה וראיתי שאת יושבת פה לבד בשעה כזו מאוחרת, התחשק לי להצטרף אליך. מזג האוויר כל כך נעים עכשיו,שאני חושב שאני מעדיף להעביר את הזמן הזה איתך, פה מתחת לכוכבים, במקום במסיבה. רוצה כוס יין?"
     
    "בטח." אני מחייכת.
     
    "תחלמי גברת." הוא מרים גבה ומחייך, "את רק בת שבע עשרה, חכי קצת! בשבילך רק קולה."
     
    הוא מדלג למטבח מתחת לסיפון וחוזר עם בקבוק קולה ועוד כמה דברים לפיקניק לילי – גבינות, לחם ופירות.
     
    "אסי," אני צוחקת כשאני רואה אותו מטפס לסיפון העליון עם כל השלל הזה בידיו, "דגת את כל מה שמצאת במקרר? ג'ינו יהרוג אותי מחר בבוקר אם השארת לו בלאגן במטבח."
     
    "אל תדאגי," הוא צוחק, "תגידי לג'ינו שיתעסק איתי, וחוץ מזה מחר צפויות להיות ארבעים מעלות צלסיוס לפחות - יהיה לו חם מדי מכדי לכעוס עליך. ספרי לי קצת על עצמך,״ הוא מבקש ״את לומדת באילת?״
     
    ״לא״ אני עונה, ״אני לומדת בפנימייה בשדה בוקר, בבית ספר ללימודי הסביבה. קצת לומדים, הרבה מטיילים, בעיקר טיולי שטח, מסעות במדבר.״
     
    ״שמעתי על המקום הזה,״ הוא אומר לי, ״שמה גדלים פריקים ארוכי שיער, יחפים, שמסתובבים עם שארוולים מסיני וגיטרות על הגב, לא?"
     
    "בדיוק!" אני עונה בחיוך, "קלעת בול! זו אני, נעים מאוד."
     
    "איך כל המדבר הזה מסתדר לך, ילדת ים אילתית שכמוך?" הוא מקנטר אותי.
     
    "מסתדר," אני עונה, "אני ילדת טבעי פראי, וטבע זה טבע, אם זה הים או המדבר. אני צריכה מרחבים."
     
    אני בוחנת אותו במבטי, מסוקרנת, "ומה איתך? איך נהיית סקיפר? אתה צעיר מאוד. רוב הסקיפרים האחרים במרינה מבוגרים ממך בהרבה."
     
    הוא מתרווח לאחור על המזרן, נשען על אמות ידיו ואומר לי "אני כבר לא כזה צעיר, ואל תשכחי שאני אשדודי, כל החיים אני חי על הים או לידו. את כל השנים בבית ספר יסודי העברתי בים ולא בבית ספר. ההורים שלי כמעט שהתייאשו ממני, אז הם שלחו אותי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו, שם נדבקתי בחיידק האהבה לשייט. בצבא שירתתי בחיל הים, על 'דבור' - זו ספינת מלחמה כזו בדיוק."
     
    הוא מצביע על ספינת חיל הים, העוגנת במעמקי המפרץ כחצי קילומטר מאיתנו.
     
    "למעשה, שירתתי פה, באילת. השתחררתי מהשירות בקבע לפני כמה שנים ונשארתי בעיר. אני אוהב מאוד את אילת."
     
    הוא מביט לעבר הגלים.
     
    "ומה הלאה?" אני שואלת: "יש לך תכניות לקנות יאכטה?"
     
    "אני לא יודע, לא חושב כל כך רחוק. בינתיים אני נהנה מהחיים. אולי יום אחד אתמסד, אולי אלך ללמוד באוניברסיטה. כרגע זה רחוק ממני מרחק שנות אור.
     
    אני מתכנן בסוף הקיץ לנסוע לאמריקה, מחכה לי עבודה כסקיפר על יאכטה שעוגנת כרגע
     
    בסן-חואן בפוארטו ריקו. משם נצא לכמה חודשים לקריביים."
     
    "החברה שלך לא תתגעגע אליך?" אני זורקת את החכה.
     
    "באיזו עדינות עשית את זה," הוא מחייך, "ולשאלתך, לא, אין לי אף אחת רצינית כרגע."
     
    מה זה אומר? שיש הרבה אבל שום דבר לא קבוע? שאין אף אחת? אני לא מעזה להמשיך ולשאול.
     
    "אז את מעדיפה לישון על הספינה ולא בבית עם ההורים?" הוא שואל ואני מהנהנת.
     
    "למה?"
     
    "אני בחורה עצמאית, מגיל ארבע עשרה אני בפנימייה, ולא מתאים לי שפתאום בחודשיים של הקיץ אצטרך לתת דין וחשבון להורים שלי עם אני יוצאת, ומתי אני חוזרת. הם יכולים להיות מאוד נודניקים, וזה מתיש." אני מסבירה בחיוך והוא צוחק, "ואיך אפשר לישון בבית בין קירות, במיטה רגילה, כשיש לי כזו מיטה נוחה פה."
     
    אני משתרעת לכל אורכי על המזרנים הכחולים, "מזגן עם אלף כיווני אוויר, והנוף הכי יפה בעולם." אני מחווה בתנועת יד רחבה לעבר הים הגדול והפתוח המשתרע לפנינו.
     
    ״לגמרי מבין אותך.״ הוא אומר ונשכב גם הוא על המזרן לצדי, ״אני מרגיש אותו דבר. הים בשבילי זו תחושת חופש אין-סופית. כשאתה על הים, פתוחות בפניך אפשרויות בלתי מוגבלות. וזו כמובן לא עבודה שגרתית." הוא צוחק, ״אין שולחן משרדי, אין עבודה משמונה עד חמש ולא צריך להעביר כרטיס בסוף היום. זו לא עבודה, זו דרך חיים״.
     
    *
     
    אנו מדברים ומדברים, ראשנו קרובים זה לזה על המזרנים הרחבים, בלי ששמנו לב השחר כמעט מפציע, והשמיים הולכים ומתבהרים סביבנו.
     
    אסי זורק מבט מהיר אל שעון הימאים המשוכלל על פרק ידו ואומר "הזמן עף כשנהנים. אני בן עשרים ושבע, בחיי שלא חשבתי שיהיו לי כל כך הרבה נושאי שיחה משותפים עם בת שבע עשרה."
     
    "אולי תפסיק כבר לחזור על זה שאני בת שבע עשרה," אני מתיישבת, "מה זה משנה הגיל שלי בכלל? אני זה לא הגיל שלי."
     
    "זה לא משנה?" אסי מזדקף לישיבה לצדי, ומביט בי במבט בוחן ובעיניים נוצצות.
     
    הוא שואל אותי בהרמת גבה, "התנשקת פעם?"
     
    "ברור שהתנשקתי כבר פעם," אני מתרעמת, מנערת את תלתליי, "מה אתה חושב, שחיכיתי רק לך?"
     
    חיוך איטי עולה על פניו, ואני מיד מחייכת בעצמי, מבינה שהוא נהנה לעקוץ אותי, קצת להוציא אותי מהכלים.
     
    אני נזכרת בנשיקה הראשונה שלי, לפני שנה במועדון של השכבה, עם רוני, שלומד בשכבה מעליי.
     
    זה היה מביך, ודי מגעיל למען האמת, כזה רטוב וחודרני, ולא הבנתי מה הוא עושה שם עם הלשון? בודק לי את כל הסתימות?
     
    ואני חושבת, בעודי מסתכלת על אסי שיושב לידי ומחייך אלי - מעניין איך זה יהיה להתנשק עם גבר אמיתי, לא עם ילד.
     
    אני מחליטה להיות מעט נועזת. אני מרימה את מבטי אליו, ואצבעי מתחילה לטייל על חזהו כלפי מעלה. לבי הולם במהירות, בפחד ובהתרגשות.
     
    "מה את עושה?" הוא שואל, מבטו המהופנט עוקב אחר ידי המטיילת מחזהו אל לחיו, ממשיכה לעלות עד שאני משקעת את אצבעותיי בשיערו הסתור, הארוך, החום והעשיר. הוא לא עוצר אותי, וזה מעודד אותי להמשיך.
     
    "מה אתה חושב שאני עושה?" אני עונה בלחש, מביטה לתוך עיניו, מרגישה את הלמות לבו כאילו הוא פועם בחזה שלי.
     
    החום שלו עוטף אותי, המציאות סביבי נעלמת. הוא לא נשאר אדיש למגעי. הוא מהדק את הלסת שלו, כאילו מתחוללת מלחמה פנימית בתוכו, והוא נכנע לה לבסוף.
     
    אני מקרבת את ראשי אליו, מקווה שהוא ייקח פיקוד וינשק אותי כבר, כי אני לא ממש יודעת מה לעשות. הוא לא מאכזב אותי.
     
    הוא מרכין את ראשו ומלטף את שפתיי בנשיקה עדינה, מצמיד אליי את שפתיו ומפעיל קצת יותר לחץ, לשונו מלטפת בעדינות את השפה התחתונה שלי. אני פותחת את השפתיים ונותנת ללשונו להיכנס, נרעשת מההרגשה של הלשון שלו המלטפת את שלי.
     
    הוא קוטע את הנשיקה, מרים את הראש ומתנשם.
     
    "שירה, זה לא לעניין," הוא לוחש אליי.
     
    "דווקא אני מרגישה שזה מאוד לעניין." אני מתנשמת, צוללת לתוך עיניו. אני רוצה עוד.
     
    הוא עוצם את עיניו ומנשק אותי שוב, ללא עכבות הפעם, נשיקה עמוקה, ידו מתהדקת על גבי התחתון, מצמידה אותי אליו.
     
    אז על זה הסיפור, על זה כולם מדברים. וואו. גניחת תשוקה עמוקה ובלתי רצונית נפלטת משפתיי ולפתע הוא מסיים את הנשיקה, קופץ ממקומו כאילו נשך אותו משהו, ונעמד ליד מעקה הספינה.
     
    הוא מסדיר את נשימתו במשך כמה דקות, עומד ובוהה בים השחור הנפרש לפנינו.
     
    אני מרימה אצבעות בוחנות אל שפתיי, ממששת אותן.
     
    הן נפוחות ורכות ורטובות משפתיו, ואני מרוגשת כמו שלא הייתי מעולם.
     
    המבט שלי לא נעלם מעיניו, מפתה אותו, והוא מתרחק ואומר: "שירה, את עוד ילדונת, ואני גבר. איזה שטויות אני עושה? אבא שלך יהרוג אותי. מגיע לי שהוא יהרוג אותי. אני הייתי הורג אותי."
     
    אני מתחילה לצחוק, צחוק כזה משוחרר של תלתלים וים.
     
    "מה את צוחקת?" הוא מגחך, "ברצינות, אבא שלך מפחיד אותי. ויאללה ביי - עוד מעט כבר בוקר, כל הצוות יתחיל להתעורר בקרוב. אני יוצא להפלגה מוקדמת, ושנינו לא ישנו כל הלילה בטיפשותנו." הוא אומר ומחייך, ואני מחייכת גם.
     
    "אבל ברצינות שירה," הוא ממשיך, "לא יודע מה עבר לי בראש, ואני מבקש סליחה, אבל אני מפסיק את זה, כי זה לא מתאים. נהניתי לדבר איתך, היה כיף, אבל את צעירה מדי.
     
    לא הייתי צריך לנשק אותך, וזה לא יקרה שוב, אני מבטיח לך."
     
    הוא מסתובב והולך.
     
    אני מדלגת אל ירכתי סיפון השיזוף, נשענת על המעקה ומביטה למטה, מחכה לראות אותו יורד מהספינה אל המזח. כשהוא עולה על הגשרון וצועד לעבר המרינה אני צועקת אחריו בשובבות, "אני לא מצטערת." אבל הוא לא מסתובב, רק מנופף לי בידו מאחורי ראשו ונעלם לכיוון ה"קריסטל".
     
    *
     
    לא ראיתי אותו במשך כל השבוע שלאחר אותו לילה. לא על סיפון היאכטה שלו ולא במרינה בין ההפלגות. אני די בטוחה שהוא מתחמק ממני.
     
    כל השבוע לא הצלחתי להוציא את זכר הנשיקה שלנו מהראש - שהיתה שונה לגמרי מהנשיקה הראשונה שלי.
     
    כשרוני נישק אותי אז במועדון של השכבה, אני זוכרת שחשבתי, "זהו זה? זה כל הקטע? על זה כל הרעש והבלגאן? זה די דוחה וזה לא בשבילי." וכבר למחרת, כשהוא השתרך אחרי בדרך לבית הספר עם חיוך של כלבלב מאוהב על הפנים, בישרתי לו בכל העדינות שיכולתי, שאת היחסים בינינו נשאיר בגדר ידידות בלבד.
     
    עם אסי זה היה כל כך שונה.
     
    הרגשתי את המשיכה העזה הזו למישהו, שאת מתה שהוא כבר ייגע בך, ואת הפרפרים בבטן.
     
    כבר שבוע שאני לא מצליחה לחשוב עליו בלי לחייך.
     
    *
     
    בערב אנחנו עורכים ערב צוות על הספינה: חיים, הסקיפר השמן שלנו מחיפה, שבורח בכל קיץ לחודשיים מהאישה והילדים ויורד לעבוד באילת, ג׳ינו הטבח, שנראה כאילו הוא ברח מסרט פיראטים סוג ז׳, וליאור, שהכי קרובה אלי בגיל. ליאור היא בחורה קטנה וקומפקטית עם מיליון תלתלים, שהשתחררה מהצבא לא מזמן וברחה הישר לאילת. בשבילה זו הייתה חלופה טובה יותר מאשר לגור בדירת שני חדרים צפופה עם עשרת אחיה ואחיותיה.
     
    אילת היא עיר המקלט של כולם. גם אני בורחת, אני חושבת. נמלטת ממקומות סגורים, צריכה את הרוח בשיערי כדי שהמחשבות יוכלו לעוף גבוה, נשמה חופשייה.
     
    מעניין ממה אסי בורח.
     
    *
     
    אנחנו יושבים על הסיפון הקדמי וטורפים ארוחת ערב נהדרת שג׳ינו עמל עליה מכל הלב, החבר׳ה מספרים בדיחות ואנחנו צוחקים, מרכלים על מי יוצא עם מי במרינה, וחיים מקנטר את ליאור בקשר לבחור שהיא הביאה אתמול בערב לתא שלנו, ואני עליתי כמובן לישון על הסיפון.
     
    אני מנצלת את האווירה הפתוחה ושואלת, ״ומה עם הסקיפר של ה"קריסטל", אסי - יש לו מישהי?״
     
    ״אני יודע שהוא הסתובב עם הבחורה הזו הדס, שעובדת על ספינת המחקר של האוניברסיטה,״ אומר לי חיים, ״ראיתי אותה מגיעה לפעמים על הטוסטוס שלה לאסוף אותו, ילדה יפה.״
     
    ״למה?״ צוחק ג׳ינו עם השיניים העקומות שלו, ״רוצה שאני אסדר לך משהו איתו?״
     
    ״סתם שואלת.״ אני מתחמקת.
     
    ״אף פעם לא ראיתי אותך עם מישהו,״ אומרת ליאור, ״בואי נצא ליאכט-פאב הערב, נתפוס לך איזה חתיך."
     
    ״לא נראה לי.״ אני עונה במבוכה.
     
    ״למה?״ חיים שואל בקול רועם, וקורץ אלי ״אל תגידי לי שאת בתולה?"
     
    כשאני לא עונה, שלושתם צוחקים במקהלה.
     
    חיים ממשיך להציק לי, ״את כמו איזה חיה נדירה, צריך לשים אותך במוזיאון!״
     
    צחוקם מתגבר.
     
    ״תקפצו לי, שלושתכם.״ אני עונה להם בחיוך ומרימה את הסנטר, ״אני אעשה את זה כשאני אחליט, עם מי שאני אחליט, ובזמן שאני אחליט, הבנתם?״
     
    ״צוחקים איתך ילדה, הכול בסדר, כל הכבוד לך.״ אומר לי חיים ופורע לי את השיער בחיבה, והשיחה עוברת לנושא הבא, אבל אני שוקעת במחשבות.
     
    מי זו ההדס הזו? זה משהו רציני? האם הוא היה בדרך אליה באותו ערב, עם בקבוק היין ביד? קנאה יוקדת, מתסכלת, בוערת בתוכי.
     
     
    *
     
    למחרת בערב, לאחר שעוד יום עבודה קשה ומעייף מגיע לסיומו והספינה עומדת מבריקה וממתינה ליום הבא, ליאור אומרת לי "קדימה שירה תתלבשי, בואי נצא לשתות משהו בפאב."
     
    "יתנו לי בכלל להיכנס? את יודעת שאני מתחת לגיל שמונה עשרה." אני שואלת.
     
    "את מצחיקה," היא עונה לי בחיוך, "למה, כתוב לך על המצח הגיל שלך? תירגעי, יהיה סבבה."
     
    "אוקיי," אני קופצת בהתלהבות מהכסא, "רק תני לי ללבוש משהו.״ אני ממהרת לתא הקטן מתחת לסיפון וחוזרת לבושה במכנסי ג'ינס קצרים ובגופייה שאני גאה ללבוש, עליה כתוב מאחור באנגלית "מאיה - איש צוות". גם ליאור התהדרה בג'ינס קצרצר וקרוע ובגופייה כמו שלי. אנו צועדות יחד לעבר הטיילת, למועדון ״ספירל״ בכניסה למרינה.
     
    מתחתיו נמצא פאב ״יתוש בראש", זהו מקום המפגש של כל הימאים במרינה, הבאים אליו מדי ערב להתפרק קצת.
     
    זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לפאב הזה, וזה מקום ממש מגניב.
     
    הבר משתרע לאורך כל הפאב, והקיר מאחורי הבר עמוס במזכרות מכל העולם - דגלונים של מדינות שונות, מפיות מיוחדות, סטיקרים בכל מיני שפות, דגמים מיניאטוריים של יאכטות, והקיר מימין לכניסה מכוסה בדגמי קשירות חבל מסובכות של ימאים.
     
    הפאב הצפוף עמוס בספסלי עץ סביב שולחנות מרובעים. אנחנו לוקחות קולה מהבר ומתיישבות, מוזיקה קצבית וקולות צחוק רועמים סביבנו.
     
    ״בא לך לשחק טאקי?״ ליאור צועקת לעברי, מנסה לגבור בקולה על המוסיקה הרועמת.
     
    ״מה?״ אני צועקת לה בחזרה.
     
    ״טאקי!״ היא צועקת ושולפת מכיס הג׳ינס הקרוע חפיסת קלפים מוכרת.
     
    ״בטח!״ אני צועקת אליה חזרה והיא מתחילה לערבב את הקלפים.
     
    אני מבחינה באסי, יושב ליד שולחן מרוחק ממני, עם אנשים נוספים, וכולם צוחקים ושותים בירה. כשעינינו נפגשות מעל לראשי האנשים בפאב, חיוך עולה על פניו והוא קם ומתקדם לעברנו. אני מחייכת בחזרה. הוא מתיישב לידי ואומר, ״היי״.
     
    ״מה?״ אני צועקת, מנסה לשמוע אותו מבעד המוזיקה הרועשת. הוא רוכן לעברי ולוחש לי באוזן ״אמרתי שלום,״ קולו הנמוך מעביר בי צמרמורות.
     
    ״תסלחו לי שנייה,״ אומרת ליאור וקמה מהספסל ״אני חושבת שאני רואה מישהו שאני מכירה.״
     
    אני צופה בה מתרחקת ונטמעת בין הרוקדים בפאב, ואז מחזירה את מבטי אל אסי ומחייכת ״טוב אז מכיוון שהיא הלכה, בא לך לשחק איתי טאקי?״
     
    הוא פורץ בצחוק גדול ומשוחרר ואומר לי, ״יאללה, חלקי!"
     
     
     
    *
     
    באחת בלילה הוא מלווה אותי חזרה לספינה.
     
    לפני שאני עולה מהמזח לסיפון אני דוחפת אותו קלות בחזה ואומרת לו, ״תזכור שאתה חייב לי ארוחת ערב על ההפסד המחפיר שלך בטאקי!״
     
    ״מצחיקה, נתתי לך לנצח.״ הוא עונה לי.
     
    ״בטח, נתת לי לנצח שוב ושוב ושוב, אתה כזה ג'נטלמן.״ אני צוחקת.
     
    ״את מפקפקת בזה?" הוא מגיב במהירות, "שימי לב באיזו ג'נטלמניות אני עוזר לך לעלות לספינה.״ הוא צוחק ומרים אותי על שתי ידיו ובזריזות חוצה את הגשרון הצר, מניח לי להחליק לאט לאט נגד גופו אל הסיפון.
     
    התגובה בינינו מיידית. האוויר נהיה סמיך, הצחוק בעיניו נעלם ומבטו הופך לרציני, מרוכז בשפתיים שלי.
     
    הלב שלי מאיץ את פעימותיו, והוא מחבק אותי אליו באיטיות, מנשק אותי, שפתיו מלטפות את שלי, בהתחלה בעדינות, ואחר כך עמוק יותר, לשונו מלטפת את שפתי, משכנעת אותן להיפתח אליו, ואני נענית.
     
    הוא מתנתק ממני ואומר, ״והנה אני עושה את מה שאמרתי שאני לא אעשה. הבטחתי לעצמי לשמור מרחק ממך.״
     
    ״לכן לא ראיתי אותך כל השבוע?״ אני שואלת.
     
    ״החזקתי מעמד בסדר עד עכשיו, לא?" הוא צוחק.
     
    ״כמה מרחק זה לשמור מרחק?״ אני מתגרה בו ומתקרבת אליו עד שאנחנו צמודים.
     
    אני מרימה את ראשי אליו, מלטפת את החזה שלו, מרגישה את ההשפעה שלי עליו כשהלב שלו הולם בחוזקה תחת אצבעותיי.
     
    הוא תופס את האצבעות שלי, מנשק אותן, מתכופף לעברי ולוחש לי, ״קרוב מדי. לילה טוב.״ ומסתובב והולך לכיוון ה"קריסטל".
     
    ״לילה טוב!״ אני קוראת אחריו ומחייכת לעצמי. עכשיו אני בטוחה שהוא לא אדיש אלי.
     
    *
     
    למחרת אבא שלי מגיע לספינה.
     
    "שירה, אנחנו יוצאים הערב להפלגה לאי האלמוגים, נדוג ונעשה על האש - בא לך להצטרף?"
     
    "בטח," אני עונה, "זה יהיה כיף."
     
    "דרך אגב," אומר אבא בדרך לגשרון, "ביקשתי מאסי להצטרף להפלגה כסקיפר שלנו, לא בא לי לנהוג. את מכירה את אסי, הסקיפר של ה׳קריסטל׳?"
     
    "בטח שאני מכירה," אני עונה לאבא, ״כולם מכירים פה את כולם." ובלב אני מחייכת - עכשיו אני בטוחה שיהיה כיף.
     
    *
     
    הערב מגיע, ואנו יוצאים להפלגה.
     
    מצטרפים אלינו עוד כמה חברים של אבא מהעבודה, והאחים שלי קופצים בשמחה לספינה. אימא שלי לא מגיעה.
     
    ״הי״ אני מחייכת לאסי חיוך צופן סוד כשהוא מושיט לי יד ועוזר לי לטפס אל היאכטה מעבר לדופן הסיפון הגבוהה. הוא מחייך אלי במבוכה, עיניו נעות ביני לבין אבא שלי.
     
    ״אסי, הכרת כבר את שירה?" אבא שואל אותו. "היא עובדת על ה׳מאיה׳".
     
    אסי מחייך במבוכה, ״כן, כבר הכרנו״.
     
    אני מחייכת, והוא שולח אלי מבט מזהיר ונעלם במהרה לירכתי הספינה, מתעסק במשך כמה דקות ארוכות בגלגול חבלים.
     
    לאחר שכולם עולים ליאכטה ומתיישבים אסי משחרר אותה מחבלי העגינה וקורא אליי,
     
    ״שירה, שחררי בבקשה את חבל החרטום״.
     
    אני מדלגת אל החרטום, ממהרת לבצע את מה שהוא ביקש.
     
    כשהוא עובר לידי בדרכו אל ההגה, הוא שואל אותי, ״למה אימא שלך לא באה?״
     
    ״היא סובלת ממחלת ים, וממש לא אוהבת להפליג.״ אני מגחכת, ״איך זה בתור אירוניה? הסנדלרית הולכת יחפה. היא אפילו לא באה לבקר אותי עדיין ב׳מאיה׳, היא לא יודעת מה היא מפסידה".
     
    אנו מפליגים לאי האלמוגים בסיני. אסי על ההגה, בעוד אבא שלי פורש חכות דיג, חוטיהן השקופים נגררים בשובלה של הספינה, ומכין את הגריל. האוויר נעים והים רגוע. אני יורדת אל מתחת לסיפון ומשמיעה מוזיקה נעימה ברמקולים של הספינה, והאווירה שמחה.
     
    אנו דגים כמה דגי טונה בדרך, וכשאנו עוגנים ליד אי האלמוגים, אנו צולים אותם על הגריל ולאחר מכן קופצים למים לשחייה לילית קצרה.
     
    אני מטפסת חזרה בסולם הספינה מן הים, מתעטפת במגבת גדולה ומתיישבת לא הרחק מאסי, אבל בכל הערב הזה לא יוצא לי להחליף איתו מילה אחת ביחידות.
     
    כשאבא שלי בסביבה, אני צריכה להתנהג באדישות, בעוד שכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו, זה על הנשיקה שלנו מאתמול.
     
    אני מגניבה מבטים אל אסי כל הערב, מנסה לנחש אם גם הוא חושב עליי.
     
    הערב המהנה נגמר מהר מדי וצריך לחזור למרינה.
     
    ״אסי,״ אבא שלי שואל, ״אכפת לך אולי שנרד כולנו במזח של מלון "מרידיאן" ולא במרינה? כלי הרכב שלנו נמצאים שם, ואתה תמשיך למרינה ותיקח את היאכטה לעגינה?״
     
    ״בשמחה.״ אסי מסכים, ואני קופצת ומתנדבת, ״אני אעזור לו, אבא.״
     
    שניהם מביטים בי ואני מיתממת, "הוא יצטרך עזרה לשטוף את כל הציוד ולסגור הכול, לא? וגם ככה אני צריכה להגיע ל׳מאיה׳.״
     
    אבא שלי מסכים, ואסי לא אומר דבר.
     
     
     
     
     
     
     
     
     
    *
     
    כשאנו מתקרבים למזח של המלון, אני נעמדת בחרטום הספינה, וכשאסי מבצע גישה מושלמת אל המזח, אני מדלגת אליו, וקושרת במהירות את חבל העגינה אל וו עגינה מברזל המקובע אל קורות העץ אכולות המלח.
     
    אסי קופץ גם הוא מהספינה אל המזח, עוזר לכולם לרדת מהיאכטה, ואנו מנפנפים להם לשלום כשהם מתרחקים לעבר החוף.
     
    אני משתופפת על עקביי ליד וו העגינה, שסביבו קשרתי את חבל העגינה של הספינה, כדי לשחרר אותו מהרציף לקראת העזיבה.
     
    הקשר שביצעתי התהדק עם תנועת הספינה על הגלים ואני מתקשה להתיר אותו.
     
    אסי מתכופף, רוכן לידי בחשיכה, קרוב מאוד אלי, הריח שלו, ניחוח של סבון ובושם גברי, אופף אותי.
     
    ״לא רע,״ הוא מחמיא לי, מניח את אצבעות ידיו על שלי מעל הקשר הסרבן.
     
    ״יופי של טבעת דייגים, לא רע בכלל. מי לימד אותך את זה?״
     
    ״אני עובדת כבר כמה זמן על יאכטה, אתה יודע.״ אני עונה לו ונותנת לידיו החזקות להתיר את הקשר, הוא מתיר אותו במיומנות ובקלות.
     
    ״בואי ואלמד אותך לקשור קשר שהרבה יותר מתאים כשנקשרים לוו עגינה על מזח,״ הוא רוכן לעברי עוד קצת, ואני מודעת כל כך לקרבה של גופו לשלי, שהדבר האחרון שיש לי בראש עכשיו זה קשירות חבלים.
     
    ״את רואה,״ נשימתו מלטפת את לחיי, ״את עושה שתי לולאות, משחילה אותן על הוו ומושכת. זה נקרא קשר ברווז. מדליק, לא?״
     
    מדליק לגמרי. אני מהנהנת במהירות כשהוא מניח את החבל בידיי, אצבעותיו מלטפות אותי בלי משים, ״קדימה, תנסי את עכשיו.״
     
    אני מעיפה מבט מהיר אל צדודיתו הקרובה אלי, הוא נראה לי שליו ומרוכז בקשר שאני מבצעת.
     
    אני מנסה לייצב את ידיי ולקשור את החבל, אבל הן רועדות אפילו יותר כשאני נושמת אליי את הריח המיוחד שלו, וחום גופו קורן אלי מבעד לבגדים.
     
    אני משלימה את הקשר במהירות ובידיים לא יציבות, והוא מחייך אליי, ״לא רע בכלל שירה. בואי נזוז, כבר מאוחר.״
     
    הוא מזדקף על רגליו וקופץ בחזרה אל היאכטה. אני דוחפת אותה הרחק מהמזח וקופצת עליה אחריו, מושכת את חבל העגינה אל הסיפון, ואנו מפליגים באיטיות לתוך מפרץ אילת הכהה. החשיכה עוטפת אותנו.
     
    *
     
    סוף סוף לבד, אני חושבת לעצמי, ומתיישבת לידו.
     
    "את רואה?" אסי מצביע קדימה מכסא הסקיפר עליו הוא יושב, ומראה לי אורות של ספינה אחרת מולנו.
     
    "את יודעת איך אני יודע האם אנו מפליגים בשובל שלה, או שאולי היא מפליגה ישירות לכיווננו? אני יודע לפי האורות שלה." הוא אומר ומתקרב אלי.
     
    "תביטי למעלה," הוא מצביע, "האור הלבן נמצא תמיד בקצה התורן, האור הירוק תמיד בצד ימין, והאדום בצד שמאל, וכך אם אני רואה אור ירוק-אדום ולבן אז..."
     
    "הספינה מפליגה לכיוון שלנו," אני משלימה את המשפט.
     
    "יפה מאוד!" הוא אומר בחיוך, "את תלמידה טובה, ואם אני רואה אור לבן וירוק?"
     
    "היא עוברת אותנו מצד ימין," אני עונה.
     
    "יפה!" הוא מתפעל ומחייך אלי, "את תהיי סקיפרית טובה יום אחד."
     
    "אני יכולה לנהוג?" אני שואלת בהתרגשות, "את זה אף פעם עוד לא עשיתי."
     
    "בטח!" הוא עונה בחיוך, "בואי הנה." הוא קם מהכסא ואני נעמדת בין ההגה לבינו.
     
    "זה הטרוטל," הוא אומר, מחזיק את ידית ההילוכים, וזרועו מתחככת בזרועי.
     
    "זה פשוט מאוד - כשאת לוחצת על הידית קדימה, נוסעים קדימה, ורוורס זה אחורה. לא מסובך, נכון? קדימה, תנסי."
     
    אני מעבירה את הידית קדימה, והספינה שועטת על פני המים, חותכת את הגלים, הרוח מצליפה בפניי, וההרגשה עילאית ממש.
     
    מאחורי אני מרגישה את אסי, כל כך חם, כל כך קרוב.
     
    צריך לנצל הזדמנויות שלא יחזרו לא?
     
    אני מושכת בידית ההיגוי באיטיות לאחור, מביאה את היאכטה עד לעצירה וצועדת צעד אחד קטן אחורה.
     
    צעד קטן אבל גדול.
     
    אני מרגישה את גופו החם צמוד אלי. הנשימה שלי נהיית כבדה, גם שלו. התגובה הבלתי ניתנת להכחשה שלו כלפי נוסכת בי בטחון ותעוזה.
     
    ״מי זאת הדס?״ אני שואלת בשקט, ואני מרגישה אותו מתקשח מאחורי.
     
    "למה?" הוא שואל בקול נמוך ואני מרגישה את הבל פיו החם על העורף שלי, גורם לי להצטמרר. "את מקנאה?"
     
    ״ואם כן?״ אני מסתובבת אליו, לחוצה בין גופו הגדול והחם לבין ההגה, מרימה את ראשי אליו. המבט שלי נמשך אל שפתיו המדהימות בהזמנה ברורה.
     
    הוא מסתכל לתוך עיני, ואני רואה בעיניו רעב.
     
    הוא מרכין את ראשו אלי ומנשק אותי.
     
    אני הולכת לאיבוד בתוך הנשיקה שלו ואני לא רוצה שיפסיק, וכשהוא מרים את ראשו ממני ומתרחק מעט, אני מאגרפת את ידיי על שולי החולצה שלו ומונעת ממנו לסגת.
     
    הוא אוחז בפניי ומנשק אותי שוב, חזק ועמוק, גונח לתוך פי, ידו מטיילת לתוך חולצתי.
     
    "מה אני אעשה איתך, שירה? אני מנסה להתרחק ממך אבל אני לא יכול," הוא לוחש באוזניי. "את כמו מגנט בשבילי ואני משתגע. אבל זה לא ילך בינינו. אני נוסע לארצות הברית בעוד שבועיים. הקיץ נגמר. את חוזרת ללימודים, את תתגייסי לצבא. אין לזה עתיד, לי ולך.״
     
    הוא מתרחק מספיק כדי להסתכל בפניי ואומר לי, ״אני לא רוצה להתאהב בך, ואת אל תתאהבי בי."
     
    "אתה עף על עצמך לגמרי," אני עונה ומנסה להפסיק את הרעד הזה בגוף, לבי הולם בחזי כמו תופי קונגו שיצאו ממקצבם.
     
    "מי מתאהב בך יא קופיף? וחוץ מזה, כבר אמרו לך שאתה מדבר יותר מדי?"
     
    הוא בוחן אותי במבט ארוך ומחייך.
     
    "יש לי שבועיים אתה אומר? אז תן לי אותם ותפסיק לחפור לי."
     
    אני יכולה כמעט לראות את גלגלי המחשבה מסתובבים בראשו, הוא נאבק עם עצמו אבל אני לא מניחה לו, אני מעבירה את ידי על גבו, יורדת נמוך באיטיות אל עיקול הגב התחתון והתחת שלו. מאיפה מגיע כל האומץ הזה? אני קצת בהלם מעצמי.
     
    הוא תופס לי את היד בחדות ואומר לי, ״אוהו כמה אני הולך לחפור לך.״
     
    הוא מרים אותי על ידיו ונושא אותי לחדר השינה מתחת לסיפון.
     
    הוא מפשיט אותי מבגדי לאט, ואני עוצמת את עיניי בביישנות, נהנית ממגע ידיו המרפרפות על גופי. הוא משכיב אותי על המיטה, ומתפשט בעצמו. אני עוקבת בעיני אחריו, גופו המדהים והשזוף מפוסל לכדי שלמות. הוא מוריד את המכנסיים ואני נכספת לראות לאן מתחבר אותו קו דקיק של שיער, שיורד לו מהחזה לטבור וממשיך מטה.
     
    הלב שלי פועם בציפייה, נשימתי כבדה.
     
    כשהוא עירום הוא נשכב לידי ומלטף אותי לטיפות ארוכות לאורך גופי, בעיניו אני רואה אהבה, או שזה מה שאני רוצה לראות. הוא מנשק אותי בלהט ואני מתחככת בגופו, נוטה אחרי כמיהות הגוף שלי, רוצה לגעת כמה שיותר, לטעום כמה שיותר, לחוות כמה שיותר.
     
    ״שיט, אין לי קונדומים,״ הוא לוחש לי בצער ומתחיל להתרחק. קרירות עוטפת אותי כשהוא נסוג ואני לוחשת אליו, ״גלולות״ ומושכת אותו בחזרה אלי.
     
    אנו מתנשקים עוד ועוד והעדינות מפנה מקום ללהט יצרים, סבך של ידיים ורגליים, נשימות ונשיפות. הכול חדש לי ומרגש כל כך, התחושה של שיער החזה שלו המשתפשף בחזה שלי, השפתיים שלו על הפטמות שלי, הרטיבות בין הרגליים שלי, האצבעות המיומנות שלו שמלטפות אותי בין הרגליים במעגלים קטנים והרעידות הקטנות והלא רצוניות בגוף שלי. אני מנשקת את צווארו בפה פתוח, נושכת קלות, ידי גולשת אל האגן שלו, נטמנת בין רגליו, מלטפת, מגלה עולמות חדשים. הוא הופך אותי על הגב, נשכב מעלי, נשען על מרפקיו, מביט בעיניי. אני מרגישה את האיבר שלו נלחץ אליי, והוא נושם במאמץ, מזיע.
     
    אני עוצמת את עיניי.
     
    ״שירה״ הוא לוחש אלי בקול סקסי, ״תפקחי עיניים, תסתכלי עליי.״
     
    אני פוקחת עיניים באיטיות אל מבטו הלוהט, האוחז בשלי כשהוא נדחף לתוכי, עיניו קולטות כל תגובה שלי. הוא חודר אליי חלקית ונדהם כשהוא נתקל במחסום הלא צפוי של בתוליי. אני מתכווצת לכאב הלא צפוי ונסוגה מעט אחורה. הוא נסוג אחורה גם אבל לא לגמרי. הוא מרים את ראשו, ועיניו השואלות מחפשות את עיניי.
     
    "שירה..." הוא לוחש לחישה ארוכה ומייסרת, נשימתו עולה לו במאמצים, "למה לא אמרת לי?"
     
    אני מנשקת אותו בתגובה, ידיי יורדות במורד הגב שלו, אל צידי התחת השרירי שלו, לופתות אותו, לא נותנות לו לסגת עוד. אני מגרה אותו עם הלשון, מנשקת אותו נשיקה עמוקה והוא נאבק עם עצמו.
     
    "אני לא יכול לעצור עכשיו," הוא לוחש במאמץ ונאנח, משעין את ראשו על חזי, ליבו הולם בחוזקה על שלי.
     
    "אל תעצור," אני לוחשת ומניעה את אגני לעומתו, דוחפת קדימה.
     
    הוא מניח יד כבדה על עצם האגן שלי, מונע ממני לזוז, נסוג מעט אחורה וחודר אלי ואני נאנקת כשכואב לי. הוא נעצר ומתנשם על צווארי, מחכה דקה, שואל אותי, ״את בסדר?״
     
    אני מהנהנת, והוא מניח את המצח שלו על שלי לכמה שניות ארוכות, נשען על מרפקיו מעליי, שקוע בתוכי, ואנחנו לא זזים, שנינו מתנשמים ומתנשפים בכבדות.
     
    כשהכאב שלי נרגע וכמעט נעלם, אני מצמידה את שפתיי לשלו, ומנסה להניע את האגן לעברו. הוא לוחש לי בקול מלא רגש, ידו על האגן שלי ״לא, לא אל תזוזי... תנשמי עמוק, תירגעי. תני לי לזוז, תהיי איתי.״
     
    הוא מושך את עצמו באיטיות אחורה, ואז הודף את עצמו אלי שוב, סנטימטר אחר סנטימטר. הפעם אין שום כאב, רק הנאה. אני מותחת את צווארי אחורה, נאנחת בתשוקה.
     
    ״וואו שירה״ הוא לוחש אלי בלהט, ידיו מחפשות את אצבעותיי, אצבעותיו משתלבות בשלי ומרתקות את ידיי אל מעל לראשי, כך שאני לא יכולה לזוז מעבר להניע את האגן כלפיו,
     
    ״ההרגשה שלך סביבי... זה מדהים״ הוא נאנח ושפתיו כובשות את שפתיי בשלמות, לשונו בתוך פי והגוף שלי מתקשת בטבעיות לעברו, מנסה להתקרב עוד, כמה שיותר.
     
    ״אסי...״ אני לוחשת כששפתיי על כתפו, מנסה לתת ביטוי לתחושות המדהימות שאני מרגישה אבל לא מצליחה לומר דבר מעבר ללחוש את שמו.
     
    אנו נעים זה מול זה, זה עם זה, זה לקראת זה, זמן ארוך שנדמה כנצח, זמן שאני לא רוצה שייגמר.
     
    הלחישות הופכות לצעקות, אני מרגישה את הלחץ הנבנה בתוכי עוד ועוד ועוד, אני שמה לב שהצעקות הן שלי, צועקת את שמו בעוד אני מתפוצצת יחד איתו באורגזמה מדהימה.
     
    אנו שוכבים מתנשפים, ובעוד אני מנסה לעכל את החוויה שעברה עליי הרגע, אסי מתגלגל ממני, מכסה את פניו בידיו, ומחליק אותן לתוך שיערו, נאנח עמוקות. אני מביטה בו, והוא נראה לי מרוחק ומלא חרטה.
     
    ״אל תצטער, כי אני לא מצטערת״ אני אומרת לו.
     
    הוא מסובב את פניו אליי ואומר לי בטון חמור, "היית צריכה להגיד לי."
     
    "ואם הייתי אומרת לך?" אני שואלת.
     
    "אז לא הייתי שוכב איתך. אמרת שהתנשקת כבר קודם, ואת לוקחת גלולות, ואני הנחתי..." הוא משתתק.
     
    "בדיוק, הנחת." אני מדגישה. "גלולות מסדרות לי את המחזור, והתנשקתי בעבר, זה נכון, וזה היה גרוע בכל כך הרבה רמות שקשה לי לתאר," אני מוסיפה בחיוך, "ממש לא כמו הנשיקות שלך," אני אומרת ומסתובבת אליו לנשק אותו. הוא מתרכך ומחייך.
     
    "בכל זאת," הוא אומר לי "היית צריכה להגיד לי."
     
    "ומה?" אני שואלת "להפסיד את כל זה? בחיים לא! שמעתי סיפורים על זה, ראיתי סרטים" אני מחייכת ״אפילו חוויתי כמה שיאים לבד, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. שום דבר.״ חיוך קטן עולה על פניו ונמחק במהירות.
     
    הוא מסתובב אלי "שירה, אני רציני במה שאמרתי קודם.״
     
    הוא מרכין את ראשו ושערו נופל על פניו, מסתיר את עיניו.
     
    "יש לי ייסורי מצפון, את כל כך צעירה. יש לי רגשות כלפיך, אבל יש לי תכניות. אני נוסע. את חוזרת לבית הספר. את מתגייסת. בואי לא נתחמק מהמציאות כי רק נפגע בעצמנו.״
     
    ״איך אתה יכול להרגיש יסורי מצפון? זה היה מדהים.״ אני לוחשת אליו.
     
    ״וואו כמה שזה היה מדהים.״ הוא נאנח בחושך.
     
    "בקשר למה שאמרת קודם,״ אני לוחשת אליו, מתוודה, ״זה קצת מאוחר מדי. התאהבתי בך."
     
    אנחה עמוקה נפלטת מבין שפתיו.
     
    "אהבה," הוא אומר לי בקול מלא ברגש, "איך את יכולה לדעת מה זה בכלל אהבה? את ילדונת בת שבע עשרה, שבקושי התחילה את החיים שלה. יש לך עוד כל כך הרבה מה לראות, כל כך הרבה מה לעשות."
     
    הוא קם מהמיטה במפתיע, עולה עירום לסיפון, ואני שומעת ספלאש של מים כשהוא קופץ ממנו אל מימי המפרץ הקרירים. אני קמה אחריו, מתלבשת בחופזה ועולה לסיפון.
     
    כשהוא עולה בסולם בחזרה אל היאכטה, עירום וגאה, אני מסיטה את עיני במבוכה.
     
    דיברתי יותר מדי. לא הייתי צריכה לומר לו מה אני מרגישה.
     
    הוא יורד אל מתחת לסיפון, מושך עליו את מכנסי הגלישה שלו, וכשהוא עולה לסיפון הוא מתיישב ליד ההגה ומתניע את המנוע.
     
    "אנחנו צריכים לחזור."
     
    אני מהנהנת, ואנו מפליגים אל המרינה.
     
     
     
    *
     
    לאחר שאנו עוגנים, מנקים יחד את היאכטה, סוגרים אותה ומכסים בברזנט, אסי מלווה אותי ל"מאיה", ועולה איתי לסיפון. אני מרימה את פני אליו לנשיקה, אבל הוא מנשק אותי על הלחי, לוחש לי ״לילה טוב,״ ומסתובב והולך לספינה שלו בלי להוסיף מילה, ואני יורדת לתאי הקטן בבטן הספינה.
     
    ליאור שוכבת בקומה התחתונה של המיטה, צופה בי מטפסת למיטה העליונה לאחר מקלחת, רואה שאני מוטרדת.
     
    ״מה המצב שירה? מה אוכל אותך?״
     
    ״בעיות עם גברים,״ אני עונה לה באנחה.
     
    ״על מי אנחנו מדברות,״ ליאור שואלת, ״על הסקיפר ההורס מ"קריסטל" ששמת עליו עין? נו תשפכי הכול כבר החוצה, תאמיני לי שזה יעשה לך רק טוב.״
     
    ״אז זה הסיפור,״ אני אומרת לליאור, "בחורה פוגשת בחור...״
     
    ״הסיפורים הכי טובים מתחילים ככה,״ היא אומרת.
     
    ״את מוכנה להפסיק להפריע ולהקשיב? רצית לשמוע לא?״ אני מגחכת.
     
    "צודקת. יאללה סיפורי אלף לילה ולילה - אני מקשיבה."
     
    "בקיצור, הבחורה מתאהבת חזק. אהבה ראשונה. היא בת שבע עשרה, הוא בן עשרים ושבע. סקיפר על יאכטה. היא עובדת על יאכטה אחרת במרינה. הזמן הלא נכון, המקום הלא נכון. הוא רואה בה רק ילדה קטנה, זה ממש לא יכול להיות סיפור רציני מבחינתו. הוא איש של ים וחופש, חתיך מדהים שעשרות יפיפיות סובבות אותו ואין לו שום כוונה להתחייב.
     
    היא לא מסתירה את רגשותיה, אבל הוא אומר לה שאין לה מושג מה היא באמת רוצה."
     
    ליאור שואלת אותי בחשכה, "אז הבחורה ההיפותטית הזו, איך היא תדע? איך בגיל שבע עשרה אפשר לדעת שזה לתמיד? אני חושבת שאין דבר כזה לתמיד. זה שטויות, ובכלל - התזמון נראה לי גרוע - המצב קצת מסובך, בשביל שניכם. חוץ מזה את צריכה לצאת עם עוד כמה גברים קודם, כדי לדעת אם זה זה, או לא זה. הוא לא הדג היחידי בים, את יודעת."
     
    "מתי הספקת להיות כזו צינית כלפי החיים?" אני שואלת אותה.
     
    "עזבי, את סיפורי האלף לילה ולילה שלי נספר בלילה אחר. לילה טוב." שקט משתרר בתא הקטן ואנחנו שוקעות לשינה עמוקה.
     
     
     
     
     
    *
     
    למחרת בבוקר אני עולה אל הסיפון עם כוס קפה, ורואה את ג׳ינו וחיים בחרטום משוחחים בהתרגשות.
     
    ״מה קורה?״ אני שואלת אותם בקול מוטרד, וג׳ינו מצביע לעבר מקום העגינה של ה״אורין״ לידינו, שעומד מיותם וריק, בצורה מאוד לא אופיינית לשעת בוקר מוקדמת כזו.
     
    ה"אורין" יצאה להפלגה בלילה ולא חזרה,״ ג׳ינו מדווח לי, וחיים אומר, ״אני עולה לגשר ליצור קשר עם חיל הים.״
     
    אני מנסה להיזכר אם ראיתי אותה עוגנת לידינו כשחזרתי עם אסי בלילה, אבל אני לא זוכרת. הייתי כל כך עסוקה במחשבותיי שלא שמתי לב אפילו.
     
    לאחר כמה ימים של בהלה ודאגה לצוות שנמצא עליה, מתברר שה"אורין" הפליגה לאוסטרליה באישון לילה לאחר שהבעלים שלה נקלע לחובות, וברח מהארץ כדי להימלט מהנושים.
     
    פנטזיה רומנטית נולדת בליבי הצעיר - להפליג יום אחד לאוסטרליה.
     
    אולי איתו? רק הוא ואני על פני הימים.
     
    *
     
    כל היום הסתובבתי מרחפת ומאושרת, כמו על ענן, חושבת שוב ושוב על אתמול בלילה.
     
    על הפעם הראשונה שלי, עם אסי.
     
    אני מרגישה כל כך אחרת, כאילו השתניתי בן לילה, התבגרתי.
     
    אני חושבת לעצמי שבטח כולם יכולים לראות את זה עליי, שאני מאוהבת, שאתמול עשיתי את זה, שאני כבר לא בתולה. אבל אף אחד לא באמת שם לב, רק אני יודעת.
     
    בערב אני כבר לא יכולה לעצור את עצמי. אני קופצת לבקר את אסי על ה"קריסטל" אחרי עוד יום עבודה ארוך שבו לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנו.
     
    הוא עומד על הסיפון בעוד הצוות שלו מסיים לשטוף את הספינה.
     
    כשהוא רואה אותי מתקרבת הוא ממהר לקפוץ אל המזח בקלילות, צועד לעברי, משלב את אצבעותיו בשלי וצועד איתי לאורך המרינה לכיוון הטיילת.
     
    ״לאן הולכים?״ אני שואלת.
     
    "ארוחת ערב. אני מת מרעב. וחוץ מזה מרחיק אותך מהצוות הרכלן שלי."
     
    הוא רואה את סימן השאלה במבטי ומחייך, "נוסיף על זה את העובדה שאני לא סומך על עצמי במקום סגור בסביבתך. אני חושב שהוכחתי כבר איזו שליטה עצמית גרועה יש לי כשמדובר בך, אז עדיף בחוץ, לא?"
     
    אני לא יודעת אם להיות מוחמאת או להיעלב.
     
    ״אפשר לחשוב שאני איזה פאם פאטאל,״ אני נעלבת, כשאני מבינה שהוא שוב פשוט מרחיק אותי ממנו.
     
    הוא עוצר ומסתכל עלי, ידו מתקרבת אל שיערי, והוא תופס תלתל אחד ארוך ומסובב אותו סביב אצבעו, ״הרבה יותר ממה שאת חושבת.״ הוא עונה לי בגילוי לב, ועיניו סורקות את עיניי, מחפשות בהן משהו.
     
    ״מה?״ אני שואלת במבוכה.
     
    ״איך את מרגישה אחרי אתמול? כואב לך?״ הוא שואל אותי בעדינות.
     
    אני מניעה בראש, ואומרת לו, ״מרגישה שונה. גדולה. אשה.״
     
    ״ועוד איזו אשה...״ הוא לוחש, מרים את ידי אל פיו, מנשק אותה, וכל מאורעות אמש חוזרים אליי, גורמים לבטן שלי להתכווץ בגירוי, אבל אסי קוטע את הרגע, מכריז ״אוכל, עכשיו,״ ומושך אותי לבית קפה על החוף.
     
    *
     
    אחרי ארוחת הערב אנחנו חוזרים למרינה. הוא אומר לי לילה טוב ועולה ל"קריסטל", אבל אני לא נשארת על המרינה, אלא הולכת אחריו, מטפסת על הגשרון המוביל לספינה.
     
    ״שירה,״ הוא מתרה בי, ואני מרימה ידיים בהכנעה ומסתובבת לרדת חזרה למרינה.
     
    אני מרגישה דחויה וזו הרגשה גרועה. יש לי כבוד עצמי. לא רוצה, לא צריך.
     
    זהו ערב חופשי של הצוות והספינה ריקה ולא בא לי להישאר לבד. בא לי לבלות ולנקות את הראש קצת, לכן אני מתקשרת לאלון, ידיד טוב שלי מהעיר.
     
    ״הי אלון, זאת אני, מה נשמע?״
     
    "שירה, אהלן! מה קורה? לאן נעלמת לי? את עסוקה מאוד על הספינה? איך הולך?"
     
    "עסוקה מאוד, אין לך מושג. עובדת קשה מאוד. אבל יש לי ערב חופשי, וממש בא לי לבלות. מה קורה איתך? אתה פנוי? בא לך ללכת איתי לסרט?"
     
    "בטח שבא לי," אלון מגיב בשמחה, "וגם תהיה לי הזדמנות להראות לך את הטוסטוס החדש שההורים קנו לי לגיוס!"
     
    "תתחדש, איזה יופי! עוד סיבה לחגוג! טוב אז קדימה ,תתארגן ותבוא לאסוף אותי מהמרינה עוד חצי שעה? איפה לחכות לך, מחוץ למרינה ליד השער?"
     
    "חצי שעה זה אחלה, ואין צורך שתצאי החוצה, אני אגיע עם הטוסטוס עד אליך."
     
    חצי שעה לאחר מכן, אלון מצפצף לי מהמזח.
     
    אני יורדת מהספינה ומתיישבת מאחוריו, מנערת את התלתלים הארוכים לפני שאני חובשת את הקסדה, מחבקת אותו חזק ואנחנו נוסעים. אנו חולפים ליד "קריסטל" ואני רואה את אסי, היושב בירכתי הספינה, עוקב אחרינו במבטו עד שאנחנו יוצאים מהמרינה.
     
    *
     
    כשאלון מחזיר אותי ל״מאיה״ לקראת חצות, אני מופתעת לראות את אסי על סיפונה, יושב על כסא פלסטיק ורגלו על המעקה, מחכה לי בחשיכה.
     
    אני יורדת מהטוסטוס, מנערת את השיער ומגישה לאלון את הקסדה, מעיפה מבט אל אסי.
     
    "מי זה שיושב ומחכה לך שם, שירה?" אלון שואל אותי, "הכול בסדר? את רוצה שאעלה איתך לסיפון?"
     
    "לא, הכול בסדר, אל תדאג," אני מרגיעה אותו, "אני מכירה אותו, אתה יכול לנסוע הביתה."
     
    אני מסתובבת אל אלון, נותנת לו נשיקה וחיבוק ועולה לספינה. אלון מחכה כדי לראות שעליתי ושהכול בסדר, ונוסע לדרכו.
     
    אסי נעמד לקראתי, שותק.
     
    ״למה אתה פה?״ אני שואלת.
     
    "איפה כולם?" הוא עונה לי בשאלה.
     
    "ערב חופשי. הספינה ריקה."
     
    הוא מושך אותי אחריו לסלון של היאכטה בלי מילים, רציני עד מוות.
     
    בסלון הוא משחרר את ידי ואני ניגשת אל המקרר להוציא פחית קולה. הוא צועד אחרי ומוריד את החולצה שלו.
     
    אני מסתובבת עם הפחית ביד וקופאת למראהו.
     
    "אסי, חשבתי שאתה לא רוצה להיות איתי בחללים סגורים,״ אני מתגרה בו, מניחה את הפחית על הבר שלידי, הוא עושה עוד צעד אלי, מושך אותי בתנועה חלקה אל תוך זרועותיו ומטיח את שפתיו בשלי, מנשק אותי בחוזקה. פעימות של תשוקה מתפשטות בגופי, ברכיי הופכות לג׳לי, ואני דוחפת אותו ממני, מנסה לייצב את עצמי.
     
    ״אסי, אני לא מבינה מה קורה פה."
     
    "אני אסביר לך מה קורה פה״ הוא מתנשם, ומושך מעליי את החולצה ואת החזייה, אוסר את ידיי בתוך החולצה ומנשק אותי מהעורק הפועם בצווארי עד למטה לחזה שלי. אני נאנחת וחושפת את צווארי למגעו, מתמכרת לתחושה.
     
    ״מה שקורה פה זה שאני מקנא." הוא ממשיך לנשק את החזה שלי, שולח חיצים של תשוקה לבטן התחתונה שלי, ואני רוצה כל כך לגעת בו גם, למשוך אותו אלי, אבל הוא עדיין לא מאפשר לי.
     
    "ואני לא אוהב את ההרגשה הזו בכלל״ הוא מוסיף ומשחרר את הידיים שלי שמגלות חיות משלהן ונכרכות סביבו.
     
    ״אלון הוא רק ידיד״ אני מנסה להסביר לו אבל הוא כבר לא מקשיב, הידיים שלו בתוך התחתונים שלי.
     
    ההרגשה הזו חדשה לי ומרגשת ומסעירה, ואני מגיבה באינסטינקט חייתי, גונחת בתשוקה מתפרצת, מחככת את האגן שלי ביד שלו. הוא משכיב אותי על השטיח, פושט את הג׳ינס הקצר מעליי במשיכה אחת, זורק אותו הצידה, נשכב מעליי ונכנס לתוכי בדחיפה אחת חלקה שגורמת לי לצעוק את שמו בתשוקה. הוא נעצר ושואל אותי, ״את בסדר? תגידי לי מה את מרגישה, זה כואב?״
     
    הפעם אין שום כאב, רק הנאה טהורה.
     
    ״לא״ אני לוחשת, ״ההרגשה מדהימה.״
     
    הוא נסוג אחורה והודף לתוכי שוב הדיפה ארוכה, ואני נאנקת ונושכת את השפה. הוא משלב את ידיו בשלי על הרצפה, חודר לתוכי שוב, מנשק את השפה שלי, משחרר אותה בשיניו מבין שפתיי, לוחש לי בזמן שהוא נע בתוכי, ״אל תעצרי את זה. אנחנו לבד, אני רוצה לשמוע אותך.״
     
    הוא נע בתוכי בתנועות קצובות שמפיקות מפי אנקות קטנות ושקטות, ואני מחניקה אותן בכתפו.
     
    ״תשחררי,״ הוא אומר לי בלהט, ״אני רוצה לשמוע את ההנאה שלך. אני רוצה לשמוע אותך גומרת בשבילי.״
     
    הוא מנשק אותי בתשוקה ומתרומם מעלי, נשען על יד אחת, והשנייה מטיילת במורד גופי בין שנינו, מלטפת אותי תוך כדי שהוא נע בתוכי, עיניו לוהטות עליי, ואני לוחשת לו ״אסי..."
     
    אני עוצמת את העיניים כשהוא מביא אותי לאורגזמה מדהימה שמתפוצצת מאחורי עיניי כמו מיליון זיקוקים ואני צועקת, ״אסי!״
     
    הוא נאנק יחד איתי, דוחף פעם אחת אחרונה ומתמוטט עליי בשחרור.
     
    אנו נרגעים לאט, ואני שוכבת בזרועותיו, ראשי בשקע כתפו, מחבקת אותו ביד אחת וברגל אחת. הוא מלטף בהיסח הדעת את הזרוע שלי באצבעותיו, שוב ושוב.
     
    "לא ידעתי שאתה טיפוס קנאי." אני מחייכת לתוך כתפו, מנשקת אותה.
     
    "אני לא," הוא רוטן לעברי בחיוך "אבל כשראיתי אותו מחבק אותך..." הוא משתתק.
     
    אני משנה נושא, אומרת לו בשובבות, ״אני חושבת שאני אוהבת את כל העניין של הסקס הזה.״
     
    ״אני חושב שפתחתי פה תיבת פנדורה. אבל אני צריך להזהיר אותך,״ הוא צוחק איתי, ״רק איתי זה יהיה ככה!״
     
    ״אם ככה, אז תצטרך להיות איתי תמיד,״ אני מקנטרת אותו.
     
    ״פנטזיות זה דבר נחמד.״ הוא אומר לי.
     
    ״יש לי עוד פנטזיה להתוודות עליה,״ אני מספרת לו ״אני חולמת להפליג איתך רחוק, רק אתה ואני, אולי לאוסטרליה, כמו "אורין" והצוות שלה."
     
    "שירה, אלו שטויות רומנטיות של גיל הנעורים. זה טוב שיש חלומות," הוא מפוצץ לי את הבועה, "אבל כשגדלים מבינים שיש כאלה שכנראה תמיד יישארו בגדר חלומות".
     
    הוא לא בכיוון, אני מבינה בעצב, לא שלי ולא של הפאסיפיק.
     
    אני דוחפת אותו ממני, מתכוונת לקום, אבל הוא עוצר אותי, מושך אותי לבין זרועותיו.
     
    ״שירה, אני מודה שאת לא איזה סטוץ רגיל של קיץ. את עושה לי משהו עמוק שאני לא יודע להסביר. אני חושב שאני כבר לא יכול להסתיר את זה לאור פעולותיי האחרונות.״ הוא אומר בקול מפייס ומלטף את שיערי.
     
    ״אבל כבר סיפרתי לך על התכניות שלי, ואני אוציא אותן לפועל, אני ממוקד מאוד במטרה. אני בטוח שגם לך יש תכניות משלך, לא?״
     
    ״יש לי תכניות,״ אני מודה באנחה, ״לקחת קורס סקיפרים, לצאת להפלגות בעולם, להגיע למקומות אקזוטיים, ללמוד רפואה, או אולי עריכת דין, להיות חופשייה ומאושרת כל החיים. לא להתחתן לעולם. אלו היו התכניות עד שפגשתי אותך, אבל אני מוכנה לשנות אותן בשבילך.״
     
    ״להתחתן?״ הוא מסתכל עליי בפליאה, "את רצינית? את עוד ילדונת שירה! אני הראשון שלך! איך את יכולה להיות בטוחה שזהו זה? לא שאני רוצה להתחתן בכלל, אבל נגיד שמתחתנים, ואת מוותרת על כל התכניות שלך בשבילי, אי אפשר לנסוע ולטייל כמו שאת רוצה עם בעל וילדים. עשרים שנה קדימה ואת תשנאי אותי על שוויתרת בשבילי על הכול. ואני גם אשנא אותך אם אוותר על הרצונות שלי."
     
    שתיקה משתררת בינינו.
     
    "שירה" הוא מנסה להסביר, "הקיץ עוד מעט מסתיים. שנינו ידענו מראש שזה זמני. בואי נשאיר את זה ככה, את מבקשת ממני מה שאני לא יכול לתת לך, ואני באמת חושב שאת בכלל לא יודעת מה את מבקשת.״
     
    אני מבינה בעצב שזה מה שזה, ואני אקח את כל מה שהוא יכול לתת לי, עד שזה ייגמר.
     
    ״בואי, צאי מהמצב רוח הזה, נצא לבלות.״
     
    הוא קם ומחפש את החולצה שלו שהוא זרק קודם בהתלהבות יתרה.
     
    ״יש לנו עוד שבוע עד שאני נוסע, ואנחנו לא מבזבזים אותו על באסה."
     
    *
     
    בשעות הקטנות של הלילה, אנחנו יוצאים לפאב העמוס ביותר בטיילת, להקת רוק מנגנת מוסיקה מדליקה, אסי מזמין לעצמו בירה, ולי קולה.
     
    ״תזמין גם לי בירה,״ אני מורה לו והוא מרים אלי גבה בביקורת.
     
    ״צעירה מדי בשביל בירה, אבל לא בשביל סקס? תפסיק לעשות לי פרצופים״.
     
    הוא מתחיל לצחוק, ומנשק אותי, ״לא יכול להתווכח עם ההיגיון שלך.״
     
    *
     
    בארבע בבוקר הוא מלווה אותי חזרה אל הספינה, ומטפס איתי אל הסיפון העליון, המרופד בנוחות במזרוני שיזוף כמו מיטה ענקית ומתנדנדת.
     
    אנו נשכבים ואני מניחה את ראשי בשקע כתפו, מביטה בכוכבים ומקשיבה לקולות המרגיעים שמשמיעים החבלים המכים בתרנים של הספינה.
     
    הכי כיף בעולם, אני חושבת כשאני גולשת אל תוך השינה. אני מאושרת.
     
    *
     
    למחרת בלילה, אני לא מצליחה להירדם, למרות שעבדתי קשה מאוד היום, למרות שאני על סיפוני השיזוף ולא למטה בחדר, למרות שהרוח מן הים נעימה מאוד ומלטפת את פניי, ולמרות שהכל סביבי שקט ושליו.
     
    אני לא רוצה לישון בלעדיו. זה חסר טעם אפילו לנסות.
     
    אני יורדת מהספינה אל המזח, צועדת עליו יחפה.
     
    ״שירה, קשה לך לישון? בואי לשתות איתי משהו.״ אני נבהלת מהקריאה הלא צפויה לעברי שמגיעה מרון, הסקיפר של היאכטה ״ליאן״ שעוגנת מולנו מעברה השני של המרינה במעגן הפנימי, וקופצת בבהלה.
     
    הוא שוכב על מזרן בירכתי הספינה הקשורים אל המזח, צופה בכוכבים ובקבוק בירה בידו.
     
    ״לא תודה רון,״ אני אומרת לו בחיוך, ״בפעם אחרת.״
     
    רון בחור צעיר, בלונדיני ודי חתיך, אבל חתיך אחר מעסיק את מחשבותיי בזמן האחרון, ואף אחד אחר לא מעניין אותי.
     
    ״לאן את הולכת בשעה כזו?״ הוא מתיישב ומעביר יד בשיערו הבלונדיני המבולגן, מביט בי בסקרנות.
     
    ״סתם מטיילת,״ אני מחייכת וממשיכה בדרכי.
     
    ״כן בטח,״ הוא צוחק אחריי, ״ממזר בר מזל.״
     
    אני מנפנפת לעברו וממשיכה ללכת לעבר הספינה של אסי.
     
    ״אני מקווה שהוא מעריך את זה שבחורה יפה כמוך מטיילת אל הספינה שלו באמצע הלילה,״ הוא צועק אחריי כשאני מתגנבת בשקט אל סיפונה של "קריסטל"
     
    אני מסתובבת אליו ומרימה לעברו אצבע משולשת, והוא צוחק ונשכב חזרה על המזרן.
     
    אני יורדת במדרגות העץ לבטן האונייה, מחפשת את תאו של אסי.
     
    *
     
    המסדרון חשוך, ואין לי מושג איזה מהתאים הוא שלו. ההגיון שלי אומר שהסקיפר יבחר לעצמו את החדר המרווח ביותר על הספינה, שנמצא בדרך כלל בירכתיים. סיפוני העץ חורקים תחת רגלי היחפות כשאני מנסה לנחש איזו דלת לפתוח, ולשמחתי אני קולעת.
     
    הסקיפר המדליק של "קריסטל" בחר לעצמו כמובן את החדר המרווח ביותר על הספינה, וסידר אותו בנוחות כמו חדר שינה בבית.
     
    אני סוגרת בשקט את הדלת מאחוריי, מתקרבת אל המיטה, מחליקה בשקט אליה, ומצמידה את גבי לחזהו החם והעירום.
     
    הוא פוקח עין בבהלה ונרתע, אך כשהוא מבין שזו אני, הוא מחבק אותי חזק אליו, עוטף אותי בחיבוקו החם, קובר את אפו בצווארי, ידיו מלטפות אותי באיטיות, ומושכות אותי אליו.
     
    אני עוצמת עיניים, נותנת לו להוביל, נותנת לתשוקה שלי אליו להשתלט עליי בסערה, לא לחשוב, רק להרגיש. ידיו נעות עליי, מקלפות את המכנסיים בעדינות, מלטפות את גופי בדרך, מעסות, מגרות. הוא מרים את הרגל שלי בידו, משעין אותה על ירכו וחודר אלי בקלות וללא מאמץ, ואנחנו עושים אהבה איטית ומדהימה עם הנדנוד העדין של הספינה על פני הגלים של הים, המניעים גלים של שיחרור הפושטים בגופי, סוחפים את שנינו איתם.
     
    כשאנו מסיימים אני עדיין עטופה בין זרועותיו החזקות, נצמדת, מסרבת לשחרר.
     
    אסי לוחש לי, "אני מפליג מחר לסיני לעשרים וארבע שעות. תתגעגעי אלי?״
     
    ״ברור,״ אני לוחשת לו בחזרה, ״אני כבר מתגעגעת. עוד מעט אתה נוסע לתמיד.״
     
    דמעה מתגלגלת על לחיי אל הכרית, ואני מברכת על החושך הכבד סביבנו, שמסתיר ממנו עד כמה קשה לי.
     
    ״למה את חושבת על עוד מעט, על מחר, מחרתיים, כשעכשיו אנחנו יחד, את איתי וזו ההרגשה הכי טובה בעולם.״ הוא לוחש לי ומחכך את אגנו בשלי מאחור, עדיין בתוכי, ומכרסם את צווארי.
     
    ״עוד לא סיפרת לי מי זו הדס.״
     
    ״בחורה שיצאתי איתה קצת, שירה, מה זה חשוב עכשיו?״
     
    ״אני בחורה סקרנית, ואני רוצה לדעת.״
     
    ״מה יש לכן הבחורות, שאתן תמיד רוצות לדעת הכול, עם מי בן הזוג שלכן יצא לפני שהוא יצא איתכן, ומה בדיוק הוא עשה איתן?״ הוא עוקץ אותי, ידו מלטפת אותי. ״אני לא שואל אותך על קשרים שהיו לך בעבר נכון?״
     
    ״חכמה גדולה,״ אני תוקעת לו מרפק מאחור והוא צוחק ומחבק אותי עוד יותר חזק אליו, ידו מגששת את דרכה לשדיים שלי.
     
    "לא בדיוק הייתי בתול כשפגשתי אותך, וכן, שכבתי עם אחרות. אני לא מצליח כרגע להיזכר אפילו בשם של אף אחת מהן מרוב שאת מגרה אותי." הוא לוחש לי באוזן, שולח צמרמורות של תשוקה, הפועמות בכל גופי.
     
    ״מי הייתה הראשונה שלך? הייתה לך פעם חברה רצינית?״ אני מתעקשת.
     
    ״הייתה, והיא גם הייתה הראשונה,״ הוא מודה ונאנח, ״ואנחנו לא מדברים עליה."
     
    הוא מסובב אותי אליו, מנשק אותי נשיקה עמוקה וארוכה, מטפס עליי, מצמיד אותי למיטה בגופו הגדול, ומשאיר אותי חסרת נשימה.
     
    ״למה אתה לא רוצה לספר לי?" אני שואלת כשהוא נותן לי דקה לנשום ״מה אתה מסתיר?"
     
    ״לא מסתיר כלום.״ הוא מנשק אותי על צווארי, נשימתו חמה על החזה שלי, שולח יד למטה לאגן שלי להצמיד אותי אליו.
     
    ״את במיטה שלי עכשיו, זה כל מה שמעניין אותי כרגע, אז תפסיקי לדבר ותתחילי לעשות.״ הוא מורה לי בחיוך ומוליך את היד שלי למטה בין רגליו.
     
    אני מבינה שהוא מנסה להסיח את דעתי, וזה עובד, המוח שלי מתערפל מתשוקה, הוא מפשק את רגליי ברגליו וחודר אלי, אני נאנקת והוא לוחש לי, ״כאלו קולות אני אוהב לשמוע ממך, לא שאלות.״ פיו עולה על פי וכובש אותו.
     
    כשאנחנו גומרים, מתנשפים ומזיעים, הוא מתגלגל ממני ומושך אותי אליו, מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי. הוא כבר כמעט נרדם כשאני מעבירה אצבע על החזה שלו, מלמעלה לאט למטה ואומרת לו ״אז בנוגע לחברה שהיתה לך..."
     
    הוא צוחק בשקט, עיניו עצומות וקולו מנומנם, אומר לי, ״אז מה צריך בשביל להשתיק אותך- סיבוב שלישי?" אך הוא נסחף אל תוך השינה לפני שאני מספיקה לענות לו.
     
    *
     
    אז הוא מסתיר ממני משהו, וזה רק גורם לי להיות עוד יותר סקרנית, תוהה מי זו המסתורית שהצליחה לכבוש את ליבו.
     
    אני בוחנת את פניו בחשכה, תווי פניו החזקים מוארים באור הירח הנכנס מהצוהר הקטן הקבוע בדופן הספינה.
     
    אני חושבת בעצב על הפרידה הצפויה בקרוב, אבל אסי צודק, אנחנו כל הזמן חיים את העבר, את העתיד, ומפסידים בדרך את ההווה, את הכאן והעכשיו.
     
    עכשיו הוא איתי ועכשיו, לפחות להלילה, הוא שלי. אני מתכרבלת עוד יותר קרוב אליו, נושמת את הריח המיוחד שלו ונרדמת.
    בבוקר, עם אור השחר הראשון המסתנן מבעד לחלון הקטן, אני מתעוררת ומעיפה אליו מבט - הוא ישן.
     
    אני מחליקה בשקט מהמיטה, מנסה לא להעיר אותו, מורידה בשקט רגל אחת ואחר כך רגל שנייה אל הרצפה כשפתאום ידו החזקה נשלחת אלי ומושכת אותי בחזרה למיטה.
     
    תוך שנייה הוא עלי, מצמיד אותי למיטה ומנשק אותי בתשוקה, לשונו סוערת בפי, והוא מחקה באגן שלו את תנועות לשונו בפי. הוא מסובב רגל אחת שלו סביב שלי, ולפני שאני שמה לב הוא מסתובב על הגב, סוחב אותי יחד איתו, ואני משתרעת על פלג גופו העליון. הוא מושך אותי אליו, עיניו נוצצות על שלי, אומר לי, ״שבי עליי.״
     
    ״אני לא יודעת מה לעשות,״ אני מודה במבוכה והוא אוחז בעורפי, מנשק אותי בלהט ואומר לי בחיוך, ״אני אראה לך. בואי.״
     
    אני מטפסת עליו ומתיישבת, מחבקת ברגליי את מתניו, ולמשך דקה אנחנו לא זזים בכלל, רק מסתכלים אחד על השני, אני מלטפת את החזה שלו, את הבטן השטוחה והשרירית שלו, הוא מניח את ידיו על התחת שלי, מלטף אותי בעדינות. הוא לא דוחף אותי, לא מושך אותי, לא מכריח אותי לנוע.
     
    אני עוצמת עיניים ונהנית מהתחושה שלו צמוד אלי, מתחתי. אני מחליקה מטה לקראתו והוא מרים את האגן לקראתי בעדינות, חודר לתוכי עמוק. התנועה הזו כל כך טבעית לי, לא מצריכה שום מאמץ. הוא משלב את ידיי בידיו לתמיכה ולא זז, רק נותן לי לזוז, ובקצב שלי, עיניו על שלי כל הזמן, שואב הנאה עצומה מההנאה שלי, מהבעות הפנים שלי. ההרגשה שלו בתוכי כל כך טובה, כל כך נכונה, שהוא לא צריך להראות לי שום דבר, הגוף שלי נע בטבעיות, בקצב הנכון לו, עד שאני לא עומדת בזה יותר ואני מתמוטטת עליו בשיחרור, כל גופי רועד.
     
    הוא מחבק אותי חזק אליו ונאנק כשהוא הודף לתוכי שתי הדיפות חזקות לפני שהוא גומר בעצמו, על פניו הבעת עונג עילאי שנראה לי שלא אשכח לעולם.
     
    ״בוקר טוב גם לך,״ אני מחייכת אליו כשאני שוכבת עליו ואנחנו נרגעים. ״וואו, אפשר עוד פעם?״
     
    גופו הגדול רועד תחתי בצחוק והוא צוחק אלי, החיוך הנפלא שלו ממיס אותי.
     
    ״אני חושב שיצרתי מפלצת. הייתי חייב לך עוד אחד על אתמול עם כל השאלות שלך. יאללה תתלבשי ותתגנבי מפה החוצה לפני שכולם קמים.״
     
    אני מחייכת, מנשקת אותו נשיקה קצרה ומתחפפת.
     
    *
     
    כשאני מטפסת אל הספינה ונכנסת למטבח, ליאור יושבת שם עם כוס קפה.
     
    ״ואיפה את היית כל הלילה?״ היא שואלת אותי בחיוך.
     
    ״עם הגבר הכי מדהים בעולם.״ אני עונה לה עם כוכבים בעיניים.
     
    ״שירה,״ היא מזהירה אותי, ״אני רואה את המבט שיש לך בעיניים, זה לא סתם סקס בשבילך. תשמרי על עצמך שלא תיפגעי, את עלולה להתרסק חזק, את יודעת שהוא עוזב.״
     
    ״סתם סקס...״ אני חוזרת על המילים שלה בקול חולמני. ״איך אפשר לקרוא לזה סתם סקס? זה מדהים, פשוט מדהים. וזה מדהים כי זה איתו. ומאוחר מדי לאזהרות,״ אני מודה, ״אני מאוהבת בו לגמרי.״
     
    ״זה חבל נשמה כי הוא נוסע והפרידה תכאב.״ היא מעמתת אותי עם המציאות.
     
    ״זה שווה את זה.״ אני אומרת לה, ״תכיני גם לי בבקשה כוס קפה ותשני נושא."
     
    כל היום אני לא רואה אותו. ה״קריסטל" יצאה להפלגה לשארם-אל שיך בסיני ותחזור רק למחרת, ואני ממש מרגישה בחסרונו.
     
    *
     
    אחרי הצהריים, כשחיים הסקיפר מתמרן את הספינה לעגינה במרינה ואני רצה לקשור אותה אל הרציף, מחכה לי הפתעה משמחת מאוד על המזח, בדמותה של אלה, החברה הכי טובה שלי מהפנימייה.
     
    אלה עומדת מחויכת על הרציף, שיערה הבלונדיני העבה קשור בצמה על עורפה, לבושה במכנסי דייגים, על רגליה סנדלי שורש משופשפים שהיא לעולם אינה נפרדת מהם, ועל גבה תרמיל טיולים גדוש וכבד.
     
    ״הי בובה!״ אני צועקת לה מהספינה, ״איזו הפתעה!״ אני רצה אליה ואנחנו מתחבקות.
     
    ״אני לא מאמינה.״ אני אומרת לה באושר, ״סוף סוף ההורים שלך הרשו לך לרדת לאילת? למה לא אמרת לי כלום?״
     
    ״ואיך אפשר להשיג אותך בדיוק?" היא צוחקת.
     
    ״חיה לך על ספינה, אין לך פה טלפון, ממש מנותקת מהעולם. דיברתי עם אימא שלך אתמול, אמרתי לה שאני באה, ושתשמור על זה בהפתעה. וכן, סוף סוף ההורים שלי אישרו לי לרדת לאילת, ואפילו לנסוע לסיני עם גלעד לשבוע, הוא יגיע בעוד יומיים.״
     
    אני צוהלת, ״הכי כיף בעולם! כל כך התגעגעתי אליך! את וגלעד כבר יחד מכיתה ט' בערך, הגיע הזמן שהם יאפשרו לכם קצת חופש יחד לא? בואי תעלי על הספינה, אני אעשה לך סיבוב ואכיר לך את כולם.״
     
    ״אני יכולה לישון איתך כאן על הספינה?״
     
    ״ברור שאת יכולה, איזו שאלה? תסתכלי למעלה" אני מצביעה לעבר סיפון השיזוף העליון עם המזרנים הכחולים, ״מקום לא חסר לנו, והכי כיף לישון שם, מלון של אלף כוכבים.״
     
    אנחנו עולות לספינה, אני מכירה את אלה לחיים, לליאור, וג׳ינו מציץ מהמטבח וקורא לעברנו בחיוך, ״הי בובה, מי זו הבלונדה?״
     
    ״תכיר,״ אני מציגה לו אותה, ״זו החברה הכי טובה שלי אלה, ותרגיע, יש לה חבר.״
     
    ״נעים מאוד אלה,״ ג׳ינו צוהל, ״כל חברה של שירה היא חברה שלי, ארוחת ערב חגיגית לכולם על הסיפון במיוחד בשבילך."
     
    הערב מגיע וחיים מחליט לפנק אותנו, אנחנו יוצאים להפלגת לילה פרטית, רק הצוות, ואלה כמובן.
     
    *
     
    אנחנו לא מתרחקים הרבה, רק עד הגבול עם עקבה, זורקים עוגן במעמקים, ומכינים על האש את הסטייקים העסיסיים שג׳ינו שומר לאירועים מיוחדים. מי המפרץ שקטים כמו בריכה.
     
    ״בואי נקפוץ למים.״ אלה מכריזה ותוך שתי שניות שתינו עם בגדים תחתונים בלבד, קופצות מהסיפון למים.
     
    ״יוהו!״ ליאור צועקת ומצטרפת אלינו, ואחריה גם חיים וג׳ינו.
     
    כולנו צוחקים ומשתוללים במים, מתיזים מים זה על זה.
     
    ״את רואה איזה כיף זה אורחים, הם גורמים לנו לשבור שגרה." אני אומרת לה כשאנחנו מטפסות בחזרה לספינה.
     
    ״אם זאת השגרה שלך, אז את חיה טוב, נשמה שלי. איזה כיף זה, זה לא יאמן בכלל לחיות חיים כאלה.״ אומרת לי אלה.
     
    אנחנו מתנגבות ומתלבשות, ועולות על הסיפון העליון לשבת קצת יחד בשקט.
     
    ״אף אחד לא חי חיים כאלה באמת, אלה,״ אני מסבירה לה. ״כולם זמניים פה, באים לחודש, לחודשיים, לחצי שנה. בין דברים. בין תכניות. היום אתה פה, מחר אתה במקום אחר.״ אני אומרת לה, וחושבת על אסי.
     
    ״הקיץ עוד מעט נגמר, נחזור לבית ספר בקרוב. הלוואי שיכולתי לבוא איתך לסיני אבל אני חייבת להישאר ולסיים את החודש על הספינה.״
     
    ראשה של ליאור מציץ מראש הסולם.
     
    "משלימות פערים, בנות? סיפרת לה כבר על החתיך שלך מה"קריסטל?"
     
    ״איזה פה גדול יש לך, ליאור.״ אני גוערת בה והיא צוחקת.
     
    ״מי זה החתיך שאת לא מספרת לי עליו?״ אלה מחייכת.
     
    ״הייתי מספרת לך בכל מקרה גם אם ליאור לא הייתה מתערבת." אני עונה לה, ולליאור אני אומרת בחיוך, ״יאללה מותק תתפני מפה תני לנו קצת זמן יחד.״
     
    ״סבבה, לפחות יהיה לי חדר לבד הלילה.״ היא אומרת ויורדת בסולם בחזרה.
     
    ״אז אני שואלת עוד פעם,״ אלה אומרת ונשכבת אחורה על המזרנים, ״מי זה החתיך ומה זה "קריסטל"?
     
    ״פגשתי מישהו,״ אני מתחילה להשתפך, ״קוראים לו אסי, הוא הסקיפר של יאכטה שנקראת "קריסטל", הוא חתיך היסטרי ואני דלוקה עליו לגמרי, ושכבתי איתו.״
     
    ״איזה חדשות שאת ממטירה עלי בלי הפסקה תנשמי קצת.״
     
    אלה מתיישבת, ״אני עוזבת אותך לחודש וקצת וכבר את משתוללת!" היא צוחקת, ״וגם הוא דלוק עליך?״
     
    ״הוא נמשך אלי מאוד,״ אני נאנחת, ״בזה אין לי ספק, אבל אני לא יודעת אם יש שם יותר מזה, מבחינתו. הרבה סקס, אבל לא מדברים על רגשות. בשבילי זה כבר הרבה, הרבה מעבר להידלקות. אני מאוהבת בו ממש, אבל הוא נוסע לארצות הברית בעוד כמה ימים, ובכל מקרה אני לא חושבת שנתראה שוב. יש לו תכניות והן לא כוללות אותי.״
     
    ״אני אפגוש אותו?״ היא שואלת.
     
    ״נראה,״ אני עונה "הוא יצא להפלגה לסיני, אז אולי מחר."
     
    *
     
    למחרת אנו מבלות את היום על הסיפון, אלה מנצלת את זמן ההפלגות לעבוד על השיזוף שלה.
     
    ״בלונדה תיזהרי עם השמש הזו שלא תהיי אדומה כמו לובסטר.״ חיים צועק לה מהקבינה ואנחנו צוחקות.
     
    אני רואה מרחוק את "קריסטל" מתקרבת לקראת עגינה במרינה ואני מתרגשת - הערב שוב אראה את אסי.
     
    בערב אנחנו יושבות בחרטום, מתכננות לאן לצאת לבלות, מחר אנחנו כבר נפרדות, אלה תיסע לסיני. ואסי עוזב מחר.
     
    ״שירה!״ אסי צועק לי מכיוון ה"קריסטל", קולו קוטע את המחשבות שלי.
     
    ״יש הופעה של איזה להקה ביאכט- פאב, רוצה לבוא איתי?״
     
    ״כן!״ שתינו צועקות במקהלה, ומדלגות מהסיפון לכיוון של אסי.
     
    ״אסי, תכיר את אלה, אלה זה אסי״ אני מכירה ביניהם, ״אלה היא החברה הכי טובה שלי.״
     
    ״נעים מאוד.״ אסי מחייך אליה את חיוך המיליון דולר שלו, ״יאללה בואו נזוז אם אנחנו רוצים לתפוס מקום טוב.״
     
    כששלושתנו צועדים על הטיילת לכיוון היאכט פאב, אלה תופסת אותי ביד ולוחשת לי באוזן: ״אמאאאא איזה חתיך!"
     
    ״תשתקי אלה חסר לך שאת עושה לי פדיחות." אני צוחקת אליה.
     
    אנחנו תופסים ספסל קרוב לבמה, אסי צמוד אלי, רגלו מתחככת ברגלי, והוא לוחש לי: ״איך החברה שלך נפלה עלינו ככה? זה הערב האחרון שלי באילת, חשבתי שנבלה אותו יחד.״
     
    ״אנחנו מבלים אותו יחד,״ אני מיתממת והוא מחייך אלי, ״את יודעת למה אני מתכוון."
     
    אנחנו חוזרים בחצות, אסי נפרד משתינו, מנשק אותי על הלחי, קופץ מהמזח לספינה שלו, ואנחנו עולות לישון על הסיפון.
     
    בשתיים בלילה אני מתעוררת בבהלה, מישהו נוגע בי בכתף ואני קופצת.
     
    ״ששש,״ אסי לוחש לי עם אצבע על השפתיים, מסמן לי עם הראש והעיניים לעבר אלה שישנה לצידי, ומושך אותי לרדת מהסיפון.
     
    הוא מוביל אותי מהספינה אל המזח, ולעבר החוף, סוחב איתו שק שינה ענקי.
     
    ״לאן הולכים?״ אני שואלת אותו חצי ישנה.
     
    ״נרד פה לחוף. זה הלילה האחרון שלי במרינה ואין מצב שאני ישן בלעדייך.״
     
    הוא מחבק אותי ופורש את שק השינה על החוף.
     
    אנחנו נשכבים ומתכסים, צופים בכוכבים, הוא מחבק אותי ואני משעינה את הראש על כתפו. הוא מסתובב אלי, ידו השנייה מלטפת את פני, את שפתי, מבטו בא בעקבותיה, והוא מרכין את ראשו ומנשק אותי, לאט ובתשוקה גוברת.
     
    ״אסי,״ אני לוחשת לו בצער, ״אנחנו על החוף.״
     
    ״יודע,״ הוא נאנח, ״אבל לחבק אותך אני יכול, ולנשק אותך גם."
     
    והוא מרכין את ראשו שוב, שפתיו לוהטות על שלי.
     
    אנו מבלים את השעתיים שנשארו לנו עד הזריחה במזמוזים בתוך שק השינה עד שהשחר מפציע וצריך לחזור למרינה.
     
    *
     
    למחרת אלה נוסעת עם גלעד לסיני, וזה היום האחרון של אסי על סיפון היאכטה שלו.
     
    הערב הוא נוסע לאשדוד, והוא בא להיפרד ממני.
     
    אני יושבת על הסיפון, וכשאני רואה אותו עולה על כבש הספינה אני קמה בזריזות כדי לפגוש אותו על הסיפון התחתון.
     
    אנו עומדים זה מול זו, אני לא יודעת כל כך מה להגיד, נראה שגם לו חומקות המילים.
     
    אני מתאפקת לא לדמוע, אני לא אשבר, רציתי רומן של קיץ וקיבלתי, אין לי על מי להלין אלא רק על עצמי.
     
    אני מרכינה את ראשי.
     
    אסי שולח אצבע ומרים את סנטרי אליו, מבטי פוגש את מבטו.
     
    ״הופה הופה מה יש לנו פה?״ חיים שורק לנו מהסיפון העליון, בטנו השמנה והשעירה רועדת בצחוק.
     
    ״לא ידעתי שיש לכם קטע!״ הוא צועק בחיוך.
     
    ״חיים אולי תסתום כבר,״ אני אומרת לו, ״כנס כנס כבר לקבינה ותן לנו קצת פרטיות."
     
    הוא נעלם אל תוך הספינה ואני פונה אל אסי.
     
    ״גם כן סקיפר מאעפן,״ אני מהנהנת בראש לכיוון של חיים, ״כל הפעמים שבאת אלי לסיפון או שישנת איתי למעלה, והוא בכלל לא שם לב מה קורה בספינה שלו. בוקר טוב אליהו.״
     
    ״יופי, זה מה שחסר לי,״ הוא אומר, ״עם הרכלן הזה עכשיו כל המרינה תדע.״
     
    הוא מעביר ידו בשיערו ״ואבא שלך.״
     
    ״אל תדאג לאבא שלי,״ אני אומרת, ״חוץ מזה, אתה עוזב, מה פתאום עכשיו אכפת לך?״
     
    ״לא יודע,״ הוא לוחש כאילו לעצמו, ״אבל אכפת לי.״
     
    ״להתראות ילדונת.״ הוא אומר, מעביר את אצבעותיו בשיערי, מוסיף בהומור, ״תתנהגי יפה, אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה.״
     
    ״אני אראה אותך שוב?״ אני לוחשת לו בעצב.
     
    ״אולי יום אחד עוד נפגש,״ הוא אומר, מלטף באצבעו את הלחי שלי, ״החיים מלאי הפתעות, מי יודע? אני אשלח לך גלויה לפנימייה מהמקום הראשון שאגיע אליו.״
     
    הוא מחייך ומחבק אותי. אני נאחזת חזק בחיבוקו.
     
    ״אתה יודע שאף פעם לא אשכח אותך, נכון? אף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה.״
     
    הוא מביט בי ברגש שאיני מצליחה לפענח ואומר לי, ״תהיי בטוחה שגם אני לא אשכח אותך.״
     
    הוא מרכין את ראשו אלי, שפתיו מברישות את שפתי בנשיקה קלילה, ועוד לפני שאני מבינה מי נגד מי, הוא כבר מדלג כדרכו בכבש הספינה למרינה ומנופף ביד מאחורי גבו.
     
    ״היי, שירה!״ רון צועק אליי מהסיפון של ״ליאן״ אחרי שאסי מתרחק מטווח שמיעה,
     
    ״עכשיו כשאסי נוסע, אולי תבואי איזה ערב לשתות איתי בירה? אני אשמח אם תתגנבי ליאכטה שלי באמצע הלילה!״
     
    ״תקפוץ לי, רון,״ אני אומרת לו, ״תמשיך לחלום.״
     
    הוא צוחק ואני צועדת לחרטום הספינה, משתחלת אל הרשת התלויה ממוט העץ הנמצא ממש בחרטום, כמו ערסל גדול מעל המים. אני נאנחת עמוקות ומביטה בשקיעה, משתדלת לבלוע את הדמעות.
     
    ליאור מטפסת אחרי על מוט העץ ומחליקה לתוך הרשת, נשכבת לידי ומחבקת אותי ללא אומר, ואני בוכה על כתפה.
     
    בימים הבאים אני מוצאת את עצמי פעמים רבות מגניבה מבטים לכיוונה של "קריסטל". סקיפר אחר נמצא עליה במקום אסי.
     
    המרינה כבר לא נראית לי אותו דבר, גם ה"קריסטל" נראית עצובה בלעדיו, הים כחול פחות, ההרים אדומים פחות. הקסם התפוגג.
     
    *
     
    חודש וחצי לאחר מכן אני מקבלת גלויה מפוארטו ריקו - מפרשית קטנה על רקע אוקיאנוס נרחב ושקיעה אדומה. הוא כתב בתמצות - "הגעתי לפה, נוסע לשם, תמסרי ד"ש למשפחה".
     
    מאז לא שמעתי ממנו. סיפור של קיץ שנגמר אבל האהבה שלי נשארת ולא מרפה. לו רק ידעתי מה העתיד צופן בחובו.
    • שרון צוהר
    • שרון צוהר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רבות הדרכים (1)
    • אם אלה החיים (2)
    • מארז בקול ליבי
    • עוד סיכוי לאהבה
    • עורב שחור
    • בקול ליבי - כרך 1
    • נחושת של זהב
    • סערה מדברית
    • עורב שבור
    • לאהוב את סטלה
    • סירוס
    • צוף