הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אבני הדרך
  • אבני הדרך
    בוקטיק | פברואר 2018 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 477 עמ' מודפסים
    "לרגע הרגשתי כאילו עזבתי את גופי והתבוננתי על הכול מלמעלה. התווים שניגנתי מילאו את החדר, גלשו בקצב נכון מהמיתרים. ניגנתי כאילו חיי היו תלויים בכך."
    כשהיו ילדים, גאיה והאחים תומר ונועם היו החברים הכי טובים בעולם. לגאיה היו אז שני חלומות: לנגן בתזמורת הפילהרמונית ולהתחתן עם תומר. 
    *
    לאחר שנים בחו"ל, גאיה שבה למושב שבו נולדה וגדלה כדי לטפל באימה החולה, ומגלה שהעולם שעזבה השתנה ללא היכר. גורמים מסתוריים מנסים לחבל בעסק המשפחתי. נועם, שהפך לעורך דין מצליח, מחזר אחריה בלהט. תומר, שנאבק בעברו הפלילי ומתפרנס בקושי, מתנכר אליה. גאיה מוצאת את עצמה נקרעת בין שני האחים, שפעם היו בלתי נפרדים והיום הפכו לאויבים מרים.
    *
    תומר מאמין שחלומות נועדו לשוטים. במשך שנים נאלץ לעמוד חסר אונים ולראות את חלומותיו מתנפצים. הוא מנסה בכל כוחו לשכוח את העבר, אך כשגאיה חוזרת לחייו, חוזרים גם הרגשות הסותרים שהיא מעירה בו, ובראשם הרצון לנקמה.
    *
    כשרגשות ישנים צפים ועולים מחדש, גאיה ותומר נקלעים לדו-קרב מתיש ומבלבל, בו הם נאבקים במשיכה חסרת ההיגיון שמאיימת להסיט אותם מהמסלול שקבעו לעצמם. וכשהיא נאלצת לעמוד בין שני האחים, גאיה יודעת שלא משנה באיזה צד תבחר, היא תפסיד.
    *
    יהודית צפורי, נשואה ואם לשלושה ילדים, מנהלת כספים במקצועה. בשנים האחרונות היא מקדישה את זמנה הפנוי לכתיבה.  אבני הדרך הוא ספרה השישי. זהו רומן מתח סוחף שבמרכזו סיפור על אכזבות וכישלונות והדרך להתמודד איתם. בדרכה המיוחדת, יהודית צפורי סוחפת את הקורא לעלילה ומכניסה אותו לחייהם של הדמויות הנאבקות לעשות את הבחירות הנכונות.
    ספריה הקודמים: "הכחול שבעינייך", "אבודה בזמן", "זמן שנשאר", "הכחול שבעינייך - החיים שאחרי" ו"מיתרי לבי".
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    נובמבר 2010
     
    עננים כבדים כיסו את השמש ברגע אחד, ללא אזהרה. אי שם האיר ברק את השמיים באור לבן מסמא, וכאילו חילק את האופק לשני חלקים. רוח קלה נשבה וליטפה את גופי המיוזע. נעתי בקלילות ובבטחה בין העצים, רגליי מיהרו בין השבילים המוכרים כל כך. שקט אפף את הסביבה.
    רצתי ללא הפסקה, בכל כוחי ניסיתי לנתק את המחשבות שהסתננו לראשי, רציתי רק להתמסר לתחושה הנפלאה של הריצה. הלב פעם במהירות, השרירים נמתחו ובדקו את גבול היכולת, ולא נכנעתי.
    צעד ועוד צעד דילגתי מעל אבני הדרך ואגרופיי נקמצו לצדי גופי. משהו עצר בעדי ולא הצלחתי לפרוץ, להשתחרר. כדור האש שהתגלגל בתוכי וחיפש את דרכו החוצה, ניסה להגיח ולא הצליח, נחבט מצד לצד בגופי, איים לחסל את התקוות והחלומות.
    ריפיתי את אצבעות ידיי, דמיינתי את הקשת אחוזה בידי הימנית, את הכינור נח תחת סנטרי, והנה אצבעות ידי השמאלית ריחפו בקלילות על המיתרים, המנגינה במוחי ניהלה דו קרב עם איתני הטבע. יום אחד זה יקרה ואצליח לשחרר את הלהט והתשוקה שפעמו בעוז בתוכי ואדהים את עצמי ואת העולם בצלילים שאפיק מהכלי האהוב עליי.
    טיפות גשם נחתו על פניי בקצב איטי שנגד את סערת רוחי. רק עוד כמה קילומטרים וארגיש מטוהרת ומשוחררת. ידעתי שכמו תמיד הריצה תפוגג את הפחד, שהזדחל לתוכי כנחש גדול וחלקלק, מתפתל בין איבריי ומאיים לשאוב את החמצן מתוכי.
    רעם חזק נשמע מרחוק, התגבר לרגע על המנגינה המהפנטת בראשי וזרק אותי בחזרה למציאות. איש לא הצליח להבין אותי, את הרצון לפרוץ החוצה, הרחק מכאן. הם הביטו בי במבט תמה כאילו נחתי מכוכב אחר, כאילו אני לא שייכת למקום שבו גדלתי. ואולי אני באמת לא שייכת, לא עוד.
    הטיפות הקטנות הפכו לגשם שוטף שהרטיב את האדמה במהירות שיא. היא הפכה בוצית ודביקה, איימה להדביק את רגליי למקומן, לעצור את הדחף הבוער בי.
    הבטתי לצדדים וגיליתי שהתרחקתי מאוד מהמושב. העצים נראו מאיימים כאילו קיבלו חיים והפכו לדמויות מסרט אימה. הייתי לבד בין העצים שהלכו וגדלו בעיניי מרגע לרגע.
    ידעתי שעליי לתפוס מחסה.
    ירח מלא הציץ לרגע אחד מבעד לעננים וצייר את הדרך, שנדמתה כעת אינסופית. באופק נראה המבנה הישן שבקצה החממות, ואני ניסיתי להתקדם אליו במהירות. אחכה שם עד שהגשם ייפסק, או לפחות ייחלש. עוד כמה מטרים ואמצא מחסה בבית הישן והמט לנפול. עשרות פעמים ישבנו פה בשעות הלילה, כל החבורה, וסיפרנו סיפורים מפחידים, עד שהתפוצצנו מצחוק שנועד להפיג את המתח שבו נמהל פחד אמיתי.
    כמה צעדים, ואהיה מוגנת מכדורי הברד שהחלו להכות בראשי. נשימתי כבדה, רגליי שקעו בבוץ, אך הייתי נחושה להתקדם. לא אתן לעצמי ליפול על האדמה ולהיכנע לאחיזתה בי. שפתיי רעדו ושיניי נקשו, השקט בתוכי סימן כי המנגינה בראשי פסקה מזמן. עוד צעד אחד ונצמדתי למבנה הרעוע שבשנים האחרונות היה תלוי עליו שלט "זהירות", וניסיתי לאתר את הפתח. המים הכו במרץ בפניי וטשטשו את ראייתי.
    צמרמורת עברה בגופי הקפוא כשקול חרישי נשמע. יללה קטנה מלאה בכאב הזהירה אותי להתרחק. ניגבתי את פניי הרטובות וניסיתי להקשיב. עצרתי לרגע את נשימתי כדי להיטיב לשמוע את קולות הטבע שמסביבי. זה לבטח היה תן שחיפש מקלט מפני הגשם, ניסיתי להרגיע את עצמי.
    בזהירות, שלא ליפול, עשיתי עוד צעד בחשכה לכיוון הפתח, שפעם היה חלון ביתם של האנשים שהתגוררו פה בעבר. אם אהיה זהירה וחכמה, אוכל לטפס על הסלע הגדול שניצב מתחת לחלון ואכנס פנימה.
    ואז יללה מקפיאת דם ניקבה את השקט הפועם סביבי. שערות גופי סמרו באחת וגופי היטלטל בצמרמורת. כעת זה היה ודאי. זו הייתה יללת כאב שבקעה מיצור אנושי. שרשרת של ברקים האירה את השמיים והטילה אור לבן על הסביבה.
    ואז דמותה נגלתה בפניי.
    עיניי מצמצו בבהלה כשמוחי ניסה לעבד מה ראיתי. חצי מגופי כבר היה בתוך המבנה, אך לא הצלחתי לשכנע את עצמי לזוז קדימה או לאחור. ליבי פרפר. החמצן שריאותיי שיוועו לו נתקע בגרוני. חגורת חנק ארוכה נשלחה והתלפפה סביב בית החזה שלי ומחצה אותו ללא הפסקה. אני לא יכולה לנשום, חשבתי בבהלה שהלכה והשתלטה עליי. אין לי אוויר.
    בתוך המבנה הרעוע, על האדמה המלוכלכת, שכבה בחורה. היא הייתה שרועה על בטנה ופלג גופה התחתון היה חשוף. מעליה שכב מישהו, ידיו אחזו בראשה שכוסה בפיסת בד שלא הצלחתי לראות בבירור. היא ניסתה להרים את ראשה אך היד הגדולה מנעה זאת ממנה. קול חנוק בקע מגרונה כשהדמות הנוראית נעה בטירוף מעליה.
    לא הצלחתי לזוז ממקומי, הפכתי לנציב קרח. קול לא יצא מגרוני היבש. האיש ששכב מעליה הרים לרגע את ראשו, וראיתי שפניו עטויים מסכה. הוא אמר משהו, מילותיו ריחפו באוויר והגיעו לאוזניי, אך לא הצלחתי לעבד מה ששמעתי, או להבין את המילים, אולי דיבר בשפה זרה ולא ברורה. זעקות הבחורה האומללה התגברו ככל שמלמוליו המשיכו.
    לרגע אחד, כשהרעם בלע את המילים והברק האיר את התמונה, הוא הרים את פניו, ועיניו שנשקפו מבעד לחורים קטנים התמגנטו לשלי. ידעתי שראה אותי ושידע שראיתי אותו. הפחד שהזדחל וטיפס מכפות רגליי לגרוני כמעט הכריע אותי, כשהבחנתי שבידו חפץ מבריק ונוצץ. הוא הסיט את פניו במהירות והצמיד את החפץ לגרונה ולחש באוזנה מילים שלא הגיעו אליי. התעוררתי מהשיתוק הכפוי ונפלתי לאחור לתוך הבוץ.
    אני חייבת לברוח, חשבתי, להזעיק עזרה, להציל את האומללה ששאגה עד שקולה נשמע כמו צווחת נייר זכוכית על קיר בטון. התרוממתי בכוח שלא חשבתי שאצליח למצוא ואילצתי את רגליי לנוע קדימה, לברוח, להתרחק. צעדיי היו כבדים וחסרי חיים, אך לא ויתרתי. כשעיניי עצומות למחצה, ציירתי בזיכרוני את הדרך המוכרת ורצתי. נפלתי עשרות פעמים, ידיי דיממו, ברכיי נשרטו וריאותיי התחננו להפסקה. אך לא יכולתי לעצור, אסור לי להשאיר את הבחורה תחת ידיו האכזריות של אותו יצור. ספרתי בליבי את הצעדים, מדדתי את השניות כדי לא להיכנע לפחד. השלט המסמן את הדרך לחממות של משפחת שלוש נראה לעיניי כבר בפעם השלישית, כאילו נעתי במעגלים שלא נגמרו, ספירלה שהסתובבה ולעולם לא תפסיק.
    אור נראה לפתע מבין העצים, הצליח להרגיע במעט את ליבי המבועת. אני קרובה, עוד כמה צעדים ואהיה בטוחה, אזעיק עזרה, הצלחתי.
    צעדים נשמעו מאחוריי והאדמה נעה לפתע על צידה, כשמעדתי ונחבלתי שוב. מישהו הסתתר בין העצים, והציץ לרגע מאחורי העץ. בבקשה, התפללתי ללא הפסקה. בבקשה. קמתי על רגליי בכוח וניסיתי לרוץ, להשאיר את האיש מאחור, ואז דמות גדולה הגיחה מהחושך. שאגה נוראית בקעה מגרוני.
    "גאיה?" הקול היה מוכר, אך הפחד סילק ממני כל היגיון וניסיתי לברוח. "גאיה, מה קרה?" ידיים גדולות אחזו בי וניסיתי לבעוט ולהכות את הדמות. "היי, זה אני. גאיה, תירגעי." הידיים לא שחררו אותי, ומוחי החל לעבד חלקי תמונות.
    "אהוד, אלוהים, דוד אהוד." נאחזתי בידיו ולא עזבתי.
    "את לבנה כמו רוח." משך אותי אליו.
    "אני. לא. יכולה." המילים הסתבכו על לשוני.
    "ששש.. בואי. הכול יהיה בסדר." הוא משך אותי אחריו. דידיתי בכוחות אחרונים כשדוד אהוד לא מרפה את אחיזתו בי אל כיוון ביתה של משפחת שלוש. לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שראיתי את הבחורה, האם עברו דקות או שעות עד שהצלחתי למצוא את הדרך.
    בקול מרוסק וגוף שרעד ללא שליטה ניסיתי להסביר, להגיד שיצאו מהר לעזור לאישה האומללה שנלכדה שם בבית הרעוע והמט ליפול. לבנה שלוש הגישה לי כוס תה חם וכיסתה אותי בשמיכה עבה ורכה, שלא הצליחה לחמם אותי בזמן שאהוד שוחח בצד עם אהרון שלוש.
    לא ויתרתי ודרשתי שיזעיקו משטרה, שיחזרו למבנה לעזור לבחורה. התעקשתי להצטרף אליהם, להראות להם את גודל הזוועה. כשאני נתמכת על ידי דוד אהוד ושוטרים, יצאתי מהמכונית וניצבתי מול המבנה, שידעתי שלא אוכל שוב להתקרב אליו מאימת הזוועה שראיתי. עמדתי במרחק ביטחון כשהשוטרים נכנסו פנימה באקדחים שלופים ורעדתי ללא הפסקה. בטח איחרתי, אכזבתי את האישה האומללה כשלא הצלחתי לרוץ מהר ולהזעיק עזרה.
    לאחר דקות שנראו כנצח, השוטרים יצאו והביטו בי במבט לא ברור.
    "מצאתם אותה? הצלתם אותה?" שאלתי בשיניים חשוקות.
    "המקום ריק."
    "לא. לא, זה לא יכול להיות, אני ראיתי אותה." ברכיי איימו לקרוס ושלחו איתותי כאב לכל איברי גופי.
    "רק מים, בוץ וגרוטאות." אמר השוטר הגבוה.
    "לא, לא, אני ראיתי אותה. ראיתי...."
    העולם סביבי הסתחרר, נקודות לבנות קטנות השתלטו על מחשבותיי עד שגם הן נעלמו, וחושך מבורך עטף אותי והרשה לי לצלול אל השקט.
    • יהודית צפורי
    • יהודית צפורי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קווים אדומים
    • גן השמש
    • אהבה מוכתמת 1 - לנשוף
    • דואט העולמות 1 - העולם שלו
    • אהבה מוכתמת 2 - למחוץ
    • באר המשאלות
    • דואט העולמות 2- העולם שלה
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • מבחן סיבולת
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • אבודה
    • קשת שחורה