הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אבודה
    ספר מוגן
     
  • אבודה
    כתר | פברואר 2017 | מתח ופעולה, פרוזה מקור | 203 עמ'
    כשהחוקר הפרטי דותן נאור נקרא לחקור את היעלמותה של תום, ילדה ישראלית בת עשירים שאבדה בתאילנד, אין לו מושג אילו מפלצות הוא עתיד לעורר מרבצן. אבל גם אילו ידע הכול מראש, דותן לא היה משנה דבר.
    יחד עם איריס, אמה היפה והעצובה של תום, הוא יוצא לתאילנד. פניה של תום כבר נמחקו ממודעות הנעלמים, אבל דותן ואיריס נחושים למצוא את הילדה שעקבותיה נעלמו בבוקר אחד על החוף היפה ביותר.
    אבודה לוקח אותנו לחצרות האחוריות של תאילנד וקמבודיה, אל מה שנסתר מאחורי הפנים המחייכות ובתי המלון המפוארים. הנופים האקזוטיים חושפים זירה מדממת של תאוות בצע, רשעות וחמדנות. 
    בעלילת מתח עוצרת נשימה, שמעורבות בה המאפיה הישראלית והמאפיה הרוסית, נחשפים עסקים אפלים, מסחר בבני אדם ונתיב של גופות שנערמות בזו אחר זו.
    יגאל צור הוא סופר ומגיש תוכניות טלוויזיה. אבודה הוא רומן המתח השלישי שלו. קדמו לו 'צרות בגן עדן' ו'מוות בשנגרי־לה'.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  44 
    הוספה למועדפים שלי
  • לצפייה בטריילר לחצו כאן
     
    פרק 1
     
    שלושה חודשים קודם לכן, האי קוֹ סאמוּי, תאילנד
     
    הילדה שכבה על הגב. זהרורים של אור בוקר ראשון חדרו מבעד לחלון, והיא פקחה את עיניה כדי שלא לאבד דבר מן המראה. עיניה עקבו אחרי גרגירי אבק זוהרים שצפו באוויר, באים מהאור ונעלמים בצל. היא נשפה לעברם, כמנסה לערבל ולהחזיר את אלו שנעלמו.
     
    אין דבר שנעלם לגמרי. כל דבר משאיר אחריו ישות קיימת, שבאה והולכת, לעתים זוהרת, על פי רוב אפלולית. כל מה שנעלם מותיר שובל, נתיב, דרך ללא עקבות.
     
    על התקרה מעליה הייתה שממית. דבוקה והפוכה, ראשה תלוי כלפי הרצפה, הולכת ונסוגה אל תוך הצל. השממית מצמצה בעפעפיה. הילדה מצמצה בחזרה, מחקה את השממית. דקות חלפו במצמוצים הדדיים. אחר כך חייכה, והשממית נעלמה בפינת החדר.
     
    הרבה יצורים לא מוכרים התגלו לה בעת האחרונה. מקקים ענקיים טיילו בשלווה מתחת למיטה, נעצרו לשבריר שנייה כדי להניע את מחושיהם ומיהרו לדרכם בהרמוניה של מפרק אחרי מפרק; חיפושיות עגולות צנחו מן העצים אל החול העשיר במזון; לעת דמדומים נשמעו שאגותיה של הגקו, זאת השממית הקטנה. בכל פעם הופתעה מחדש מקולה, שדמה לקולו של אריה. היא הייתה בעולם שונה, מסקרן, מלא בפחדים שחלחלו מהאפֵלה. לעתים, כשהתכרבלה בחושך מתחת לסדין הדק, שאלה הילדה את עצמה אם כולם מפחדים מאותם דברים, או רק היא.
     
    קרן אור יחידה פיזזה בחדר. הילדה הסירה מעליה בתנופה את הסדין, הלכה יחפה אל עבר החלון והסיטה את הווילון הצבעוני. בוהק האור הפתאומי סִנוור אותה. היא עצמה עיניים ופקחה אותן שוב. מולה נגלה נוף מדהים, הכי יפה שראתה אי פעם. היא ידעה שתמיד תזכור אותו, ושלעולם יהיה מקושר לטיול הבת מצווה שלה.
     
    החוף היה לבן וארוך, פס של אור מתמשך שנבלע בתוך המים. דקלים נישאים צמחו לאורכו והטילו כתמים כהים של צל ככל שהשמש הלכה וגבהה. שלוליות מים הבהיקו במקומות נמוכים אחרי גאות הלילה. במרחק נראה פסל גבוה של בודהא, מכוסה בריבועי פסיפס קטנים של זכוכית צבעונית. הבודהא ישב בקירוס רגליים בתוך פרח ענקי של לוטוס עשוי אבן, כפות ידיו מונחות זו מול זו בתנוחת מדיטציה, אוזניו משתפלות מטה כאוזני פיל גדולות ותלתלי ראשו משמשים מאחז לשחפים בודדים. כשהשמש זרחה זהר הפסל בצבעי כתום וצהוב. הילדה תמיד חשבה שהוא מחייך, אבל היום הקדירה עננת בוקר את פניו.
     
    בשעה הזאת החול עדיין היה פריך וקריר. איש לא היה ליד המים. המונסונים רק הסתיימו, ועונת הדיג עדיין לא התחילה. הסירות היו מונחות על פניהן, עטופות במחצלות קש. כמה סירות גדולות יותר, צבועות בצבעי פסטל בוהקים, נקשרו בחבל ארוך לעוגנים בחול והתנדנדו לפי תנועת המים. הן שימשו לטיולי יום לאיים הקטנים הסמוכים לחוף.
     
    הילדה חשבה על האוצרות שתגלה כשתרד לחוף. היא תלך עד לפסל הבודהא, החליטה, היות שזה קצה התחום שבו הרשו לה הוריה לטייל לבדה. הפסל ניצב ליד לשון יבּשה קטנה. עצי הדקל וצמחי מנגרובים גלשו עד לחוף, שם הוא הפך סלעי וטרשי. בין הסלעים נקוו שקעים וסדקים ובהם נאספו חול וצדפים. במשך שעות הייתה הילדה יושבת בקירוס רגליים, כמחקה את תנוחת הבודהא, ממיינת, בוחנת ומנקה את האוצרות שאספה. רק לפי שינוי האור על פניו של הבודהא ידעה שהשעות חלפו. היו שם צדפים שנראו כמו אוזניים ואחרים כמו סביבונים, היו צלחות בוהקות קטנות שעשתה מהן סט כלים לשולחן אוכל לבנות ים, היו שם חצוצרות וקסדות, חלזונות קטנות ומניפות גדולות ותולעים מתפתלות. בימים האחרונים גילתה שרידים של כל מיני יצורים מוזרים, צבת גדולה של סרטן, קליפה ריקה של קיפוד ים, סוסון ים יבש.
     
    יותר מכול אהבה את המגדלונים, אותם חרוטים ארוכים בצבעי אדום וכתום וצהבהב, ששכבו בערמות ענק. היא בררה מתוכם את הגדולים והשלמים ביותר וסידרה אותם סביבה במעגל על החול, כשהחוד שלהם פונה אל שולי המעגל כמו זר קוצים חד. היא בפנים והם בחוץ. היא חשבה שבתוך המעגל היא מוגנת. לתוכו אי אפשר לחדור.
     
    הילדה הייתה גבוהה ותמירה, מעל הממוצע לגילה. לפעמים היא חשבה שהיא נראית כמו שרוך, ולפעמים כמו אטרייה. הגופייה שלבשה הייתה גדולה בהרבה מכפי מידתה. אף פעם לא היה אכפת לה מבגדים, ובקו סאמוי אפילו פחות מתמיד. לכן לבשה אותה גופייה לבנה מרוטה של אביה, שלא פעם ולא פעמיים ביקשו ממנה הוריה לזרוק וללבוש משהו נורמלי. אבל כך היא אהבה. ספק אם הבינה שפתח הצוואר הנמוך חשף ניצנים של שדיים שהחלו ללבלב והיא השתדלה להכחיש את קיומם. עצמות הבריח שלה היו בולטות מעט ויצרו שקעים חלקים שבתוכם ריצד ושיחק כעת האור. הדבר היחיד שחיבבה ממש בגופה היה נקודת חן קטנה מעל לחזה, בצד שמאל. היא אהבה לבחון אותה ולדעת שככל שתגדל ותשתנה, הנקודה הזאת תמיד תהיה הסימן שלה. בשקערוריות שבין הסלעים הייתה פושטת את הגופייה בידיעה שאין איש שיביט בה, וממשיכה לחלום שהיא ילדה.
     
    אבל גופה המשתנה כבר משך תשומת לב, והילדה לא ידעה אם היא נעימה או מציקה. היא קלטה מבטי עיניים זריזים מבעד למשקפי שמש אופנתיים של גברים, ששכבו מבהיקים משמן קוקוס על מיטות שיזוף בחוף הים. כשהם הביטו בה לפעמים היא נעה אחרת, זזה באיטיות כמו אותה קרן שמש שפיזזה על קירות חדרה. היא הרגישה את כוח השפעתה על העיניים המביטות.
     
    הילדה לא חשבה שהיא יפה. בין חברותיה תמיד היו יפות יותר, מושכות יותר. ובאמת פניה עדיין לא היו מעוצבות לגמרי. עיניה היו ירוקות-אפרפרות, הן הוריקו בבוקר והאפירו בצל ובחשכה. שערהּ היה בגון זהב טבעי, ארוך ודק ונפל מלוא השִפעה על כתפיה. מפעם לפעם הייתה מניעה את ראשה במהירות, יוצרת מערבולת זוהרת סביבה, מעמידה פנים שהיא רואה ואינה נראית וכל מה שיש הוא אותו וילון מוזהב שחוצץ בינה ובין העולם.
     
    היא אספה את שערה במחרוזת תפילה בודהיסטית. אתמול כשיצאה עם אמה לקניות, עברה ברחוב הראשי של חוף צ’אוואנג תהלוכה של נזירים בודהיסטים. כשראתה אותם יצאה מהחנות ונעמדה בשולי הכביש. אחד הנזירים כתומי הגלימה והקירחים התקרב וענד לצווארה את המחרוזת. הוא הביט בה בעיניו המחייכות ואמר לה, “להגנה,” והמשיך לצעוד, מנופף לה לשלום כמו אחד מהחבר’ה. אחרי שחזרו היא התבוננה במחרוזת ארוכות. לאחר מחשבה הוסיפה לה צמיד רקום קטן בצבעי כחול וסגול שבמרכזו היה רקום שמה – תום. את הצמיד קנתה מאחת הילדות הקטנות שישבו תמיד על שפת המדרכה, לבושות בלבוש המסורתי של בנות אקא, אחד משבטי צפון תאילנד, ורקמו בזריזות בידיהן צמידי חוטים.
     
    במים הרדודים ליד החוף עמדה להקת אנפות לבנות מצויצות. תום שוב התפלאה איך הן עומדות במרחקים מדויקים אחת מרעותה. הציציות הלבנות שעל עורפן התמיר ודמוי הנחש היו רפויות, עדות לכך שאין סכנה. מדי פעם הייתה אחת מהן מתקדמת מעט או טובלת את מקורה הארוך במים.
     
    לפתע ראתה אותן תום זוקרות באחת את ראשן הקטן, הציציות הלבנות שעל עורפן מזדקפות. ואז התרוממו ועפו, מכות בכנפיהן הלבנות ומיישרות את רגליהן השחורות לאחור.
     
    ממקום שבתה ראתה תום את מקור ההפרעה.
     
    לאורך החוף הלכה בחורה תאית צעירה, לבושה במכנסי ג’ינס קצרצרים וחולצת טי לבנה עם לוגו מודפס של בית הקפה “בננה ביץ’”. את כפכפי הגומי החזיקה בידה בעת שהלכה יחפה על קו המים המתקרבים ונסוגים. תום זיהתה את ניט נוי, “נוי הקטנה”, קולעת הצמות. מאז שהגיעו לאי היא נהגה לשבת לצדה של נוי בעת שקלעה באמנות ובזריזות את שערותיהן של צעירות מערביות. תום התפעלה בכל פעם מחדש מהמקלעת הצפופה של צמות זעירות שבהן נצצו חרוזי פלסטיק צבעוניים.
     
    תום התפלאה. מה נוי הקטנה עושה על החוף בשעה מוקדמת כל כך? נפש חיה לא הייתה על החוף. אורחי המלון לא קמו בשעות אלו של בוקר. כמו הוריה של תום, מרביתם איחרו לקום אחרי שחזרו בשעות הלילה מהדיסקוטקים שבחוף צ’אוואנג.
     
    היא עקבה אחריה כשהלכה לאורך קו המים והתקרבה. נוי הקטנה הגיעה אל תום ונעצרה.
     
    תום האירה לה פנים ונפנפה בידה.
     
    נוי הקטנה נפנפה בידה בחזרה ועל שפתה עלה חיוך מאיר, ולתום נדמה היה שמחווה כזאת באה בקלות לכל תאי.
     
    תום נטשה את הסלעים ורצה בחזרה אל המלון. היא לקחה את כפכפי הגומי בידה ונכנסה יחפה.
     
    היא פנתה אל עבר חדר הוריה. הדלת הייתה פתוחה למחצה. היא תחבה את ראשה והציצה פנימה. גל הריח שאפף אותה היה דוחה וכבד ודבק בחלל נחיריה הרוטטים. היא ידעה שהריחה אותו בעבר. על שולחן הזכוכית עמדה מאפרה כבדה עמוסה בבדלים. על שפת השולחן צוירה שורה של אבקה לבנה, שהתפזרה אט אט בגלל האוויר הקר שנשב מהמזגן השקט.
     
    אביה שכב מכורבל בסדין ונחר עמוקות. היא ראתה את ירכו הלבנה החשופה והשעירה. כשהביטה בו צפו ועלו בזיכרונה קולות הלילה. היא התעוררה מהצחקוקים כשאביה ואמה חזרו לווילה. אחר כך השתרר שקט. כשכמעט נרדמה שוב נשמע צלצול חד של טלפון וקולו הרם של אביה, צועק. היא זכרה את השיחה מילה במילה. “מה אתה רוצה? לא קיבלת מספיק? קיבלת.” הייתה שתיקה. היא המשיכה להקשיב. “אתה רוצה להתגלח עלי עם סכין? אתה תזיין אותי?” שתיקה נוספת. “בוא נראה. אתה לא מפחיד אותי.” היא שמעה את אביה מנתק את השיחה. אחר כך שמעה אותו מחליף מילים מהוסות עם אִמה. השיחה הלכה ודעכה. תום נרדמה. את הסוף לא שמעה.
     
    עכשיו פקחה אמה את עיניה והתבוננה בבתה.
     
    תום דיברה בתנועות שפתיים, ללא קול. “אני הולכת לחוף.”
     
    “תום, אני מבקשת שלא תתרחקי,” ענתה האם בשקט, מדגישה כל מילה, מבלי לדעת שתום כבר בילתה שעה ארוכה ברצועת החוף.
     
    אביה זע במיטה והשמיע קולות מתוך שינה.
     
    תום הגתה ללא קול, “בסדר, בסדר,” והוסיפה תנועה שמשמעה “אל תדאגי”.
     
    האם הניחה את אצבעה על פיה לסמן שקט. כשפנתה לצאת הבחינה תום בצל של חרדה שחלף בעיניה של האם.
     
    תום מיהרה לצאת.
     
    מרפסת הווילה פנתה אל עבר רצועת החוף הרחבה והשתלבה בנוף יחד עם עץ מנגרוב ענק שגזעו המעוקל התפתל מסביב לה. תום עמדה רגע. היא שאפה את הריח שבהתחלה היה דוחה בעיניה ועתה החלה להתרגל אליו. הריח צבט באפה. ריח של מלח, ריקבון תוסס של אצות ודגים מתים. משעות הבוקר החלו זבובים גדולים, שמנים ומבהיקים לפזז על הפסולת האורגנית.
     
    תום רצה לעבר נוי הקטנה. “היי ניט נוי, סא-וואט-די קא,” תרגלה תום ברכת בוקר טוב בתאית.
     
    הצעירה התאית ענתה לה בנימוס, כמקובל. היא לא יכלה לנהוג אחרת. “סא-וואט-די קא.”
     
    תום חזרה על המשפט ששיננה בימים האחרונים, ונוי הקטנה תיקנה אותו שוב ושוב. “יין-דיי ת’י דאיי רו-ג’אק,” אני שמחה לפגוש אותך.
     
    נוי הקטנה חייכה, “עכשיו את אומרת את זה נכון.”
     
    תום הייתה מאושרת. “את רוצה לקלוע לי היום את השיער?” היא הביטה סביב. “אין לקוחות. מוקדם מדי.”
     
    הנערה התאית הרזה חייכה אליה בעצבנות. “את רוצה ראסטה סטייל?”
     
    תום אמרה, נלהבת, “כן. את יכולה?”
     
    נוי הקטנה הסתכלה לצדדים. “בטח. אבל אנחנו צריכות לנסוע לעיר. אני לא יכולה כאן.”
     
    תום השפילה את עיניה במבוכה, בוהן רגלה היחפה צרה מעגלים בחול, וכשהרימה את עיניה אמרה, “אמא שלי לא תשמח אם אסע.”
     
    “זה נו פלובלם,” ענתה נוי הקטנה בביטוי השגור שהפך למטבע לשון תאית, וכמנהג תאים רבים בלבלה בין למ”ד ורי”ש.
     
    רעש אופנוע מקרטע לאורך החוף החריד את השלווה. הוא הופיע מכיוון פסל הבודהא, ותום תהתה כיצד צלח את הסלעים והחול. האם היה שביל סודי שלא הכירה? אופנוע מסוג יאמהה זגזג לאורך קו החול וניצל את הקשיות של חול הבוקר כדי להתקדם עד אליהן.
     
    הוא נעצר בסמוך להן. האופנוען, צעיר תאי רזה ושדוף, הסתיר את עיניו במשקפיים כהים בוהקים. בנדנה אדומה עם כוכבים לבנים עטפה את ראשו. על ידיו, שהיו מונחות על כידון האופנוע, נראו קעקועים כהים ודהויים בדמות מבנה בן שלושה חרוטים מדורגים ודגל מתנפנף.
     
    תום ראתה את השתקפותה במשקפי השמש המתכתיים של הבחור התאי.
     
    “זה סונצ’אי. החבר שלי,” אמרה נוי הקטנה וזרקה מבטים אל רוכב האופנוע.
     
    “היי, סונצ’אי,” אמרה תום בלבביות.
     
    הבחור התאי לא ענה. הוא פנה אל נוי הקטנה ואמר בתאית, “הילדה הפאלאנגית גדולה.”
     
    נוי משכה בכתפיה, ואילו ידיעתה של תום בשפה הספיקה לה כדי שתדע שכשאמר פאלאנגית התכוון אליה, הזרה, המערבית.
     
    הבחור המשיך להסתכל בתום ודיבר אל נוי. “היא בולטת יותר מדי. היא לא תעשה לנו צרות?”
     
    “לא,” אמרה נוי, מבוהלת מעט מהטון התוקפני שלו. “היא ילדה טובה.”
     
    “כדאי שתהיה. אם היא תעשה בעיות, אני אחסל אותה וגם אותך. אני מצפצף על הכסף.”
     
    הוא בטח תדלק את עצמו בלילה בכדורי היא-בא, חשבה בבהלה, הסם המשוגע, כדורי אמפטמין ממריצים וממסטלים. הכדורים שלא אחת הם האמצעי היחיד להרגיש סאבאיי, טוב. רק שלא יקלקל, שיירגע, כדי שיוכלו לבצע את מה שהוטל עליהם לעשות.
     
    נוי הקטנה פחדה. לא היה צריך לאיים עליה. היא ידעה מראש שתעשה את מה שאמרו לה לעשות. כולם עשו. כל מי שמכר על החוף ובברים עבד בשבילם, והיו עוד רבים אחרים שהיא לא ידעה עליהם וגם לא רצתה לדעת. היא ידעה בדיוק מה יעשו לה אם לא תעשה כדבריהם. יפשטו לה את העור בדיוק כמו לחזירים אחרי השחיטה.
     
    לפני יומיים הם באו אליה ואמרו לה בדיוק מה לעשות ואיך לגרום לילדה הזאת, בדיוק זאת ולא אחרת, לבוא איתה לנקודת איסוף שנקבעה מראש. נוי ידעה לאן ייקחו אותה. היו שמועות. היא עצרה את המחשבות המבוהלות שרצו במוחה וחשבה, “סוֹ סוֹרי ניט תום, סו סורי תום הקטנה.”
     
    “היא לא תעשה שום בעיות,” אמרה נוי בנעימות תקיפה כדי להרגיע את סונצ’אי, להחזיר אותו למסלול המתוכנן.
     
    “אנחנו ניסע אל העיר. אנחנו נחזור לפני שאמא שלך קמה,” הבטיחה נוי לתום, בתקווה שהיא נשמעת אמינה.
     
    “רגע,” אמרה תום, “אני אפזר את השיער.”
     
    היא הורידה את המחרוזת הבודהיסטית משערה, רצה אל עץ המנגרוב, מקום המחבוא האהוב עליה, ובזהירות תלתה אותה על אחד הענפים שהזדקרו אל עבר הגלים. “חכי לי פה,” אמרה והצביעה באצבעה אל המחרוזת, “חכי לי פה עד שאחזור.” היא רצה בחזרה אל עבר נוי הקטנה והבחור שעל האופנוע.
     
    תום עלתה בקלות על האופנוע. היא היססה בתחילה אבל אחר כך הצמידה את ידיה לגבו הצנום של הצעיר התאילנדי. ניט נוי עלתה מאחוריה וחיבקה אותה בעדינות.
     
    הילדה הרגישה את האדרנלין מפכה בה, חייכה וחשבה על הרפתקה ועל ההפתעה שמחכה לאמה כשתגלה מה עשתה.
     
    הצעיר לחץ על דוושת הגז באופנוע. חול דק עף עם הרוח כמו אבק. הצמיג הקדמי סימן חריץ עמוק בחול, שנעלם בגל הבא של המים כמו שנעלמו שאר העקבות של האופנוע ונוסעיו. הגלים באו והלכו, מחליקים את החול ברווח הצר שבין הים והסלעים, סמוך למקום שבו התנשא פסל הבודהא הגדול שצפה אל הים כמאז ומתמיד. כמו דבר לא השתנה.
     
    והילדה נעלמה.
    • יגאל צור
    • יגאל צור

      יגאל צור הוא סופר ומגיש תוכניות טלוויזיה. הוא למד משחק בלונדון ובתיאטרון הפנטומימה של ז’אק לה-קוק. ב-1991 פרסם את מדריך הטיולים הראשון למטייל בהודו. צילומים שלו ממסעות שערך בסין ובטיבט הוצגו בתערוכה בסינמטק. צור כתב את התסריט לסרט של דניאל וקסמן “מנליק – נסיך יהודי שחור” שזכה בפרס פסטיבל הסרטים בירושלים. אבודה הוא רומן המתח השלישי שלו. קדמו לו “צרות בגן עדן” ו”מוות בשנגרי־לה”.