רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
עדיין לא נרשמת?
על מנת לבצע פעולות באתר
כדוגמת רכישות או כתיבת תגובות, יש לבצע רישום קצר. תודה.

להרשמה לחץ כאן
עגלת הקניות שלך ריקה
לקופה
לא ניתן לבצע את החיפוש
 
לא ניתן לערוך חיפוש באמצעות אות אחת בלבד או באמצעות תווים מיוחדים.
חיפוש:
שבעת החטאים
מאת: אביעד קליינברג  |   הוצאה: ידיעות ספרים, ספרי עליית גג

זנב הלטאה
במקום וידויים

אין חטא נטול הקשר; אין חטא "כשלעצמו". המונח "חטא" הוא תוצר של השוואה, במפורש או במשתמע, בין איזה רצוי לבין איזה מצוי. ללא ההשוואה הזאת, שבה מעשה נמדד במאזניים מוסריים ונמצא חסר, אין חטא; יש רק מעשים ותשוקות. מעשים ותשוקות נעשים חטאים בתוך עולם ציפיות מסוים; בעולם ציפיות אחר יהיו חטאים אחרים וחוטאים אחרים. הֶקשרים משתנים: בני-אדם משנים מקום, או שהמקום עצמו משנה את ציפיותיו ואת "ערכיו". מה שהיה חטא (למשל אוננות) מפסיק להיות חטא; מה שלא היה חטא (למשל הכאת ילדים קטנים) נעשה לחטא. לעיתים התודעה משתנה עם השתנות ההקשר ולעיתים לא; מכל מקום, לא מייד. כל תרבות היא תל, שכבות על גבי שכבות של דעות, דעות קדומות ודעות קדומות עוד יותר. אנחנו מביטים בעולם ובעצמנו מראש התל, ממרומי השכבה האחרונה; אבל האחרות לא נעלמו. שורשינו עוברים דרך כולן, ובדרך מעלה הם סופחים חומרים, זוהמה, אשמות שאבד עליהן הכלח, חורבות.
כל אדם הוא תאונה, התנגשות רבת-עוצמה של דחפים אישיים ותרבותיים סותרים. בטרם נעמוד על דעתנו, ללא היקש והיסק של ממש, אנו סופגים מהסביבה את הסתירות הפנימיות שהיא משדרת. השוואות, שיפוטים, אזהרות, סיפורי מוסר, פליטות פה והערות אגב של המבוגרים - זהו החומר שממנו נבנה המרקם המוסרי הראשוני שלנו; הזיהום פוגע במי התהום ממש. מה שעולה אל פני השטח הוא סך כל הכאבים, ההתנסויות, הטעויות והתובנות - תמיד מוּטות, חלקיות ופגומות - שמהן אנו מורכבים. משעמדנו על דעתנו, אנחנו מנסים לעשות סדר בכאוס הרגשי והמוסרי של ילדותנו. זה לא קל. לא קל לעמוד על דעתנו. המקום צר והקרקע נוטה להישמט מתחת לכפות הרגליים. הממונים על המוסר הציבורי מנסים לכפות עלינו יציבות, להכריז על ערכים מוחלטים במָקום שבו הכול יחסי; להכריז על בהירות במקום שבו הכול מעורפל, על אובייקטיביות במקום שבו הכול סובייקטיבי. הם מנפנפים ללא הרף בלוחות-הזמנים המוסריים ומבטיחים כי אם נתייצב בזמן על הרציף, נגיע בזמן ליעד המוסרי שלנו. לשווא. שוב ושוב אנחנו מגיעים מוקדם מדי או מאוחר מדי. אנחנו ממהרים מדי לסלוח לעצמנו את הבלתי נסלח, ומתעקשים להמשיך להקהות את שינינו על בוסרם הנשכח של אבותינו. אנחנו נוהגים במהירות מוסרית מופרזת ונעצרים שוב ושוב בחריקת בלמים מבוהלת. אין חטא נטול הקשר. כל אחד מאיתנו חוטא בדרך המיוחדת לו, עובר על איסורים שלא נועדו אלא לו לבדו, מחליק על דרך חייו בדרכו שלו.
אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית, גם לא כאשר אנו מנתחים מונחים מופשטים או עוסקים בחטאיהם של אחרים. מוטב אפוא לא להכחיש את המובן מאליו. הספר הזה אינו וידויים; הוא אינו עוסק במחברו. במידה מסוימת הוא מעין תחליף ואנטיתזה לווידויים. ואף-על-פי-כן הוא עוסק בי, כמובן, בעיקר במקומות שבהם איני עוסק בעצמי.
היכן להתחיל? מתי צצה בנו תודעת החטא? מתי מתחלף הנרקיסיזם הילדותי, התחושה שהכול מגיע לנו, שכל עונג וסיפוק שמונעים מאיתנו הם שערורייה מוסרית של הזולת, ברגשי אשמה, בתחושה שעשינו את הרע בעיני אלוהים ואדם? אם פרויד צודק, התודעה הזאת באה בד-בבד עם הופעת האישיות, עם התובנה כי איננו בשר מבשרה של האם, כי ההפרדה בינינו לבינה היא סופית ובלתי ניתנת לאיחוי. רגשי האשם הם חלק מן הזהות האנושית הבסיסית ביותר. אנחנו מבינים כי איננו כול-יכולים. אנחנו מזהים בעצמנו את חטאי המוות הראשוניים, את החולשה ואת הבדידות ואת הייאוש - שהרי אלה, ולא הגאווה והקנאה והזעם, הם אבות החטא. אנחנו שוקלים את עצמנו אל מול חלומות השלמוּת הבלתי אפשריים שלנו, אל מול גן העדן של הזיות הילדות (להיות תמיד שלמים, נטולי כאב, נטולי פחד, מסופקים) ונמצאים חסרים.
אנחנו סובלים. אנחנו מבינים שנענשנו. אנחנו מחפשים את הסיבות לעונש. אדון הסליחות, חטאנו לפניך. רחם עלינו.
אבל האם נכון להתחיל שם, בהרהורים על טבע האדם? לא באביעד קליינברג, אלא ב"כלאדם"? האם הגון להתחיל במה שנמצא בחשיכה הרחומה של ההכללות, מעבר לזיכרון, מעבר לחומר, לחומר הראיות? אין חטא נטול הקשר, ואין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית.

* * *

בבית-הספר היסודי היה בכיתה שלנו ילד בשם מיקי. מיקי היה בודד יותר ממני וחלש הרבה יותר. אני ניחנתי בכוח גופני בלתי מבוטל וביכולת לסרקאזם חומצתי, שלא הוסיף לי אומנם ידידים אבל היה משתק את יריבַי. מיקי היה תלוש לגמרי מעולמנו. בשעה שאנחנו טרחנו להפוך את עצמנו, איש-איש על-פי יכולתו ואיש-איש על-פי נטיותיו, לקריקטורות של המאצ'ו הישראלי גס הגוף והרוח, המשיך הוא להיות תינוק מעודן הסגור בנועם אוטיסטי-למחצה בתוך איזה עולם משלו. הוא לא ניסה להיות כמו כולם, וגם לא ביטא התרסה כלפי המקוּבלוֹת (כפי שעשיתי אני מעת לעת, כאשר קצתי בנסיונות ההתקבלות). מיקי פשוט היה הוא. הוא נהג לצייר ללא הרף ציורים עדינים וילדותיים מאוד במחברותיו ולבנות ערים קטנות בחול, ערים שהיו עשויות ממבוכי-דרכים מורכבים, מעצים קטנים, מפיסות ענפים, מעמודי חשמל זעירים שיצר ממקלות של אַרטיקים, מבנים מקופסות גפרורים ונייר שתכליתם אינה ברורה, וגשרים מעל לנהרות זעירים של חול. הוא נשא כמעט ללא תלונה את קיתונות הלעג והבוז שנשפכו עליו מכל עבר, צוחק את צחוקו המוזר וממשיך בשלו.
מיקי בנה את הערים שלו בכל מיני מקומות. הערים שבנה בחצר בית-הספר היו נהרסות באופן קבוע על-ידי הילדים האחרים. נראה שכדי לקרוא דרור לפרצי היצירתיות האורבנית שלו בנה מיקי עיר נוספת בתוך ואדי קטן בסמוך לשכונת מגוריו, רחוק - כך קיווה - מעין הברברים. באותם ימים נהגתי לשוטט באזורי ההפקר שבין השכונות, שיטוטים שביטאו באורח גשמי וסמלי כאחד איזו תלישות שלי. הייתי מסתובב שעות בגפי, שקוע במחשבות שהיה בהן עירוב של פילוסופיה ילדותית וחלומות בהקיץ, מקווה שמשהו יקרה ואני איוושע, שאתקל באקראי באיזה חסד, שהכאב יחלוף, שמעגל הבדידות ייפרץ. העיר של מיקי היתה בנויה הרחק מדרכֵי המלך של הילדים, אבל היא נקרתה בדרכי. זו היתה עיר גדולה מן האחרות, וניכר היה שמיקי השקיע בה זמן ומאמץ. אני זוכר שהבטתי ביצירה המפוארת הזאת זמן-מה; אחר-כך הרסתי אותה. רמסתי את הדרכים, את הגשרים, את העצים, את הכול. אני לא חושב שהפקתי הנאה מן ההרס. אני די בטוח שהרגשתי מייד רגש עז של בושה. הבנתי שאני נעשה דומה ל"ברברים", שאותם תיעבתי כשם שקינאתי בהם. מוּדעותו של העושה לְרוע המעשה הופכת את הפעולה, כך טוען עמנואל קאנט, ל"רוע רדיקלי", רוע שאינו נובע משגגה או מהעדר מודעות, אלא יש בו הכרה מלאה של הפסול המוסרי שבמעשה. אינני יכול לטעון שנכנעתי ללחץ חברתי, שנדרשתי לאקט של אטימות מרושעת כמבחן קבלה לאיזו חבורה. לימים אכן נתבעתי לגילויים כאלה של רשעות - כלפי חלשים, כלפי נשים, כלפי ערבים - וסירבתי לבצע אותם. אבל בבית-הספר לא הייתי חלק מחבורה. שנים אחר-כך נתקלתי בתיאור הידוע של אוגוסטינוס בוידויים על גניבת האגסים בעיר הולדתו תאגַסְטֶה שבאלג'יריה. לפני שנים אחדות אפילו תירגמתי את היצירה מלטינית לעברית. הנה התיאור, מתוך הספר השני.

היה בקירבת כרמנו עץ אגסים, עמוס פירות חסרי צורה וטעם. כדי לנער אותו ולקחת את פירותיו, יצאנו, חבורת נערים ריקים ופוחזים באישון לילה (כדרכנו הנפסדת, הארכנו במשחק בחוצות עד לאותה שעה), ונשאנו משם כמות גדולה מאוד, לא כדי להכין לעצמנו כֵּירה, אלא כדי להשליך לחזירים. גם אם אכלנו משהו מן הגניבה, היתה מטרתנו לעשות את מה שקסם לנו בהיותו אסור. הנה ליבי לפניך, אלוהַי, הנה ליבי. אתה ריחמת עליו כאשר היה בתהום תחתיות. עתה תן לליבי לספר לך מה ביקש לו שם במטרה להפוך לרע ללא תכלית. לא היתה סיבה לרִשעתי מלבד הרִשעה עצמה. זה היה מאוס, ואני אהבתי את זה. אהבתי את חורבני. אהבתי את הפגום בי: לא את מה שבשֶׁלוֹ נפגמתי, אלא את הפגם עצמו. נִשמתי הנתעבת זינקה משָׁמֶיךָ אל אובדנה. לא ביקשתי לזכות במשהו באמצעים מבישים; את המביש עצמו ביקשתי לי (אוגוסטינוס, וידויים, סידרת "פילוסופיה", ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, תל-אביב 2001, עמ' 60).

בלי להיכנס כרגע לשאלות הפסיכולוגיות והמוסריות שמעלה התיאור של אוגוסטינוס, אני מבקש להסב את תשומת ליבכם להנחה מובלעת שלו. לאוגוסטינוס אין ספק בכך שכללי המשחק המוסרי ברורים לחלוטין; שכאשר אדם כן עם עצמו הוא יודע תמיד מה המשקל הסגולי המוסרי של כל מעשה ממעשיו. בשביל אוגוסטינוס אין הדחקות; יש שקרים. הרוע לעולם אינו בנאלי; הוא תמיד רדיקלי. ישנן עבירות קטנות - כמו גניבת אגסים חסרי ערך - אבל המוטיבציה שמאחריהן אינה שונה שינוי של ממש מן המוטיבציה הדוחפת אותנו לחולל פשעים מזוויעים. לפשעים האלה יש תמיד עד ראייה. אלוהים מתהלך לרוח היום ורוחו מרחפת על-פני תהומותינו. הוא רואה וזוכר ותובע דין-וחשבון. באופן פרדוקסלי, נוכחותו החודרנית של האל בעולם האוגוסטיני הופכת את הרוע הנעשה מתוך כוונה לאקט הירואי, טראגי, שהרי מעצם הווייתו הוא חסר תקווה. אי-אפשר לערער על עריצות-הצדק האלוהית; אי-אפשר לחמוק מעונש. הרָשע - וככל שגדולה רִשעתו גדולה ההעזה שבה - ממיט על עצמו כליה בשם עיקרון בלתי אפשרי, אבסורדי, של חופש בכל מחיר.

"מה אהבתי, אם כן, באותו מעשה של גניבה", שואל אוגוסטינוס, "וכיצד חיקיתי את אדונִי בדרך מושחתת ונתעבת? האם נהניתי להפר את חוקיך ולוּ במִרמה? שהרי לא יכולתי לעשות כן בכוח. האם חיקיתי אסיר שחירותו נשללה, המשיג צל-צילה של תחושת עוצמה בעשותו ללא עונש את מה שנאסר עליו? הנה לפניך עבד נמלט מאדוניו ורודף צל. הו, ריקבון! הו, חיים מפלצתיים ומצולות מוות! היכולתי לחשוק באסור רק באשר הוא אסור?"
החטא הוא ביטוי לתאוות החופש - החופש מן הכללים; הוא אפילו אקט של בריאה, בריאה עצמית. לכן יש בו, כאשר הוא מלוּוה באותה מודעות עצמית נוקבת שמתאר אוגוסטינוס, משהו שטני, חיקוי של האדון בדרך מושחתת ונתעבת. השטן הנוצרי - והמשורר האנגלי הגדול מילטון היטיב לתאר זאת ביצירתו גן העדן האבוד - הוא דמות טראגית; הוא בורא בדרך היחידה שהותיר לו הכול-יכול בעולמו - באמצעות הרס, ובעיקר באמצעות הרס עצמי. אבל כדי להיות שטן צריך אלוהים; כדי למרוד צריך מישהו למרוד בו. כאשר הגבולות מיטשטשים וערכים מאבדים מתקֵפוּתם, כאשר אלוהים מת ואינו מותיר לעצמו יורש, נעלמת ההירואיות מן הרוע, ושוב אין בו התרסה נועזת והרס עצמי, אלא רק תִּפלוּת וכאב.

תפלות וכאב אכן היו בי. שום דבר הירואי לא היה בי. הייתי חכם על חלשים. אפילו לא אהבתי את הרוע לשמו. עשיתי מה שעשיתי ולא חוויתי אפילו רגע, חולף ומוליך-שולל ככל שיהיה, של הנאה. תפלות, העדר מודעות (זו באה, במידה מסוימת, רק לאחר מעשה), בנאליות. ובכל זאת יש במעשה שלי משהו מרתיע יותר מגניבת אגסים. אוגוסטינוס בחר לעצמו סיפור קל יחסית, שהרי אין בסיפור הזה נפגעים של ממש. נכון, גניבה היא דבר מגונה, אבל קשה להאמין כי שכניו של אוגוסטינוס חסו על אגסיהם חסרי הצורה והטעם. סביר להניח שאילוּ ביקשו את רשותם, היו מתירים לאוגוסטינוס ולחבריו לקטוף כאוות נפשם. אני פגעתי במישהו אחר; פגעתי במיקי. לא היינו חברים, אבל הוא, כמובן, מעולם לא עשה לי רע. גם אוגוסטינוס חש שהיה מישהו שנפגע ממעשהו - לא הבעלים של עץ האגס, אלא אלוהים. סביר להניח שהגניבה הזאת הכאיבה לאלוהים פחות מהרס העיר הקטנה. אגב, לקב"ה עצמו נטייה להרס ערים מעת לעת. עד כמה שאני זוכר, מעולם לא התעמרתי במיקי לפני כן. למה, בעצם, עשיתי את מה שעשיתי? אני מתקשה להבין. אולי רציתי לחוש שאני משתייך, לפחות במידת-מה, למעמד המתעללים ולא למעמדם של אלה שמתעללים בהם. אולי רציתי לחווֹת את התחושה של כוח שרירותי, היכולת לפגוע בלי לתת דין-וחשבון, בלי להקדיש לכך מחשבה שנייה. כאשר נשאל אדמונד הילֶרי מדוע טיפס על הר האֶוֶורֶסְט תוך סיכון חייו, השיב, "כי הוא היה שם". מדוע הרסתי את עיר המשחק של מיקי? כי היא היתה שם; כי לסר אדמונד ולי היה הכוח לעשות זאת. אני מתבייש בסיפור הזה דווקא משום שהרשעות שבו נטולת השראה ומטומטמת, משום שביטאתי כוח בדרך נטולת הנאה כל-כך. אני מסוגל לחשוב על כמה וכמה דברים אסורים שהיו גורמים לי עונג, ולוּ גם חולף: יכולתי לגנוב, יכולתי לקנות מין, יכולתי להיפרע מאויבַי, למשל.
לא עשיתי דבר מכל אלה. אני חושב שהסיפור הזה רודף אותי שנים רבות כל-כך משום שבצורה טהורה הוא אכן מביע משהו שאוגוסטינוס טוען - שהיכולת לגרום סבל ולהרוס נמצאת בתוכנו; שאני כנראה הורס עוד ערים בדרכי, מציית לאיזה דקדוק פנימי של אנטי-חסד; שבעולם הזה, גם כשנדמה לי שכוונותי טובות, אני יכול להיות לאחרים מה שמְעַנַּי היו לי.
האם ניתן להפריד, כפי שעשיתי זה עתה, בין עונג למוסר? האם מותר ליהנות מן הפרי האסור? האם אפשר ליהנות מהפרי המותר? כיצד אנו מיישבים בין הרצון לעשות תמיד ככל העולה על רוחנו לבין המחיר שחופש כזה יגבה מאחרים? התשובות שיחידים וחברות נותנים לשאלות האלו קובעות את אופיָם, הופכות אותם למה שהם. התשובות הללו אינן תוצר של דיונים תבוניים בלבד. הן מנוסחות ומנוסחות-מחדש על-פי הצרכים והנטיות וההיסטוריה, על-פי מעשי הנבלה שאנו גאים בהם ועל-פי אלה שאנו מתביישים בהם. במילים אחרות, שאלות מוסריות הן המקום שבו מתנגשים התבונה והרגש, הגאווה והבושה. הספר הזה עוסק בשאלות האלו. הוא עוסק בחטאים, באשמה ובהצטדקות.
אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית. פתחתי אפוא בעצמי. לא במקרה בחרתי לספר על מעשה הנבלה שעשיתי למיקי, כפי שאין זה מקרה שאוגוסטינוס בחר לספר על גניבה של אגסים חסרי ערך. ללטאות רבות יש מנגנון המאפשר להן להשיר את זנבן בעת מצוקה. על הזנב אפשר לוותר, והוא אמור להסיח את דעת רודפיהן. הללו נועצים את שיניהם במתַאבֵן ומפסידים את המנה העיקרית. אני מתבייש במעשה הוונדליזם שלי, כשם שאוגוסטינוס התבייש, כנראה, בשלו. אבל לכל אחד מאיתנו, ולכל אחד מכם, הקוראים, שרצים גדולים יותר בקופתו. על החטאים המבישים באמת אנחנו מעדיפים לשתוק. במסעדה האנושית מוגשים בעיקר זנבות. מי שיתבונן בזנב ולא ימהר מדי לנעוץ בו את שיניו, יוכל ללמוד לא מעט על הגוף האפל שממנו ניתק.



הספר נוסף לסל הקניות
להמשך רכישה
 
ספר חדש התווסף לסל הקניות שלך