חוקר המשטרה מיכאל אוחיון נקרא בבוקרו של יום שבת חורפי למכון הפסיכואנליטי בירושלים. במכון, השוכן לו כבוד בלבה של שכונת טלביה, מתגלה לו גופה של אחד מחברי המכון הבכירים. מפרטים שונים ב"זירת האירוע" מתברר לאוחיון מיד שמדובר ברצח, אך את זהותו של הרוצח הוא מצליח לחשוף רק לאחר חקירה מתישה ומסועפת. הנובלה הבלשית רצח בשבת בבוקר מפגישה שני עולמות: את המשטרה הירושלמית, הישראלית כל כך, על חספוסה היומיומי, ואת עולמה של החברה הפסיכואנליטית – עולם מסוגר ובעל חוקים משלו. מפגש זה הופך במהלך העלילה לעימות תרבותי וסגנוני. החברה הפסיכואנליטית מצטיירת בנובלה לעיתים כמין כת אזוטרית או מסדר דתי ולעתים כמיקרוקוסמוס אידיאלי, שחוקר המשטרה אנוס לרדת לעומקם של חוקיו וטקסיו כדי להבינו. בתיה גור בנתה כאן סיפור המשמר ושובר בעת ובעונה אחת את חוקיו של הז´אנר הבלשי. נפרשת כאן עלילת מתח שאינה חסרת שיאים מלודרמאטיים. אך הסגנון, קולו של המספר, יוצר בנובלה אופן תיאור "אובייקטיבי" ואירוני, המרחיק ומנכר דמויות מלאות פאתוס (כמו ראש המכון – הפרופ´ הילדסהיימר) וחושף את המסוגנן והכפייתי בפעילותם של פסיכולוגים ושל חוקרי משטרה כאחד. גם המרחב הירושלמי על יומיומיותו המיוגעת, כמין הד לקולו ה"אובייקטיבי" של המספר, מאיר את עלילת הרצח והבילוש באור אירוני. בערבוב המוזר בין האירוני למלודרמאטי מגיע לשיאו בדמותו של גיבור הנובלה – פקד מיכאל אוחיון, איש רוח שהפך לחוקר – דמות המאגדת בתוכה קשיחות וכיסופים, כריזמה ועדינות, מעשיות תקיפה ואריסטוקרטיות. רצח בשבת בבוקר הוא בראש ובראשונה סיפור מתח, שחוקי המכון הפסיכואנליטי משמשים לו כיסוי לפשע נורא ולניצול מכפיר של חולשות אנוש, אך הוא גם סיפור על שתי מערכות חוק, שונות מאוד לכאורה, המעומתות זו עם זו ומאירות זו את זו. הניגוד הבסיס הזה שעליו הנובלה בנויה הופך במהלכה להרמוניה. מיכאל אוחיון הופך לדמות משלימה ומקבילה לראש המכון הפסיכואנליטי; שני אבירים בעלי דמות-יגון, הנאבקים מאבק יומיומי על ערכם של חיי האדם, בשביל הצר שבין כפייתיות ליצר משתולל.