היה רגע שבו היה נדמה לדליה שהקיץ עשוי להיות נסבל, למרות שידעה שעוד זמן רב ישהה על הבניינים של תל אביב. האור הממאן להתפייס יזעף, קילוגרמים רבים של חרון ינשבו על העצים המאובקים של רחוב גורדון, שבמורדו הלכה, שקית הפלסטיק של הסוּפר מזיעה בכף ידה. הערב כבש באיטיות את הרחוב והיא חשה אותו נושף בעורפה, מזדחל בעקבותיה, גולש מן הים ומכהה את העבר הקצר, הקצר מדי, שנמתח בינה לבין השופרסל שבפינת בן יהודה. היא כבר עמדה ברמזור בפינת דיזנגוף כשהחושך הקיצי, שמשקלו וחומו לא נבדלו במאומה מכובדו ולהטו של היום, הדביק אותה, מלחך את גבה. בהרף של איבוד עשתונות פנתה אליו. רוח קלה נשבה, מלטפת את פניה. הרחוב עצר את נשימתו, פיסה נדירה של זמן שבה השתיקות והחללים המצויים בכל תנועה, בכל מהלך, מתרחשים באחת. לשבריר דק חדלה הבריאה, ומעשיו של האדם לבדם, תקתוקם המתרופף, מילאו את הארץ בפגימתם - איש אינו מתניע, איש אינו חונה, הדלתות החשמליות של הסופרפארם חדלות, עצי השקמים נמנעים מאוושתם, עטלפי הפירות פוסקים מלהטיל את לשלשתם על המכוניות העומדות ברמזור מצפון לדרום, גורדון ממערב למזרח שומם, הנערות מוחקות את צחקוקיהן, הנערים מחביאים את נהמת קולם השבור, הקבצן קטוע הרגל אוסף את מלמוליו, מכונות האספרסו של בתי–הקפה שוקטות.
מתי בפעם האחרונה חשה כך, בפעימתו החסרה של הקיים, בהדר הזה, מתי? שקית הסוּפר הקישה על המדרכה, דמה העכור מעשן של תל אביב שב לזרום בעורקי האספלט, ודליה שלחה יד לאחוז בעמוד הרמזור. שבע שנים חלפו מאז ירדה מן המונית של קו חמש בפינת הרחובות הזו.
"תבקשי מהנהג להוריד אותך על הפינה של גורדון, פני ימינה, אחרי איזה מאה מטר, הרחוב הראשון ימינה זה ישראליס. אני בישראליס שבע–עשרה, קומה ראשונה על עמודים. האינטרקום לא עובד, אז אם דלת הכניסה נראית סגורה, תני לה דחיפה קלה.
את עולה כמה מדרגות, בדלת הראשונה שאת רואה. אל תנסי לצלצל, הפעמון התקלקל לפני שבוע. תדפקי חזק, לפעמים אני בחדר הפנימי ואני לא שומעת. ותבואי אחרי ארבע." רונית נשמעה קצרת נשימה בטלפון, וגם לא ממש מזמינה, אבל לדליה לקח כל–כך הרבה זמן לאזור אומץ ולהתקשר אליה, בת דודה שלה והאדם היחיד שהכירה בתל אביב.
מגיל חמש עד שמונה צפו בעיניים פעורות ב"דרדסים", ב"ביל וסבסטיאן", ב"לולו", ב"פרפר נחמד", מתרוצצות בחצר הבית של דליה, מקשקשות על קירות החדר שלה, ננזפות, מתבוננות בעוגמה מחלונות ביתה של רונית בשמים האפורים של שדרות, או ממרפסת הקומה השלישית במדשאות, משליכות פיסות נייר שגזרו בשקידה על ראשו של הבן של הרומנייה, הוא והאופניים עם גלגלי העזר שלו, שלעג להן, שתי הבטטות. והקיץ, כשהקיץ קיץ, והריח המשגע של הפרחים האדומים האלה, "היביסקוסים" קראה להם אמא של רונית, שהיתה מורה בבית–הספר היסודי שניהל אבא של רונית, והבריכה העירונית, המתיקות של הכלור, הניחוח המטריד של העור לאחר השחייה והשהייה בשמש, ששנים אחר–כך למדה לזהות עם ניחוח הזרע, והזמן הנשפך בכמויות סביבן. ושוב החורף. שדרות מדלגת מעל הסתיו אל התעננות פתאומית, שלוליות מן הגשם הדליל בין הסבך של שיני הארי לצמחי מקור החסידה, ושדרות אינה עוצרת במרוצתה אל הזהב ואל התבהרות נוספת, התפוצצות של חרציות בוואדי הקטן בדרך לבית של דליה, ופסח באופק, והן אוספות חרצית לחרצית, שרשרות כבדות פורחות על מפרק כף היד, ושנה ועוד שנה, ואבא של רונית מקבל העברה, כך אמרה לה רונית בפנים חמורות, זורחת ברצינותה, "אבא שלי קיבל העברה לבאר שבע," וזהו.
לא, לא זהו. כי דליה פגשה את רונית פעם נוספת. שש שנים אחר–כך, ביום חינוך. דליה תיעבה את הימים המרוכזים, טיולים שנתיים, ימי שואה, ימי ירושלים, סיורים חינוכיים, אבל באותו היום לא הצליחה להתחמק. הצחוק המתגלגל, המתגַבֵּהַ עד שהנשימה נעתקת ומתחלף בחרחור קצר, הצטלצל באוזניה כבר על המדרגות בכניסה לבית–התפוצות, והיא הלכה בעקבותיו, מכושפת, יודעת שהיא הולכת בעקבות צליל ששמעה בעבר אך לא מצליחה לאתר את מקורו בין זיכרונותיה. כשהגיעה אל הנערה הגבוהה, הצנומה, שפלטה אותו, עמדה נבוכה. משהו בתווי הפנים נראה לה מוכר במעורפל, אבל רק באופן שזר עשוי להזכיר ידיד נשכח, והנערה שפנתה אליה בחדווה ואמרה, "דליה, לא השתנית בכלל," אכן היתה זרה. לא הרונית העליצה, הנוחה להתפתות לכל משובה. הזמן שהמיס את שומניה החדיר פלדה לכל תנועה שלה, החליף את הידידותיות הטבעית שלה ביהירות מסויגת. דליה לא הבינה את זה מיד. שעות נשרכה בעקבותיה ובעקבות חברותיה, סובלת את הערותיהן העוקצניות. רק לאחר שהות ארוכה, ארוכה מדי, התחוור לה ש"לא השתנית בכלל" היה, בדרכה המתוחכמת והחדשה של רונית, עלבון.
העלבון צרב גם חמש שנים אחר–כך. אמה התקשרה לאמא של רונית: "דליה לא מוצאת את עצמה בזמן האחרון... לא, לא הלכה לצבא... באמת? מודיעין? קורס קצונה? איזה יופי... כן... אני יודעת שהיא שוכרת דירה בתל אביב. בגלל זה אני מתקשרת... רונית תשמח? הם באמת לא נפגשו הרבה זמן... כן, איזה מתוקות הן היו ביחד..."
דליה הפסיקה להאזין והניחה את השפופרת בחדר שלה בתמרון שהתאמנה בו, מפילה על הרצפה ספר כבד ממדף הספרים שלה, "דאלגרן" של סמואל דילייני, להסוות את קול הניתוק הדק של השפופרת המושבת אל כנה. "דליה, אלף פעמים אמרתי לך, תהיי עדינה עם הספרים שאת לוקחת מהספרייה, הם לא של אבא שלך,"
צעקה אמה מהסלון וחזרה להמתיק את קולה.
בי"ז בתמוז הניחה שדרות מצור על דליה. בג' במרחשוון נפלה החומה. החורף התחיל. החיים עם הוריה נעשו בלתי נסבלים. אם תצטרך לשבת ימים שלמים ולהמתין שהגשם יחדל רק כדי שתוכל לצאת לרחובות של שדרות, שכל בקיע בהם מצמח זיכרון, שכל פיתול בהם מזמן לעומתה אותה התלכדות של מראה וריח, איקליפטוסים ואורנים לחים, גגות רעפים מבהיקים ואדמה תחוחה ואוזון, תצא מדעתה.
היא הרימה טלפון, ארזה את חפציה ונסעה. כשעלתה על המונית של קו חמש שקעה כל–כך בווקמן שלה, עד שלא שמעה את הנהג קורא, "מי היה צריך לגורדון?" ונסעה אתו עד קצה דיזנגוף, שם נבהלה, קמה ממושבה, התקרבה אליו ולחשה, "נהג, סליחה, כבר עברת את גורדון?"
הוא הראה לה איך לתפוס מונית בחזרה. הפעם ישבה דרוכה.
ברמזור ירדה, גוררת אחריה את התיק, שומטת אותו על המדרכה, שולחת יד להיאחז בעמוד הרמזור, נושמת לרווחה. אז עצר העולם מלכת, באוויר החורפי, הרחוץ באור ענברי סמיך.
כעבור שבועיים נפרדו היא ורונית במריבה שהדיה החרידו את שני הבתים, בית שושן ובית אברהם, ופתחו כמה פצעים ישנים.
דליה מצאה דירה בשותפות בפלורנטין, אבל שנה אחר–כך, כשעברה בדיזנגוף, ראתה מודעה על אחד העצים - "דירת שניים וחצי חדרים להשכרה במקום שקט במרכז תל אביב". האישה שענתה לטלפון נתנה לה פרטים, ישראליס שבע–עשרה, קומה ראשונה על עמודים. חדוות ניצחון מילאה אותה. למרות שהיתה מחוסרת עבודה ולמרות שבחשבון הבנק היה לה סכום שהספיק בדיוק לתשלום המקדמה, חתמה על החוזה ולא עזבה את הדירה מאז.
היא חצתה את הכביש בכבדות. איתותים קלים של מועקה הסתמנו בשולי תודעתה. שבע שנים קודם לכן חיכתה לה רונית בשפתיים קפוצות, דקיקה משזכרה. למרות שאיחרה, ורונית, על– פי חישוביה, חיכתה לה בדירה לפחות שעה, עדיין היתה רונית לבושה במדי הקצונה שלה. ברור, חשבה, היא לא תחמיץ שום הזדמנות להוכיח כמה היא מוצלחת.
"מה נשמע, מותק?" שאלה רונית בחיוך מרוצה, "פִספסת את האוטובוס?"
כן, רצתה לענות, בדיוק כמו שפספסתי בגללך את ההסעה מבית–התפוצות. אבל היא היתה עייפה מכדי לדבר. חוץ מזה, היא ניזונה מן הזיכרון הזה זמן רב מכדי שתבזבז אותו כבר בפגישתם הראשונה.
"אולי תנוחי קצת, ואז נצא קצת לבלות בערב? את תאהבי את תל אביב." דליה עמדה בשתיקתה. "טוב, הכנתי לך את חדר העבודה. אולי מחר בערב תרצי לצאת, אחרי שתסתובבי קצת בעיר ותכירי אותה."
למה לא? חצי שנה רונית פה וכבר תל אביב היא העיר, כבר שלה. באיזו זכות? בזכות זה שהיה לה האומץ לתבוע לעצמה. יש גיל, מתישהו לפני סוף תקופת ההתבגרות, שהוא מכריע. אם עד אז לא רכשת את האומץ לנסח את הרצון כשורה של תביעות, אבוד לך. גברים מחונכים לכך, ונשים? אם החמצת את הרכבת הזו, לעד תנסי לפייס את החיים. "אני מצטערת," הפטירה ועברה על פניה ונכנסה אל החדר שהכינה לה.
מה יקדם את פני הפעם? חשבה דליה. אני אקריב את היצור הראשון שיֵצא לקראתי מדלת הבניין לאלוהי תל אביב. המחשבה שעשעה אותה והיא כמעט הזדקפה מן הציפייה. ערן, איש צבא הקבע מן הקומה השנייה, ירד במדרגות באותה הליכה מקפצת שלו. אותו דווקא היתה שמחה להקריב, אבל איכשהו נראה לה שהוא לא יהיה מנחה הולמת. "ערב תשעה באב שמח גם לך,"
בירך בעליצות.
האיתותים שהתעלמה מהם בהצלחה כה רבה היו לבעירה. כל מדרגה בגרם המדרגות הקצר שהוביל לדירתה היתה כבדה מקודמתה, מרה ממנה, מדרגה אל גרדום התאריך שניסתה להדחיק, משום שהזכיר לה אותו. אין לזה סוף. היא טרקה את הדלת מאחוריה וזרקה את השקית במרכז הסלון. מן הסלון אל המרפסת, גומאת את המרחק בפסיעות ארוכות. מציצה בשמים. תשעה באב כבר נטה במלואו על החוץ. היא רואה את הערב.
דליה צנחה על הכורסה וחשבה על הפעם האחרונה שראתה אותו, פגישה שכל–כך ציפתה לה, הגוף שלה מצולק מגעגוע למגע שלו, לכל מגע. שבוע הבשר משתוקק, אבל הוא נמנע מכל קרבה גופנית, מתרחק כשהתקרבה. היא חטפה את המחברת שלה שהיתה מונחת על השולחן בסלון וכתבה במרץ, חורתת יותר מאשר כותבת, עוצרת מדי פעם, מחוררת את הנייר בתנועות סיבוביות של העט במאמץ לכבוש את ההתרוקנות ששטפה אותה, משתוללת במעלה הדם, מתקרבת אל הלב, לופתת, משפט אחר משפט. דליה הרגישה טובעת. היא סגרה את המחברת והטיחה אותה בטלוויזיה.
"מספיק," אמרה בקול. "די, די, די," קולה התגבר, "אלוהים, אם תציל אותי עכשיו, אני, אני..." היא נשנקה. "די, די." היא הרגישה שהקול מבקש לקרוע את גבולות הגרון, לטפס לצעקה.
"דיייי." היא תחבה את ידה הימנית לפיה ונשכה. זרם דק של צלילות הופיע עם הכאב. באוויר המשחיר נפרצה פרצה.
אצלה היה הבכי טלטלה שלא קיבלה כמעט ביטוי גופני. אפילו כשהיתה ילדה בכתה מאובנת. רק הדמעות זרמו בלא שמנעה בעדם שום העוויה. שרירי פניה הפשירו מקפיצותם, מן המאמץ שלהם לשרטט רגש. היא קמה והלכה אל חדר האמבטיה לשטוף את פניה.
הבכי שלה היה קצר אך תמציתי באיזשהו אופן. רווחה אמיתית לא פשתה, אך הכובד שמילא את האיברים שלה, שגרם לה שתנוע כמו היו העצמות מרוסקות, הצטמק והתנקז אל החזה. היא רכנה אל הכיור, מקרבת את פניה אל הראי, ובחנה את עיניה, את הנימים רוויי הדם. תאורת הפלואורסצנט זרתה גוון חולני, מפזרת כל אשליה של שלמות או רוך, פוערת לרווחה כל פגימה בעור, מדגישה את הפצעונים הקטנים, חושפת רשתות של קמטים וחטטים.
ענף של עץ הפיקוס האימתני בחצר הוטח בחלון האמבטיה ונלכד בסורגיו. שוב רוח? תשעה באב מאבד מכוחו מוקדם השנה.
טוב, חשבה, את זה לא עשיתי כבר הרבה זמן, מאז גיל חמש– עשרה. מה הטעם לנסות לשלוט בעונות השנה אם את לא מסוגלת לשלוט בלב שלך? היא נכנסה לאמבטיה, הושיטה יד ואספה עלה יבש מאדן החלון.
היא העבירה יד בשערותיה וקרעה מן הקרקפת שערה אחת, שחורה, קצרה. מארון המטבח שלפה נר וצלחת זכוכית. היא הדליקה את הנר וטפטפה מעגל שעווה על צלחת הזכוכית. את השערה כרכה סביב העלה, עטפה בפיסת עיתון והניחה במרכז המעגל. היא יצאה אל המרפסת, הניחה את הצלחת על שולחן הפלסטיק, הציתה את כדור הנייר שעל הצלחת ואמרה, "אני דליה בת אסתר שושן, אור ליום ט' באב, מצַווה על הקיץ לגווע."