רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
עדיין לא נרשמת?
על מנת לבצע פעולות באתר
כדוגמת רכישות או כתיבת תגובות, יש לבצע רישום קצר. תודה.

להרשמה לחץ כאן
עגלת הקניות שלך ריקה
לקופה
לא ניתן לבצע את החיפוש
 
לא ניתן לערוך חיפוש באמצעות אות אחת בלבד או באמצעות תווים מיוחדים.
חיפוש:
ימים אדומים
מאת: רם אורן  |   הוצאה: קשת

פרק א'

בדרך לפלשתינה

1.

"אלוהים אדירים," רטן ג'ון וילקין, "איזה גיהינום נורא פה!"
הוא לא יכול היה לאפיין את מזג האוויר טוב יותר.
הרקיע האפור כיסה את הארץ כמכסה שנהדק על פתחו של סיר רותח וגם בחלוף שעת הצהריים היוקדת הוסיפו הטמפרטורות לעלות. מדי השוטר של ג'ון וילקין היו ספוגים בזיעה שניגרה מכל נקבוביות גופו. שערו היה לח והוא נאלץ לסחוט שוב ושוב את הממחטה שבה מחה את פניו.
החום פעפע באוויר כמו זרם של לבה במורד הר געש. וילקין הוציא את ראשו מבעד החלון, בתקווה שיוכל לחשוף את פניו למעט רוח צחה, אבל ענני העשן השחור שהיתמרו בשריקה מארובתו המפויחת של הקטר הישן נשבו מולו, מילאו את נחיריו בצחנה חמוצה ואילצוהו לסגת פנימה.
בכבדות נואשת ובשארית כוחותיה התנהלה רכבת הנוסעים הארוכה על מסילת הברזל בין ארמיסטאר ללאהור שבהודו. כמו תמיד, הייתה הרכבת גדושה עד להתפקע מנוסעים שמילאו את התאים, רבצו במסדרונות ושכבו על הגג, נאחזים במעקה הברזל החלוד. מאות הודים - גברים, נשים וילדים - מורגלים בסבל, מצוידים באורך-רוח שאין לו סוף, הריחו טבק, לעסו עלי סם ונברו בקעריות אורז בקארי שהביאו מהבית.
קרונות הרכבת, כקטר עצמו, היו עתיקי יומין. במרבית החלונות נתקעו השמשות לבלי זוז, כמעט כל הספסלים היו שרוטים ושבורים, ודופנות העץ נזקקו לצביעה דחופה. לעומת כל אלה, כמו הגיע מעולם אחר, היה הקרון הראשון מטופח במיוחד, צבוע כהלכה, מהודר מחוץ ומפנים. כתריסר שוטרים בריטים ישבו שם על מושבי קטיפה אדומים, שתו בירה פושרת, מחו את זיעתם וניהלו שיחה בטלה. רוביהם הטעונים נשענו אל דופן הקרון ועיניהם נתלו מדי פעם בכפרים העלובים של חבל פונג'אב שחלפו על פניהם, באיכרים עוטי הסחבות שחרשו את האדמה הנסדקת מחום ובעדרי הבקר שתרו בלשונות משורבבות אחר פיסת ירק למאכל בשטחי המרעה שכמשו בלהט החמה.
אוגוסט 1906 בהודו, כמו החודשים שלפניו והחודשים שאחריו, היה אפוף להט לא רק במונחים של מזג אוויר. מחוץ לאחוזות שבהן התגוררה אצולת השלטון הבריטית ובהן הוסיפו להיערך מסיבות התה ותחרויות הברידג' בקפדנות מסורתית, ארבו הסכנות כחיות טרף מורעבות. ארגונים לאומניים שביקשו להפיל את השליט הזר ולהניעו להסתלק מהודו, שלחו את אנשיהם לפוצץ מתקנים צבאיים ולארוב לשיירות בריטיות. בחבל פונג'אב היה המצב חמור במיוחד: אל הלאומנים המזוינים חברו כנופיות של שודדים ופורעי חוק שפעלו באזור באין מפריע ונשאו עיניהם בעיקר לרכושם של הבריטים.
סרג'נט ג'ון וילקין בן העשרים ושלוש היה רווק תוסס, צמא הרפתקאות, שמאס בחיי השגרה בעיירת הולדתו הנידחת בצפון אנגליה, והתנדב לשרת במשטרת הודו. הוא קיווה ששם יזדמנו לו חוויות סוערות בשפע, אבל כשהגיע אל היבשת הגדולה, אפופת המסתורין, התקשה להסתגל לחום הכבד, לתימרות האבק, לאוכל החריף, להמוני העניים, למקבצי הנדבות ולפרות הקדושות שעשו את צורכיהן באין מפריע בכל מקום שעלה בדעתן וחסמו את התנועה ברחובות. בניגוד לציפיותיו, עבר עליו עיקר זמנו בתורנויות שמירה נסוכות שעמום, בסיורים מעייפים ובתרגילי סדר מייגעים. רק לעיתים רחוקות, כשנשלח לאבטח רכבות נוסעים, חש רוממות-רוח. הוא אהב את הנסיעות הארוכות, את הפגישות עם בני שבטים בעלי מנהגים מוזרים, את המתח לקראת מארב והקרב שהתפתח בדרך-כלל לאחר-מכן, את הסיורים בערים רחוקות ובלתי-מוכרות, ואת הביקורים במקדשים עתיקים ובארמונות של מהארג'ות שנקרו על דרכו.
באותו יום, בעיצומו של השרב, ברכבת ללהאור, לעס ג'ון וילקין בשר משומר מתוך קופסאות שהובאו מאנגליה ולגם את שארית הבירה שלו. יום תמים היטלטל ברכבת שהתנהלה בעצלתיים. הוא היה עייף וכשסיים לאכול נשמט ראשו ועפעפיו נעצמו מאליהן.
לא היה לו מושג כמה זמן הספיק לנמנם עד שנשמע צרור היריות הראשון, שהקפיץ אותו ממקומו. ממארב בין הסלעים, בשולי המסילה, נורו קליעים שפילחו בשריקה את דופנות הקרון. אנשים לא מזוהים, פרועי שיער ושחומי פנים, טענו רובים וירו תוך שהם משמיעים קריאות קרב נלהבות. וילקין וחבריו חטפו את נשקם והשיבו אש מבעד לחלונות, אבל אש התוקפים הייתה עזה ויעילה פי כמה. בתוך דקות אחדות נהרגו שני שוטרים מפגיעות ישירות.
אחרים נפצעו וגנחו שותתי דם על רצפת הקרון. הרכבת עצרה בחריקה ועשרות נושאי רובים הגיחו ממקומות המחבוא שלהם, הסתערו על הקרונות והחלו לבזוז את הנוסעים. ג'ון וילקין תפס עמדה בפתח הקרון, ירה לעברם ופגע בכמה מהם, אבל בתוך כך חש לפתע כאב עז בירכו. דמו החל להכתים את בגדיו והוא ידע שלא יעבור זמן רב עד שהתוקפים יצליחו לפרוץ גם אל קרון המשמר ויחסלו את השוטרים שנותרו בחיים.
הוא קפץ החוצה. למזלו, שודדי הרכבת לא שמו לב אליו. בייסורים קשים זחל אל תוך חורשת עצים דלילה והסתתר שם שעות אחדות כשהוא נאנק בכאביו, מאבד לסירוגין את הכרתו, בטוח שסופו קרוב. עם ערב הגיעה תגבורת בריטית והשודדים נעלמו. כמתוך ערפל, חש וילקין שהוא מיטלטל על גבי אלונקה בחזרה אל הרכבת. כשהתעורר מעלפונו, מצא עצמו בבית-חולים צבאי, לאחר ניתוח שבו הוצאו שני קליעי רובה מירכו.
כנוצרי מאמין התפלל בדבקות והודה לבורא על שהצילו ממוות. חמישה שבועות חלפו עד שהעז לרדת ממיטתו. רק אז התברר לו שהקליעים שחדרו לגופו שיתקו את רגלו הימנית והפכו אותו לנכה. הרופאים הודיעו לו בצער שייאלץ לצלוע עד סוף חייו, העניקו לו פטור מהשירות ושלחו אותו חזרה הביתה, לאנגליה.
ג'ון וילקין שב לבית הוריו ברחוב צ'אפל בעיירה אלדבורו שבמחוז נורפולק, נשא לאישה את ידידת נעוריו, אליזה, בתו של בעל מכולת, והתקיים מן הקצבה שקיבל וממשרה חלקית בסניף הדואר המקומי.
ב-22 בדצמבר 1909 נולד בנם הבכור, תומאס ג'יימס וילקין, תינוק ירוק עיניים, סמוק פנים וחסר מנוחה.
בדומה לאביו, הועיד הגורל גם את תומאס לצאת ביום מן הימים למסע הרפתקאות בארץ זרה.
ובדומה לאביו, אמור היה גם תומאס וילקין לחוש על בשרו, שהרפתקאות, קוסמות ככל שיהיו, סופן שהן מסתיימות לעיתים אחרת מכל הציפיות.

2.

האישה היפה, שחורת השיער וירוקת העיניים, הייתה שרועה על המיטה בדירה השכורה בווינה. גופה רעד מייאוש ומכעס אין אונים. היא כבשה את ראשה בכר והרטיבה אותו בדמעותיה.
מאז נישואיה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבכתה.
בחדר הסמוך אסף בעלה חלקי לבוש מארון הבגדים ותחב אותם למזוודה.
אחר-כך הניח שם גם כמה ספרים, מחברות וכלי כתיבה. הוא היה גבר גבוה, צנום וחיוור, שעיניו להטו באש של אנשים שאינם מוצאים מנוחה לנפשם.
בתנועה מהירה סגר את מכסה המזוודה ונכנס אל החדר שממנו עלה קול בכייה של אשתו.
"למה את בוכה?" שאל כאילו לא ידע, כאילו לא ראה אותה כך כל-אימת שעמד לנסוע.
היא לא השיבה.
"מתי כבר תביני שאין לי ברירה?"
הוא ניסה ללטף את שערה אבל היא דחתה את ידו בתנועה נמרצת.
"את לא אומרת לי שלום?"
דמעותיה ניגרו ביתר שאת.
"להתראות," אמר, סב על עקביו, ויצא מן הבית.
הוא אהב אותה והיא אהבה אותו ושניהם רוו אושר כמעט מכל רגע שהיו יחד, אבל משהו חשוב יותר חצץ בינו לבינה בשנים האחרונות כמו חומת אבן גבוהה. יותר מן ההנאה והאהבה שהבטיחו לו החיים לצידה של אשתו המסורה, קינן בו רצון עז להגשים חלום, משאת-נפש שבעיניו לא הייתה גדולה ממנה. למענה הקדיש את מרבית עיתותיו לנסיעות ברחבי העולם שעה שאשתו נשארה לרוב בבית המשפחה בפולטבה, רוסיה, או היטלטלה איתו לדירות שכורות ברחבי אירופה. לפעמים, היה נעלם למשך שבועות, לפעמים חזר רק כעבור כמה חודשים. הוא כתב לה מכתבי אהבה ארוכים ומרגשים, אבל לה לא היה די בכך.
"אני רוצה אותך, רוצה שתהיה איתי, רוצה לחבק ולנשק אותך," אמרה לו באחת משהיותיו הקצרות בבית, "אני לא רוצה לחיות איתך דרך מכתבים."
הוא הבין ללבה, אבל רצה שגם היא תבין שפועלו, פגישותיו עם הוגי דעות ומנהיגים נלהבים כמותו, נאומיו בכנסים רבי משתתפים, הוויכוחים הלוהטים שניהל עם יריבים מושבעים, המאמרים שכתב להפצת משנתו, רק הם מהווים את תמצית חייו, את תכלית קיומו עלי אדמות. דב בר בורוכוב היה סוציאליסט וציוני נלהב ששאף לשלב את שני הזרמים האלה במשטר של מעמד הפועלים שיוקם במדינה יהודית בארץ ישראל. בכל אשר עשה ראה שליחות קדושה, שאין לה תחליף. ובבית, שממנו נעדר יותר משהתגורר בו, שילמה אשתו את מחיר היעדרו - בבדידותה, בלבה השבור, במחלות שהפילו אותה תכופות למשכב.
אשתו, ליובה בורוכוב (מלצר), זכרה בגעגועים ימים טובים מאלה. היא גדלה במשפחת רבנים מבוססת, למדה שפות באוניברסיטת מוסקבה והייתה שם תלמידה מצטיינת. הוריה טיפחוה כנסיכה, הרעיפו עליה שפע של אהבה ונתנו את ברכתם לקשר שהתפתח במהירות בינה לבין דב בר בורוכוב, שאותו פגשה באסיפה ציונית. בורוכוב היה בן למשפחת משכילים המקורבת לחובבי ציון. כשהיה בן שש-עשרה, התרועע עם משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל ורבים מהם התרשמו מהתלהבותו ומשיחותיו איתם.
ליובה נישאה לו בהיותה בת עשרים ושתיים. דב בר בורוכוב היה בן גילה. לאחר נישואיהם יצאו לירח-דבש, שהיה קצר מדי לטעמה. מיד אחר-כך נסע בעלה לפגישות עם מנהיגים ציונים בציריך וחזר כעבור שבועיים.
היא רצתה להאמין שהיעדרויותיו מן הבית ילכו ויקטנו, אבל הוא נסע שוב ושוב והיא נקלעה בכל פעם לתהום של מרה שחורה. מעומק צערה כתבה לו:
אהה, כמה יגון גורר רגש זה, רגש האהבה. נפשות עלם ועלמה יוצאות זו לזו. אהבה הדדית, התקשרות. דרים יחד, מתפתחים, לומדים לחיות, עולים במעלות הרוח. אולם הם שני יצורים שונים מאוד. על-פי-רוב אינם דומים כלל זה לזה. ייסורים, מדנים, טרגדיה, לא לדוּר יחד. מתי ישתנו הדברים האלה? לאהוב יחד, מתי יהיה זה בגדר האפשרות?
במכתביה הביעה את רצונה להביא ילד לעולם. מרחוק, הבהיר לה בעלה שזהו רעיון רע. הוא כתב לה:
אישה פתיה, לידת ילד גוררת שינוי גמור ביחסים שבין בני-הזוג. לפני-כן האישה היא כמו תינוקת לאיש. הוא מציף אותה בים של רוך, שומר אותה כאוצר. ואילו אחרי בוא הילד מעבירים שני ההורים חלק מאהבתם אל הרך הנולד - והיחסים ביניהם נעשים חמים פחות.
אבל ליובה לא ויתרה. בביקוריו הקצרים בבית, התחננה בפניו, בכתה, הסתגרה בחדרה ימים שלמים, עד שהתרצה בעל-כורחו. כשהייתה בת שלושים ואחת הרתה ללדת, אבל כאשר הגיעה שעתה של התינוקת לצאת לאוויר העולם, אביה לא היה לצדה. ה-12 בספטמבר 1912 היה אחד הימים הקשים בחייה של ליובה בורוכוב. לבדה, ללא בעל שיתמוך בה, התפתלה שבע שעות בכאבים עד שנולדה בתה. היא כתבה לבעלה שהחליטה לקרוא לתינוקת בשם שושנה.
"מי ייתן והשושן החדש שפרח בגננו ישביענו רוב נחת," כתב לה בתשובה.
לאמיתו של דבר, העדיפה ליובה שייוולד לה בן. מאוכזבת, כתבה ביומנה:
כל-כך השתוקקתי לבן, אליו התפללתי. רציתי שחיי ילדי יהיו עשירים, יהיו חיי יצירה, ולא כאלה שנופלים בחלקה של אישה. לא טובים חיי הנשים לפי שעה.

 


דב בר בורוכוב, ליובה ובתם שושנה. "שושן חדש פרח בגננו"


הרופא שבדק את התינוקת היה מודאג מאוד משום שהייתה קטנה מן הרגיל ומשקלה לא עלה על שני קילוגרמים. אף שתחילה התאכזבה שלא נולד לה בן, הסתגלה ליובה במהירות לבתה. היא עטפה אותה בחום בשוכבה במיטתה, הניקה אותה, דיברה אליה באהבה והתפללה שתישאר בחיים. בעלה, אף שידע כי יראה את יוצאת חלציו רק לעיתים רחוקות, נסחף באהבת אשתו אל התינוקת. כשיצא למסע הרצאות, זמן קצר לאחר הלידה, כתב לליובה:
אינך יכולה לשער כמה שושנה יקרה לי. דמותה לנגד עיני. בלי הרף אני מהרהר עליה... כמה בהירות, כמה מאירות עיניה... אני עסוק עתה בבניית עתידנו. חפצי להכין לך ולילדה את דרככן. לכן אני עובד כל-כך קשה, משקיע את עצמי כולי ורובי בעבודה.
שעה שבווינה ינקה שושנה בורוכוב חלב אם ראשון, כבר היה תומאס וילקין ילד שובב ואדום שיער בן שלוש שניסה לרכוב על כלב המשפחה בחצר ביתו באלדבורו. הוא לא יכול היה לדעת על קיומה של שושנה והיא לא יכלה לדעת על קיומו, אבל אי-שם במרומים, במקום שמזווגים זיווגים אפשריים ובלתי-אפשריים כאחד, כבר נרשם ונחתם סיפור אהבתם הגדולה.

3.

מחלונותיו של בית האבן החד-קומתי שבו שכן בית-הספר החדש של אלדבורו נשקפו שדות מוריקים, אסמי תבואה, מטעי תפוחים ובתי איכרים שמארובותיהם היתמר עשנן של אחים מבוערות בגזרי עצים.
המורה הזמין את תומאס וילקין בן השמונה לעמוד לפני הכיתה ולקרוא בפניהם את חיבורו "שאיפת חיי".
נרגש ונבוך ניצב הילד אדום השיער בפני ילדי הכיתה אשר תלו בו את עיניהם, וקרא ממחברתו בקול רך ונכסף:
כשאגדל, אלך בדרכו של אבי האהוב. אבי היה שוטר בהודו ומילא את תפקידו באמונה. הוא נלחם באומץ רב נגד אנשים רעים שתקפו את הרכבת שעליה שמר. הוא קיבל אות הצטיינות ומאז הוא נכה.
בכל לילה לפני השינה מספר לי אבי רבות על הודו ועל הרפתקאותיו שם. הוא סיכן לא פעם את חייו, ונאמנותו לכתר לא ידעה גבול. איש אמיץ הוא אבי וחלומי הגדול הוא להיות שוטר כמוהו ולשרת בנאמנות את מולדתי האהובה.
המורה הציג בפני הכיתה את מחברת הציורים של תומאס. הילד צייר שם בכישרון רב שוטרים בריטים נלחמים בשודדים הודים על רקע רכבת ארוכה.
הוא צייר גם את אביו במדי שוטר, ואת עצמו, אוחז בידו רובה כדי להגן על אביו.
המורה החמיא לתלמידו ותומאס שב למקומו בגאווה. הוא אהב לצייר, אבל לא עלה על דעתו להפוך את תחביבו למקצוע. בכל מאודו רצה להיות שוטר ואביו היה גאה בבנו על שהחליט ללכת בדרכו. הוא סיפר על כך לקרובי משפחתו, לידידיו, לחבריו לעבודה במשרד הדואר. בחלומותיו, כך סיפר, ראה את בנו לבוש מדי שוטר ועונד אותות הצטיינות.
בכל יום ראשון נהג ג'ון וילקין לקחת את תומאס לכנסייה המתודיסטית, שם הרבה הכומר לספר על אליהו ומלחמתו בנביאי הבעל ועל עלייתו בסערה השמימה. הילד גמע בצמא את הסיפורים על הארץ הקדושה, על אברהם, על יצחק, על יעקב ועל צאצאיהם, חלם בלילות על ירושלים ועל חומות יריחו, על ערש הולדתו של ישו ועל דרך הייסורים שעבר, הפליג בדמיונו אל המקומות הקדושים ולמד בעל-פה את סיפורי הניסים של ישו בכינרת.
יום לאחר שבני המשפחה ערכו לתומאס מסיבה צנועה לרגל יום הולדתו התשעה-עשר, לבש ג'ון וילקין את מדיו הישנים, ענד את אות ההצטיינות שלו ונסע עם בנו ללשכת הגיוס של משטרת מחוז נורפולק.
תומאס היה נרגש ונסער כשנכנס לראיון עם קצין הגיוס, כולו ציפייה שחלומו יתגשם. את הבדיקות הרפואיות עבר בהצלחה, נמצא כשר לשירות והוצב כשוטר מקוף בתחנת המשטרה הקטנה של אלדבורו.
אבל עד מהרה הבין שלא לתפקיד הזה פילל. בעיירה החקלאית הרדומה לא אירע כמעט דבר שהצריך טיפול משטרתי של ממש. הוא התעניין בשלומם של תושבים שזרקו חכה למימי הנחל הקטן שחצה את העיירה, ליטף ראשי ילדים והעביר נשים זקנות את הכביש. לעיתים רחוקות נזעק לעצור שיכור שהתפרע בפאב המקומי, לנזוף בנימוס בבעליו של עדר פרות שרמס את גדר המרעה ופלש לחלקות השכנים, או להשכין שלום בין שכנים שאחד מילדיהם ניפץ שמשת חלון בעת משחק בכדור. אחרי שנתיים, בגיל עשרים ואחת, הועלה לדרגת סרג'נט והחל לחזר אחרי מרי פיצג'ראלד בת השמונה-עשרה, שהגיעה עם הוריה להתגורר בבית השכן.
מרי הייתה נערה נמוכת קומה ואסופת שיער, שקולה הערב זיכה אותה בפרס בתחרות כישרונות צעירים שנערכה בקרב בני מחוז נורפולק. היא חלמה על קריירה של זמרת ופעם אף נסעה ללונדון בניסיון לזכות בתפקיד במחזמר חדש. כשחזרה משם ללא התפקיד, חיבק אותה תומאס באהבה, עודד אותה במילים חמות והציע לה נישואין, אבל מרי השיבה בשלילה. "אני רוצה לשיר, לא לטפל בילדים," אמרה. כעבור שבועות אחדים נסעה שוב למבחני קול בלונדון ולא חזרה עוד לאלדבורו. לתומאס כתבה בקצרה כי פגשה סוכן שחקנים שמאמין בה ומבטיח לדאוג לפיתוח הקריירה שלה. "סלח לי אם פגעתי בך," סיימה את מכתבה, "אבל עליך להבין שנועדתי להיות כוכבת במה. אני מתפללת שתהיה מאושר גם בלעדי."
הוא הבין שדרכיהם נפרדו ולבו נשבר. כל מקום באלדבורו, שבילה בו עם אהובתו, הזכיר לו את מרי, כל יום שחלף אך העצים את כאבו. תומאס הרבה להתבודד בביתו, מיעט לשוחח עם הוריו והתרחק מחבריו. הוא חש מחנק בעיירה הקטנה וידע שככל שיתרחק ממנה, כן ימהר להתאושש מן המשבר שפקד אותו.
הוא זכר את סיפורי הכומר על ארץ הקודש ושמע מפי אביו כי שוטרים בריטים רבים נשלחים לשרת שם. בכתב-יד מוקפד כתב אל לשכת סוכן הכתר במיניסטריון המושבות בלונדון, סיפר על הכשרתו כשוטר והביע עניין בשירות בפלשתינה. ימים אחדים לאחר-מכן זומן לראיון.
"שמחתי לקבל את מכתבך," אמר הקצין המראיין, "אתה יודע משהו על פלשתינה?"
וילקין ידע רק מעט על המתרחש בארץ הרחוקה. הוא קרא על המקומות הקדושים ושמע שבפלשתינה חיים ערבים ויהודים המתכתשים אלה עם אלה מסיבות שלא היו ברורות לו. מימיו לא פגש יהודי או ערבי, משום שבאלדבורו לא היו כאלה מעולם.
"פלשתינה היא מקום מרתק," הסביר לו הקצין, "לפני שמונה שנים קיבלה ממשלת הוד מלכותו מנדט למשול במדינה הזו, לעשות בה סדר ולהכשיר אותה לקראת היום שבו יוכלו תושביה לנהל את ענייניהם בעצמם. האנשים שלנו ממלאים שם את המשימה הזאת."
"זה מסוכן?" שאל וילקין.
"זה מעניין," השיב הקצין.
תומאס הקשיב להרצאה על האימונים, על תנאי השירות והשכר ומיהר להשיב בחיוב. הוא חש שקיבל את ההחלטה הנכונה. פלשתינה נראתה לו מקום אקזוטי, צופן הרפתקאות ומעל לכול - ארץ שופעת היסטוריה מרתקת. זה היה, חשב, בדיוק המקום המתאים לו.
"מתי עלי לנסוע?" שאל.
"בעוד שבועיים."

4.

בקיץ 1930, בתום בחינות הגמר שלהם, יצאו שלושים וארבעה תלמידים ותלמידות, בוגרי מחזור י"ח של גימנסיה "הרצליה" בתל אביב לטיול המסורתי לחרמון. שושנה בורוכוב הייתה הרוח החיה בחבורה, בת שמונה-עשרה, זהובת שיער, תמירה ונאה, מקובלת ומוערכת על-ידי כל התלמידים, יד ימינו של המורה להתעמלות צבי נשרי, שהדריך את הקבוצה. היא ארגנה באוטובוס שירה בציבור, ניהלה את קופת ההוצאות ואת תיק העזרה הראשונה ותמכה בבנות שהתקשו לטפס על ההר.
בת חמש הייתה כשמת אביה מדלקת ריאות. קשיי פרנסה אילצו את אמה לקחת אותה ואת אחיה הקטן, דוד, ולנדוד אל בית הוריו של בורוכוב ברובע ברונקס שבניו-יורק. החיים בבית סבא וסבתא גזלו לא מעט מחדוות החיים של שושנה, מן הילדות התמימה והמשוחררת. סבה היה איש קשה, חמור פנים, נוח לרגוז וממעט בדיבור. הסבתא ניהלה את הבית ביד רמה ובתזזית של נשים חסרות מנוח, הקפידה על סדר יום חמור ועל משמעת ברזל. שושנה ספגה בשקט עונשים שהוטלו עליה על כל מעשה של מה-בכך, וחלמה על היום שבו תעקור משפחתה הקטנה לבית משלהם. היא צהלה משמחה כשאמה החליטה לבסוף להיענות לעצתם של ידידי בעלה ולעקור לארץ ישראל. שם, כך הבטיחו לה, יעזרו לה לרכוש דירה של ממש ולהסתדר בעבודה. בלב קל נפרדו מן הסבא והסבתא, הפליגו לארץ ב-1925 והשתכנו בדירה ב"מעונות עובדים" ברחוב דב הוז בתל אביב.
כשהגיעה שושנה לגימנסיה "הרצליה" - בת שלוש-עשרה, מכונסת בעצמה, שתקנית ושברירית - ישבה בספסל בודד והתקשתה להתערות בין חבריה ללימודים, רובם ילידי הארץ. הם ראו בה נטע זר, חיקו בלגלוג את מבטאה האמריקני ונטו להתרחק ממנה. בכל בוקר הייתה הולכת לבדה מביתה אל הגימנסיה וחוזרת בגפה, שעה שהתלמידים האחרים היו עושים את הדרך בחבורות עליזות, עד שהבינה שלפניה יש רק דרך אחת להיות כמותם.
בנחישות בלתי-מתפשרת ובמאמץ עליון, לילות כימים, השתלטה על השפה העברית, הכינה בקפידה את שיעורי הבית, השתתפה בשיעורים והפגינה ידע. ככל שגדלו הישגיה, גבר ביטחונה העצמי. עד מהרה הייתה לתלמידה מצטיינת, לחביבת המורים ולמוקד עלייה לרגל של תלמידים שביקשו ממנה, בהערכה ובכבוד, לסייע להם בלימודים. "אבא שלך תמיד אמר שאת ילדה מוכשרת," אמרה לה ליובה בגאווה.
יומיים לאחר הטיול לחרמון נערך טקס סיום הלימודים של מחזור י"ח באולם ההצגות רחב-הידיים וגבה-התקרה של גימנסיה "הרצליה" בקצהו הצפוני של רחוב הרצל בתל אביב. לבושים בלבן, ישבו התלמידים בשורות הראשונות בצד מוריהם, ובני משפחותיהם ישבו מאחור. המנהל, ד"ר ברוך בן יהודה, מחנך ותיק, קשוח וחדשן, בירך את הבוגרים ואיחל להם הצלחה בדרכם. שושנה בורוכוב השמיעה דברי תודה בשם התלמידים. אחר-כך חולקו התעודות והחוג הדרמטי של הגימנסיה העלה את ההצגה "אגדת שלושה וארבעה" מאת חיים נחמן ביאליק. שושנה מילאה את התפקיד הראשי והמשורר שישב בשורה הראשונה מחא כף בהתלהבות.
כשירד המסך בא ביאליק אל מאחורי הקלעים ללחוץ את ידם של השחקנים. איתו הגיע גבר צעיר ותמיר, מתולתל שיער ובעל חיוך בוטח שחשף שני טורים של שיניים צחורות.
"תכירו," הציג אותו ביאליק לפני התלמידים, "המשורר אלכסנדר פן."
עד לאותו רגע איש מהם לא שמע את השם.
"הוא יגיע רחוק," הבטיח ביאליק, "עוד תשמעו עליו רבות."
משהלך, פשטו שחקני ההצגה את תלבושותיהם ולבשו את בגדי החג שלהם. הם שבו אל בני משפחותיהם באולם ושמעו מהם שבחים על ההצגה.
"את שחקנית מלידה," אמרה ליובה בורוכוב לבתה, "איזה ביטחון! איזו דיקציה!"
שושנה צחקה בעליצות.
"אל תתלי בזה תקוות, אמא. לא נראה לי שאהיה שחקנית אי-פעם," השיבה.
לאחר שבני המשפחות עזבו את בניין הגימנסיה, התכנסו בוגרי המחזור המסיים למסיבת ריקודים עליזה. הם רקדו הורה ו"שאבתם מים" וגם טנגו ופוקס-טרוט, שתו יין מתוק וזללו כריכים שהכינו האמהות. אחרי חצות החלו להתפזר לבתיהם.
שושנה יצאה מן השער. בתחנת האוטובוס כבר לא היה איש. האוטובוס האחרון צפונה יצא לפני יותר משעה. היא התכוננה ללכת הביתה ברגל וחיפשה חברים שילכו לאותו כיוון. לפני שהספיקה ליצור איתם קשר, קרבה אליה דמות גבוהה.
"זוכרת אותי?" שאל אלכסנדר פן במבטא רוסי כבד.
"כן..."
"אכפת לך שאלווה אותך הביתה?"
היא נבוכה. "אני גרה רחוק."
"אין דבר. יש לי רגליים בריאות."
היא לא רצתה להפגין חוסר נימוס והתלוותה אליו. הם פנו לרחוב נחלת בנימין ופסעו על המדרכה השוממה. חושך עמד בחלונות הבתים ורק כלי-רכב מעטים עברו ברחוב.
"חשבתי שהלכת עם ביאליק אחרי ההצגה," אמרה.
"הוא חזר הביתה לבד ואני חיכיתי לך."
"לי?" הופתעה.
"כן. מצאת חן בעיני. רציתי להכיר אותך."
היא הסמיקה ושמחה שזה לא נראה בחשיכה.
"אני בכלל לא מכירה אותך."
הוא סיפר לה שנולד בניז'ני-קולימסק, בערבות השלג של צפון רוסיה. אביו היה יהודי, צאצא למשפחת רבנים ידועה, ואמו שבדית, לא יהודייה. האם נפטרה כשהיה ילד והוא נשלח לבית סבו, צייד שגר לבדו בבקתת עץ בלב ערבת שלג.
"סבא צד דובים ומכר את הפרוות שלהם," סיפר, "אני כתבתי שירים וקראתי לו אותם בלילות ליד האח. יום אחד, כשהייתי בן עשר, יצא סבא לציד ולא חזר. חבריו גילו שדוב משתולל קרע אותו לגזרים. נשארתי לבד.
לקחתי צרור בגדים, כיכר לחם ובשר יבש ויצאתי לדרך, אל אבא שלי, שהתגורר במוסקבה. עברתי אלפי קילומטרים. הלכתי בימים, ישנתי בלילות באסמים של איכרים, התקיימתי מעבודות מזדמנות ומילאתי מחברות בשירי געגועים לאבא שלי. שלוש שנים אחר-כך דפקתי על דלת דירתו של אבי."
פעורת פה הקשיבה שושנה לסיפוריו, מלאת הערצה לכוח הרצון של ילד שעשה מסע כה ארוך וקשה אל בית אבא.
"מה עשית במוסקבה?" שאלה.
"התחלתי להסתובב בין משוררים רוסים, הראיתי להם את השירים שלי והם עודדו אותי להמשיך לכתוב, אבל אני הגעתי למסקנה שמקומי, כיהודי, בארץ ישראל. התגיירתי, חסכתי מעט כסף ולפני שלוש שנים הגעתי לכאן.
לא ידעתי מילה עברית. הייתי מאמן אגרוּף ועוזר לאיכר במושבה רחובות, למדתי קצת עברית ועכשיו אני פה, בתל אביב, מנסה להתפרנס מכתיבת שירים לעיתונים."
הם הגיעו לביתה ברחוב דב הוז והוא אמר שישמח לפגוש אותה שוב.
בגימנסיה היו לה מחזרים רבים, אבל אף אחד מהם לא נראה לה. הגבר שליווה אותה הביתה היה שונה מהם, בוגר יותר, מעניין יותר ונאה לאין שיעור מכל נער שהכירה. היא הייתה בת שמונה-עשרה והוא בן עשרים וארבע, ועיניה נצצו בחשיכה כשאמרה חרש: "גם אני אשמח לפגוש אותך שוב."



הספר נוסף לסל הקניות
להמשך רכישה
 
ספר חדש התווסף לסל הקניות שלך