טילים! טילים! אני לא מאמין איך הבני–זונות האלה מאתרים אותנו אחרי דקה. אני נשכב בחורשת הזיתים, שומע את השריקות מעל הראש ורואה את שובלי האש. מדלג לעץ ליד כדי שאוכל לראות טוב יותר. אבל רגע, איפה הנשק שלי?
אני רץ חזרה לחפש אותו, ופתאום אני מרגיש שאני בלי השכפו"ד.
מה קורה פה?
אני מסתכל על עצמי, לבוש מכנסי ספורט בלבד, באמצע לבנון. האם אני מתחיל לאבד את השפיות?
ופתאום טיל נוסף. אני רואה את הנקודה הצהובה, אבל היא לא מתקרבת אליי. מה זה, הטיל נתקע באוויר?
אני מתיישב שטוף זיעה, מביט מסביב ומגיע למסקנה אחת ודאית:
בלבנון אני לא, זה בטוח. אבל מה לעזאזל אני רואה, אם לא טיל שעף ממש אליי?
מאמץ את העיניים והתמונה מתבהרת: האור הירוק של מטען מחשב כף היד שלי מכוון ממש אליי.
אני צונח למיטה וסופר לילה נוסף של חלומות מלחמה.

הקפצה בצו 8

יום רביעי, 12.07.2006, מתחיל כמו כל יום קיץ אחר. קם בבוקר, מעיר את תמר, שחר ויובל, מכין שוקו לכולם, מארגן את הכלים מאתמול בערב ומכניס למדיח. בין לבין זורק עוד מלת זירוז לילדים, תולה כביסה, מביט ברשימת המטלות שכתבה אישתי על פתק ליד המחשב, ומגלה כמעט בדקה התשעים שלא סידרתי את המיטות של הבנים (לרווחתי תמר כבר גדולה ומסדרת את מיטתה בעצמה), חוגר את טיסי הכלבה ויוצא עם הילדים לסיבוב הבוקר.
ההליכה לעולם אינה משעממת. החל בדיונים מדוע טיסי עושה כל–כך הרבה פיפי בטיול, דרך שאלות על העלים שעפים ברוח וכלה בבקשות לישון בערב באוהל בחוץ.
ראשון נכנס יובל לגן שבו מתקיימת הקייטנה שלו. הגננת מבקשת ממני מתוקף תפקידי בוועד ההורים של הגן להעיף מבט באחד המחשבים שלא פועלים, ולאחר בדיקה קצרה אני מבטיח לה שאעבור ביום שישי כדי לבדוק את הנושא לעומק.
סמוך לשער המתנ"ס אני נפרד מתמר, שעושה דרכה לאולם ההתעמלות, ומשחר, שמדלג לאולם הג'ודו. מביט בהם, מודה לגאון שהמציא את קייטנות הקיץ, ומתחיל לצעוד בחזרה הביתה. היא באמת עושה המון פיפי, אני חושב לעצמי כשטיסי עוצרת בפעם העשירית להשתין על קבוצת שיחים.
עשר דקות מאוחר יותר אני בדרכי לפגישה בקיבוץ אור הנר. אין כמו להתחיל את הבוקר בנסיעה מרעננת כששדות הקיבוצים חולפים על פניך, לעומת ההיתקעות בפקקים האינסופיים בדרך למרכז. אני מוותר על המיזוג, פותח את החלון ומתבשם מריח השדות.
עם סיום הפגישה אני שם פעמיי למשרד בראשון לציון. הבוקר התחיל נהדר, המוזיקה שמשמיעים בגלי צה"ל ממש מתאימה לי, ונראה שהולך להיות יופי של יום.
אות מבזק החדשות ברדיו קוטע את האידיליה. מבט מהיר בשעון מבהיר שלא מדובר במבזק חדשות רגיל. המשמעות היא אחת: חדשות לא טובות.
"חילופי אש עזים מתנהלים בצפון."
לא צריך להיות בקי בענייני צבא כדי להבין שההגדרה הזו טומנת בחובה חדשות רעות. אני מקשיב היטב לניואנסים ומנסה לפענח, לא "הפגזה של החיזבאללה" ולא "היתקלות", אלא "חילופי אש עזים".
שעה מאוחר יותר אני כבר שומע את המילים ברורות יותר: החיזבאללה מודיע שחטף שני חיילים בצפון, וצה"ל מצדו משחרר הודעה סתמית שיש חשש לגורלם של שני חיילים. נו באמת, כבר למדנו שהחיזבאללה לא משקר.
מריץ טלפון לאבי, המג"ד. הוא עדיין לא שמע מהסיפור. חולף על פני חיילים שעומדים בטרמפיאדה, הכול נראה רגיל, שליו.
לפתע אני נזכר בעצמי, עומד בטרמפיאדה דומה בלילו של קיץ לוהט.
צומת כפר סירקין, יום שישי, 23:30.
אני עומד בצומת החשוך, חומו המהביל של עוד יום קיץ חם עוטף אותי, ושירת הצרצרים מארחת לי לחברה. זה כשעה אני ממתין לטרמפ המיוחל, אבל לא רק שהוא לא מגיע, אלא שבשעה שאני ממתין, לא עוברת ולו מכונית אחת בצומת.
סופר כוכבים, אבנים ועלים של עצים, ומתחיל לחשוב שאולי נגזר דיני לבלות פה את הלילה. אמנם יש מקומות הידועים לשמצה בתור כאלה שהם דלים בטרמפים, אך צומת זה אינו נכלל ביניהם, לפחות לא עד היום.
בצר לי אני מתחיל לנסות לאתר מקום שבו אוכל לשים את הראש לכמה שעות, כיוון שהעייפות האבסולוטית, מנת חלקם של טירוני צה"ל, נוחתת עליי במלוא עוזה ומתחילה להשתלט על כל פיסה בגופי. ואז, כאשר אני כבר מכיר בעל–פה את כל קווי האוטובוס ותדירות הגעתם לתחנה כפי שמופיעים בשלט הצמוד לתחנה, זה קורה.
מכונית לבנה עוצרת ממש מולי. מהחלון מבצבץ ראש שנושא עליו חיוך לבבי, וברקע מתנגן לו "שיר לחייל" של שלמה ארצי. הנהג שואל אותי לאן מועדות פניי. "לאשדוד," אני עונה, והוא מסמן לי להיכנס.
כיון שמדובר ברכב עם שתי דלתות בלבד, יוצא הבחור שיושב ליד הנהג, מסיט את הכיסא לפנים, ואני מחליק לי מאושר למושב האחורי. אני מתרווח במושב עד כמה שאפשר, בהתחשב בעובדה שאת מרב המקום תופס הצ'ימידאן הענקי שלי.
מקץ כמה דקות אני מתחיל להרגיש שמשהו מוזר. משום מה השפה שהם דוברים אינה עברית. אני מנסה לשכנע את עצמי שמדובר במרוקאית, תימנית או כל שפה שמית אחרת מלבד ערבית.
פתאום אני כבר לא עייף. אפילו לא קצת. "שיר אהבה לחייל"חדל להתנגן מזמן ואת מקומו תופס שיר אחר לחלוטין. משהו בסגנון אום כולתום. אני מסתכל סביבי ומגלה לחרדתי קופסאות סיגריות עם כיתוב בערבית שמתגוללות על רצפת הרכב. הזיעה החמה ששטפה אותי עד עכשיו הופכת לזיעה קרה ומגיעה עד לקצות אצבעות רגליי. האם ייתכן שעליתי על הטרמפ הלא–נכון?
איך יכולתי להיות כל–כך טיפש? אמנם אני בסך הכול טירון, אבל האזהרות בתדריך לפני היציאה הביתה מהדהדות והולמות בראשי: "אין לעלות על טרמפ שבו שואלים אותך להיכן אתה צריך להגיע, אין לעלות על מכוניות ישנות, וכמובן אין לעלות על רכב עם שתי דלתות בלבד שבו יש יותר מנוסע אחד."
כל הכבוד לי, הפרתי כל אזהרה שקיימת. ועכשיו אני כבר בכלל לא בטוח שהדרך שבה נוסעת הסובארו הלבנה היא זו המובילה לאשדוד.
בזהירות אני מתמתח במושב, שולף את המחסנית ומכניס אותה לנשק. המוזיקה שמתנגנת בעוצמה בולעת את קול נקישת המחסנית כשהיא ננעלת בתוך הרובה. אני מכחכח בגרוני ופונה לשני הגברים בטון הכי סמכותי שאני יכול להפיק מגופי המכווץ: "אתם יכולים לעצור לי פה, בבקשה?"
אין תגובה.
האם זו המוזיקה שמתנגנת בעוצמה ברכב, ליתר דיוק זו שמאיימת לקרוע לי את עור התוף, שמונעת מהם להתייחס אליי, או שמא משהו אחר? אני מרים את קולי ופונה אליהם שוב. אין תגובה. הפעם אני בטוח ששמעו אותי.
אני מחשב את צעדיי במהירות. אין לי הרבה ברירות, וגם לא יותר מדי זמן. אני מרים את הרובה, משחרר את יד ימין ודורך את הנשק בתנועה מהירה.
רעש המתכת חודר מן הסתם את סלסולי המוזיקה. הסובארו נעצרת בחריקת בלמים שמותירה שני שובלים שחורים על הכביש. שני הגברים בוהים בי באימה.
"אתה השתגעת?" פונה אליי הנהג בעברית צחה לחלוטין.
"צאו מהרכב, שניכם!" אני צורח עליהם.
לרגע הם נשארים קפואים, ומייד מזנקים החוצה.
אני מנסה להיחלץ מהמושב האחורי, אבל הכיסאות ממאנים לזוז.
הנהג מתחיל לנוע חזרה לרכב.
"לאיפה אתה חושב שאתה הולך?" אני צועק עליו.
"אני רוצה לעזור לך לצאת," הוא עונה. "רק תהיה רגוע."
אני חוכך בדעתי. ברור לי שלא אצליח לצאת מכאן ללא עזרתו. אני מסמן לו עם הראש ומכוון אליו את הנשק.
"לאט, רק תהיה רגוע. מה עובר עליך?" הוא מדבר אליי, כשהוא נאבק בעצמו עם הכיסא הסורר.
נצח–נצחים עובר עד שהכיסא משתחרר קדימה.
הנהג מזנק לאחור ומצטרף לחברו ושניהם בוהים בי בעיניים קרועות לרווחה.
אני משתחל החוצה, מושך את הצ'ימידאן הענקי שלי ומתחיל לנוע אחורה.
"חכה, חייל. הכול בסדר אִתך? אתה נורא רחוק מאשדוד," פונה אליי שוב הנהג.
אני לא עונה, ממשיך לצעוד ונבלע באפלת הלילה הקיצי.
אני בטוח שעד היום מסתובבים להם שני ישראלים טובים שלא מבינים מי המטורף שאספו בלילה מהביל בחודש אוגוסט, אי–שם לפני למעלה מעשרים שנה.
למחרת, כשצה"ל מתחיל לתקוף בלבנון, אני מבין שהסיפור שונה.
בערב אני כבר מתחיל לסדר את האפוד והצ'ימידאן. ברור לי שבתור גדוד צנחנים בחטיבה צפונית, זה רק עניין של זמן עד שיקראו לנו.
הצ'ימידאן שנמצא בכניסה לבית מעורר מייד את תשומת לבם של הילדים, והשאלות לא מאחרות להגיע.
"מתי אתה הולך לצבא?"
"אפשר להסתכל בפנים?"
"אפשר ללבוש את החולצה שלך?"
אפילו טיסי מעדיפה לשכב לידו ולהניח עליו את ראשה.
כל אותו שבוע משמש הצ'ימידאן עדות אילמת לגיוס ההולך וקרב. מדי פעם אני נתקל בו ומשתטח על הרצפה לקול מצהלות הילדים. הוא כל–כך גדול ובולט, שגם אם רוצים אי–אפשר להתעלם ממנו, בייחוד לאור העובדה שמדי יום אני מוסיף לו עוד ועוד פריטים מפריטים שונים העשויים לסייע לי במילואים.
בדיעבד, הצ'ימידאן לא פוטם לשווא. יחלפו עשרים וחמישה ימים מהגיוס ועד היציאה הראשונה שלי לחופשה.
יום החטיפה עובר עליי בהאזנה מטורפת לחדשות, וכשאני חוזר הביתה אני נדבק לטלוויזיה. מתבשרים על הרוגים ראשונים מצוות טנק שנכנס לתוך שטח לבנון במהלך המרדף אחרי החוטפים. צה"ל מפגיז בלבנון ללא הפסקה והממשלה מתכנסת לישיבות חירום.
למחרת, התמונה מתבהרת והולכת. מדינת ישראל לא תעבור בשקט על מעשה החטיפה. אהוד אולמרט ועמיר פרץ נמצאים בלב הקונצנזוס הלאומי. בשלב זה אזרחי המדינה עומדים מאחוריהם, מאוחדים בדעה שהגיעו מים עד נפש. הם לא שיערו שהתהילה שהיא מנת חלקם עכשיו תהיה מהקצרות שידעו מנהיגי הארץ הזו מעולם.
פרץ מצהיר שנסראללה עוד יזכור את השם עמיר פרץ.
ואכן, הוא זכר ושינן ויישם כל פרט שלמד בשש השנים מאז שיצאנו מלבנון.
ולא, הוא לא שכח את השם עמיר פרץ.
עמיר פרץ, לעומתו, יעשה מאמצי–על לשכוח את הצהרתו השחצנית שתרדוף אותו זמן רב לאחר המלחמה.
עוברים ארבעה ימים, ויחידות המילואים הראשונות מתחילות להתגייס.
בערב אני מדבר עם בצר, רביב ותומר. הישיבה בחוסר מעש מטריפה אותנו. האם ייתכן שלא ניקרֵא?
ב-16.07.2006 אני מחליט לעשות מעשה. אני יושב ומנסח מכתב לאלוף פיקוד הצפון, שבו אני מציע את שירותיהם של שישה קציני מילואים בכל משימה שתידרש במהלך המלחמה.
המכתב מפוקסס ללשכת האלוף ולמחרת חוזר אליי הרל"ש שלו, מודה לי ואומר שבינתיים אין צורך. מה אין צורך? קטיושות נופלות בכל אזור הצפון, כולל חיפה, ואין צורך? יש מלחמה ואין צורך? אני לא מבין את ההיגיון. לא נורא, אני עתיד לא להבין עוד הרבה דברים במלחמה הזו.
לאחר יומיים מודיעים בחדשות שצה"ל מגייס אוגדת מילואים. אני מריץ טלפונים ומגלה שלא מדובר באוגדה שלנו.
למחרת רביב מתקשר אליי.
רביב ואני עברנו את המסלול בצנחנים באותה הפלוגה, מאי 85, גדוד 890. בימים ההם, פלוגות מאי הורכבו בעיקר, איך נגדיר זאת - מאנשים לא משעממים. החל מאבי אלבז, שהביא את החברה שלו לשבוע אימון בנבי מוסא ונתן לה לישון באוהל סיירים אִתו ועם שני חיילים נוספים, אני ביניהם; דרך אלעד, אחד הקיבוצניקים הבודדים בפלוגה, שירה טיל לאו בתוך מחנה בית–ליד אחרי שלא עמד בפיתוי ורצה לבדוק איך נראות הכוונות שלו כשהזביל פתוח; וכלה ביעקב חזיזה, שהחליט יום אחד לתבל בעלי אקליפטוס את התה שהכין איציק הרס"פ. אין ספק - לא היה יום משעמם בחיי הפלוגה הזו.
האימונים המקוריים גרמו לחלק ניכר מהחיילים להבין שהם בחרו את היחידה הלא–נכונה, ונחלצו ממנה בכל דרך אפשרית - החל בבריחות נועזות באמצע הלילה ועד לפניות לקב"ן והורדות פרופיל כאלו ואחרות. בסופו של יום שרדו את המסלול במחלקה שלי ארבעה–עשר איש בלבד - צוות.
התעסוקות המבצעיות היו ארוכות ומלאות פעילות, לאו דווקא מול מחבלים... בקיץ 1986 הגיעה המחלקה שלי להחלפת קו במוצב ראס ביידה, שישב על צוק שמשקיף על הים צפונית לראש הנקרה. הימים הם ימי פלוגה בוגרת בקו האחרון במסלול, כשתחושת "אדוני העולם" היא ההגדרה העדינה ביותר למה שחשנו אז.
מייד כשהגענו לשער המוצב, עוד לפני שירדנו ממשאית הספארי, קיבלנו הוראות חד–משמעיות: המוצב מאויש על–ידי מחלקה מהפלוגה הרובאית של גדוד 51 של גולני, ואין מצב שמתקרבים אליהם, מדברים אִתם או מבצעים כל פעולה אחרת בעלת פוטנציאל חיכוך.
יותר מכך, כיוון שנאלצנו לפרוק את הציוד כדי לשחרר את המשאיות לגולנצ'יקים, שירטט גיל המ"מ עיגול מחוץ לשער המוצב, ואסר עלינו לצאת ממנו בכל תנאי. וכך, כשהוא נכנס למוצב להסדיר את ענייני ההחלפה, נשארנו אנחנו תחומים במעגל...
מקץ חצי שעה מיצינו כבר את כל יכולותינו במתחם, ואבי אלבז ביקש מגיל רשות להיכנס למקלחות לשתות מים. חוסר ריכוז רגעי הוא ההסבר הטוב ביותר שיכולתי למצוא לאישור הפטאלי שנתן גיל לאלבז להיכנס למתחם. וכך צעד לו אבי אלבז בנון–שלנטיות היישר ללוע הארי.
שתי דקות מאוחר יותר החלו להישמע חבטות וקולות ניפוץ מהמקלחות. התברר שאלבז פגש בשני גולנצ'יקים בתוך המקלחת, והחליט להסביר להם למה "המאיניקים" הם לוחמים פי "עשר" יותר טובים מהגולנצ'יקים, ושהם בסך הכול חבורת נקבות, ושעדיף שיילכו לעשות שמירות בקריה עם מכנסי קופיקו.
מתוך הקוד האתי של צה"ל: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש" - לא הייתה לנו ברירה. הפחד מזעמו של גיל החוויר לעומת אי–העמידה ברוח צה"ל.
תוך דקות הפכה המקלחת לשדה קרב אמיתי, כאשר קרשים ובזנטים נעקרים ותגבורת זורמת מכל פינות המוצב. כשהעסק התקרב לאובדן שליטה מוחלט, צצו מאי–שם גיל והמ"מ מגולני, כל אחד מהם גורילה בפני עצמו, והחלו לתלוש את הניצים זה מזה. כשהעניינים נרגעו, כל צד הכריז על ניצחונו וסימן תנועות מגונות לצד האחר. בשעות אחר–הצהריים המאוחרות, כאשר הגולנצ'יקים עלו על המשאיות וסקלו אותנו במטר רימוני עשן, קיבלנו אחריות על המוצב.
היום אני משוכנע שהמחבלים שצפו על המוצב לא האמינו למראה עיניהם. אבל מייד התעשתו, וימים ספורים לאחר מכן דפקו טיל אר.פי.ג'י מתחת למגדל השמירה שבו שמרתי.
והיה כמובן הסגל בניצוחו של המ"פ מרקו אשכנזי, שרק לפי השם שלו הבנת שהדבר האחרון בעולם שמומלץ לעשות הוא להתקרב אליו ממרחק הקטן ממאה מטר.
מרקו נפצע בהיתקלות עם חוליית מחבלים שחדרה ליד ראש הנקרה באותו קיץ, ובעודו מפונה אחורה, הרעים עלינו בקולו: "אל תיתנו לגולני!" פירוש: אל תאפשרו לסיירת גולני שהוקפצה לאירוע לחסל את המחבלים...
גם לי הייתה היתקלות מטווח קצר עם מרקו אשכנזי.
הכול התחיל מזה שגיל המ"מ שלי ציוות אותי למאג. למרקו, בהיותו מאגיסט לשעבר, הייתה חולשה למאגיסטים. על–פי הנחיותיו, ביום ראשון, עם החזרה מהבית, היה הנשק האישי ננעל בקיטבג עד ליציאה הבאה, ובין לבין היית מסתובב עם המאג במאהל, במד"סים ובאפטרים במדרחוב בירושלים (עם סרט של עשרים וחמישה כדורים בכיס, כמובן). אגב, המאגיסטים שהסתובבו בירושלים עמוסים לעייפה במקלע הכבד היו אטרקציה מושכת לתיירים - ובעיקר לתיירות, שתמונתיהן המחובקות עם הלוחמים המרשימים מעטרות כנראה עד היום בתים בניו–יורק, בבוסטון ובפלורידה...
למאגיסטים היה מוקצה גם שולחן נפרד בחדר האוכל, והיינו זכאים לתוספות כאוות נפשנו. בתמורה נדרשנו לטפח את המאג, לצחצח אותו, לתפעל אותו בצורה מושלמת ו... לתת לו שם. כל זאת, כדברי מרקו המ"פ, במטרה להגיע לאחדות בין הכלי לבעליו.
כך מצאתי את עצמי משוטט עם בן–חור בערבות נבי מוסא, במד"סים למעלה עמוס, וכמובן בתרגילים.
באחד הערבים באימון בנבי מוסא מצאנו את עצמנו מנקרים בתדריך לפני בוחן מחלקה - תרגיל שאותו עוברות כל המחלקות בגדוד, שבסופו מוכתרת המחלקה הטובה ביותר.
מכל התדריך הארוך של גיל המ"מ קלטתי שתי עובדות חשובות: הראשונה, שההליכה אמורה להיות קצרה, והשנייה, שיש המון יעדים. סוף–סוף הזדמנות לסחוב הרבה תחמושת למרחק קצר ולירות אותה מבלי לשבור את הגב! חלומו הרטוב של כל מאגיסט בכלל, ושל מאגיסט בפלוגת מאי בפרט, וכמובן לא לשכוח שכבודה של המחלקה מוטל על הכף.
בשעה שנותרה להתארגנות עסקתי בדחיפת אלפיים וחמש מאות הכדורים לתד"ל שלי, כשחמש מאות כדורים נוספים אני מחלק בין אנשי המחלקה הנושאים את הפק"לים הקלים.
וכך מצאתי את עצמי הולך בחוד, כשאלבז עם הררנ"ט משמאלי, והירח המלא שמעליי מטעה אותי לחשוב שאנחנו עומדים לבצע תרגיל על המאדים.
כשאני כבר מתחיל לקלל את חמישים הקילו שצמודים לגב שלי, מתחיל התרגיל. כל מי שהתנהל בשביזות מאחור נעור לחיים ורץ ליישר קו כמיטב מסורת פלוגות מאי.
בן–חור נענה לאתגר ומתחיל לפלוט צרורות בקצב מסחרר. ריח של אבק שריפה באוויר, נותבים עפים... החיים יפים.
לפתע מעצור.
דורך שוב ובן–חור שותק.
דורך פעם שנייה. דממה.
בזווית העין אני קולט את אלבז מתחיל לירות באוטומט כדי לחפות על הירידה בקצב האש.
חותך סרט של עשרים כדור, מעיף אותו רחוק ממני. מכניס את הסרט, דורך, ו... כלום.
אני מתחיל לאבד את קור רוחי. חלומות הזוועה של כל מאגיסט מציפים אותי: כדור בקנה? שן חולצת שבורה? אולי הנוקר? לא נורא, אני יודע לפתור את הכול, ומהר.
ברקע אני מתחיל לשמוע את צעקות הלחץ המוכרות: "למה אין אש פה? איפה המאגיסט?"
אני מקלל את כל העולם. מפרק את הקנה והמכלול. הכול תקין.
עכשיו אני באמת כבר בלחץ. מרכיב את כל החלקים בחזרה במהירות שיא ומתפלל לנס. מכניס סרט, דורך, לוחץ על ההדק בציפייה להרגיש את הרעד המוכר.
השקט שמקדם אותי רועש עוד יותר.
אני מרים את בן–חור ורץ קדימה, כשאלפיים חמש מאות הכדורים שלי שוקלים לפתע הרבה יותר.
כשאני מיישר קו, אני נתקל בדמותו המוצקה של מרקו. גם בחשכה אני יכול לראות היטב שהווריד המפורסם מעל עין ימין שלו מתחיל לתפוח.
"למה אתה לא יורה?!" הוא שואג עליי.
"יש לי מעצור..." אני מגמגם.
"מה אתה, מאגיסט או כוסית בקריה? תפעל אותו כבר!!!"
"אני כבר... אה... ניסיתי... וזה לא הולך," אני לוחש לכיוונו.
הווריד תופח לממדים שלא ייאמנו. מרקו מתקרב, תולש מעליי את בן–חור, שם את הרצועה על עורף הפר שלו, ולשבריר שנייה הוא נועץ מבט במאג.
ואז נשמעת מנגינת הצרורות המוכרת.
וכך אני עומד ובוהה באימה במרקו היורה עם בן–חור לאור הירח המלא...
כשנגמר התוף ונשמע הצליל המוכר של המכלול שנע קדימה, משליך מרקו בבוז את בן–חור על טרשי נבי מוסא, ומסתובב בלי לומר לי מלה נוספת. תחושת הבגידה שמציפה אותי משתווה אולי רק לטעמה המר של אהבה נכזבת.
לנגד עיניי עובר מסע הכומתה, המארבים, וריח הסולר שהפך לחלק ממני ברגע שגיל המ"מ קשר את גורלי בגורלו של בן–חור. הדרך חזרה למאהל נראית פתאום ארוכה. ארוכה מאוד. כל כדור מאלפיים חמש מאות הכדורים שעל גבי דואג להזכיר לי בכל שנייה את נוכחותו. אבל אני מוכן לספוג הכול, רק לא להגיע למפגש נוסף עם הווריד של מרקו אשכנזי.
לפני שנה ערכנו כמה חבר'ה מהפלוגה כנס מצומצם לרגל הגעתו של מרקו לביקור בארץ (הבחור יושב במיאמי, ורק לעצמו הוא מוכן לגלות במה בדיוק הוא עוסק). ישבנו יחד, העברנו קטעים וצחוקים. ואז, ברגע שמרקו נכנס לחדר, השתררה דממת מוות.
לא להאמין, עברו למעלה משני עשורים, חלקנו עבר אותו בדרגות ובתפקידים במילואים, ועדיין אופפת דממת מוות את כניסתו לחדר. ממש כמו אז, לפני עשרים ושתיים שנה בשיחות הפלוגה.
כשרביב ואני מסיימים לקשקש את העניינים השוטפים, הוא מבשר לי בחגיגיות שהגדוד שלו קיבל צו 8. כרגיל הוא מסתלבט עליי ועל העובדה שאנחנו לא בתמונה, ושהוא או–טו–טו הולך לכבוש את ביירות.
אבל אני צחקתי אחרון. הגדוד שלו נשלח להר חריף להחליף גדוד שריון שנשלח לצפון, כך שרביב היה עסוק עד סוף המלחמה במרדפים נועזים אחרי מבריחי נערות ליווי בגבול המצרי...
אך אל דאגה, גדודו של רביב השלים את החסר, כאשר מקץ שנתיים וחצי גויס בצו 8 להילחם במבצע עופרת יצוקה, ואף זכה לפרס הרמטכ"ל על הצטיינותו בלחימה.
יום חמישי 20.07.2006. אנחנו מתחילים לקבל רסיסי מידע על גיוס אפשרי. אבי המג"ד מרים טלפון אליי ולאלי, הסמג"ד השני, ומעדכן אותנו באופציות הקיימות כרגע: גיוס מיידי לרמת הגולן או המתנה וגיוס בעוד כחודש לשטחים, כדי לסגור חור שנוצר עקב הקפצת הגדודים הסדירים.
אלי ואני תמימי דעים שיש ללכת על האופציה של הגיוס המיידי כדי שלא נישאר בצד, תהא תוכנית המלחמה אשר תהא. וכך אנחנו מעבירים את יום חמישי בסבב שיחות ראשון שנועד להכין את הקרקע לגיוס. עקרונית, יום הגיוס נקבע ליום ראשון בבוקר, במידה שיתקבלו האישורים משלטונות הצבא לגיוס הגדוד.
באותו יום חמישי חל יום–הולדתה הארבעים של אישתי. כל החגיגות, ההפתעות והתכנונים נגנזו באחת. וכך, במקום להיות שקוע ביישום תוכנית ההפתעה שעליה עמלתי זמן רב, אני נצמד לטלפון ומקיים שיחות צבא במשך כל היום.
באחת בצהריים אני לפתע נזכר: כרטיסי הטיסה! אני עוזב הכול וטס לסוכנות הנסיעות. איך יכולתי לשכוח?
התוכנית הייתה סגורה עד לפרטי הפרטים האחרונים כיאה ליום– הולדת עגול ומשמעותי: ביום חמישי בבוקר אני אוסף את אישתי מהעבודה בתירוץ של ברית לבן של קרוב משפחה רחוק, ובמקום להגיע לברית אני לוקח אותה ישירות לנתב"ג, ומשם לסוף שבוע ארוך בתורכיה.
את הכול סגרתי - דיברתי עם הבוסית שלה בעבודה וסידרתי לה יומיים חופש. דיברתי עם ההורים שלי ושלה שישמרו על הילדים והכנתי טבלת הסעות לבתי–הספר ולחוגים. אפילו התייעצתי עם אחותה אילו בגדים כדאי שאארוז לה. מתברר ששכחתי דבר אחד מרכזי במהלך התכנון: לשלוח מייל לנסראללה ולבקש ממנו שיהיה רגוע בסוף השבוע הזה.
בשעת אחר–צהריים מאוחרת אני נכנס לסוכנות הנסיעות ומבקש לבטל את הנופש. אני מקבל הרצאה מדוקלמת על חוסר היכולת לבטל את הנופש ללא תשלום קנס של ארבע מאות אחוזים. סבלנותי הקצרה ממילא עומדת לפקוע.
"אם לא הבנת," אני אומר לפקידה שיושבת מולי, "אני יוצא ביום ראשון למלחמה כדי שאת וסוכנות הנסיעות המצ'וקמקת שלך תוכלו להמשיך לגבות מחירים מופקעים על נופשונים שצריכים לעלות בדיוק שני שקלים."
אחרי שתי דקות אני יוצא מהמשרד לאחר שהנופש בוטל ללא קנס. אני תוהה ביני לבין עצמי מתי אוכל לבצע שוב את התוכנית, אבל אין לי תשובות.
אני מבטיח לאישתי באופן כללי ש"נמצא זמן לחגוג את יום–ההולדת שלה "כמו שצריך", אבל מהמבט הלא–מאמין שהיא נועצת בי אני מקבל תחושה שבסרט הזה היא כבר הייתה. למעשה, במשך השנים היא הייתה בפסטיבל סרטים שלם.
מה שלא יהיה, תמיד יוצא שהמילואים נופלים על אירוע משפחתי, חג, השיפוץ של הבית, המחלות של הילדים, הקטיף של התפוחים, מבחני הסמסטר באוניברסיטה, סגירת שנה בעסק, החופשה המתוכננת בחו"ל, החתונה של האח, העברת הדירה, הטסט של האוטו...
כן, אין ספק שמרפי היה מילואימניק.
את חלק הארי של שנת הלימודים השלישית שלי במדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות ברחובות העברתי בחזרה על קורסים משנה א' וב', מבחנים שבהם נכשלתי או שכלל לא ניגשתי אליהם בעקבות שירות המילואים.
למזלי הרב, בשנת לימודיי האחרונה פרצה שביתת הסטודנטים הגדולה, שבסופה הותר לקבל ציון "עובר" בקורסים שנפגעו כתוצאה מהשביתה. אבל נשאר קורס אחד, כימיה אורגנית ב', אשר לא נכלל בקריטריונים הנ"ל.
אין קורס נורא יותר מכימיה אורגנית א' מלבד קורס אחד: כימיה אורגנית ב'. לך תבין את ההיגיון בסידורי פחמימנים והקשרים ביניהם. מישהו בכלל ראה פחמן כזה בחיים שלו? ואם כן, את מי זה מעניין?
כל זה עבר לי בראש כשאני מחזיק את מבחן מועד ב' שלי הנושא את הציון המפואר 49, בדרכי לקרב האחרון מול המרצה מר בלקיס, עולה חדש מחבר העמים שלא סופר אף אחד ממטר. איך הוא יכול להכשיל אותי במועד ב' על נקודה אחת? צריך להיות רשע מרושע לעשות דבר כזה.
דפיקה קלה על הדלת ואני משתחל לחדרו.
מר בלקיס מקבל אותי בארשת פנים זעופה. אני פותח בנאום שהכנתי מראש, שכצפוי ממש לא מזיז לו. אצבעותיו מתופפות בחוסר סבלנות על שולחנו עמוס הניירת.
"סיימת?" הוא שואל כשאני מפסיק לרגע את שטף דיבורי כדי לשאוף אוויר.
"אתה לא טוב סטודנט," הוא פונה אליי בשפתו המשובשת. "עכשיו לצאת מחדר."
במר ייאושי אני מנסה לשלוף את נשק יום הדין. "צבא! מילואים! מבין?"
עיניו של מר בלקיס ננעצות בי בשאלה. מעודד מהעובדה שהצלחתי למשוך את תשומת לבו, אני ממשיך: "אני במילואים, בצבא... בגלל זה לא יודע כימיה אורגנית."
מר בלקיס מנפנף בידו בזלזול ומצביע לכיוון היציאה.
"אפשר נייר?" אני מבקש ממנו.
בחוסר סבלנות הוא מושיט לי דף נייר וחוזר לתופף על השולחן.
במהירות אני משרבט את התאריך 06.06.1944 ולידו ציור של מצנח. "אני כמו זה... צנחן בצבא," אני מנסה להסביר.
משהו זע בעיניו האפורות של מר בלקיס. הוא נשען לאחור ומבטו הופך מהורהר משהו. "אבא שלי... סטלינגרד!" הוא מכריז ומכה על השולחן באגרופו.
אני מנצל את ההזדמנות ומחליק את המבחן שלי מתחת לידו.
המגע עם הנייר מחזיר אותו לפוקוס. "בחוץ לצאת." הוא אומר לי.
אני לא מאמין, כבר חשבתי ששיחקתי אותה. מבני פחמימנים נוראיים מתחילים לצוץ בדמיוני. שובו של הסיוט, אני חושב לעצמי כשאני מסנן קללה עסיסית בדרכי החוצה. אם עברית הוא לא מבין, אז אחת על כמה וכמה ערבית.
"לעצור!" הוא קורא לי כשאני במפתן הדלת.
פאק! אז הוא כן מבין ערבית, אני חושב לעצמי, כשתמונות מוועדת המשמעת שאליה לבטח אזומן דוחקות את מבני הפחמימנים.
"לקחת!" הוא מושיט לי את המבחן שלי.
אני יוצא מהחדר, מביט במבחן ולא מאמין. ציון של 50 עגול מתנוסס לו בחזית הדף.
והיה ירח הדבש שלנו.
שבועיים לאחר חתונתנו, בספטמבר 1994, טסנו אישתי ואני לירח דבש באיי יוון. החופשה המקורית שתוכננה לשבועיים קוצרה לשבוע, עקב שירות מילואים של תעסוקה מבצעית בכפר בידו בגזרת רמאללה.
כשנחתנו במוצאי שבת התקשרתי לברר פרטים אחרונים לגבי נקודת ההתייצבות, ואז התברר לי שהקו נדחה בשבוע... קצינת הקישור לא הצליחה לאתר אותי (מכשירי טלפון סלולריים היו באותה תקופה רק בתחילת דרכם ונועדו לבעלי ממון בלבד), וכך נשארתי חייב לאישתי שבוע נופש באי סנטוריני.
באותה תעסוקה נחטף נחשון וקסמן ז"ל, ושוב מצאנו את עצמנו בלב האירועים.
במשך רוב הימים היינו עסוקים בסריקות ובחיפושים בכפרי האזור. באחד הבקרים הגיע ללא התראה מח"ט החטיבה המרחבית, מלווה בקציני המטה שלו, למוצב הפלוגה בתוך הכפר בידו. הוא אסף את קציני הפלוגה, פרש תצלום אוויר, והקיף בעיגול בית בכפר ביר נבאללה שנמצא בגזרת הפלוגה.
"נחשון וקסמן מוחזק בבית הזה," הוא הטיל עלינו את הפצצה. "עליכם להמשיך בשגרת הסיורים הרגילה שלכם בגזרה, כולל בתוך הכפר, אבל אל תעצרו ואל תשתהו ליד הבית. מטרתנו היא לתת למחבלים הרגשה שהשגרה מתקיימת, כדי שלא יחשדו שאיתרנו את מיקומם."
המח"ט חילק עוד מספר הנחיות ועזב את המוצב בחיפזון. לקח לנו מספר דקות לעכל את הידיעה המרעישה. לי היה ברור שמדובר בפעולת הטעיה מטעמי ביטחון שדה. הרי היה ידוע לכולם שהחטוף מוחזק בעזה. וגם אם לא, נראה לי מאוד מוזר שכך חושפים את מיקום הבית.
במהלך אחר–הצהריים עברתי עם הג'יפ כמה פעמים סמוך לבית המדובר, ולא הבחנתי בכל תנועה יוצאת–דופן. הבית, מבנה גדול בעל שתי קומות, נמצא במרכז הכפר, אך לא בתוך שכונה צפופה. את צדו הדרומי תחם שטח פתוח, ומצפון לו נמצאו כעשרה בתים במרחק של כמה עשרות מטרים אחד מהשני. באותו הזמן הייתי משוכנע שהמידע שנמסר לנו הוא בבחינת הטעיה מחוכמת.
אחר–הצהריים מגיע קמ"ן החטיבה לביקור נוסף. "המידע מתחיל לזלוג, יש להציב מחסום בכניסה הראשית לכפר ולא לתת לכוחות להיכנס פנימה ללא אישור מיוחד מהחטיבה."
אני מקבל את המשימה ופורש מחסום בכניסה. בשלב זה חודרת לתודעתי ההבנה שבמרחק שני קילומטרים בלבד מהנקודה שבה אני עומד כרגע מוחזק ככל הנראה נחשון וקסמן, שאחריו מחפש צבא שלם.
אט–אט מתחילים להגיע כוחות מיחידות שונות לאזור. אני חושש שתנועת כלי–הרכב העֵרה תחשוף בפני החוטפים את העובדה שמקום המסתור התגלה. עם רדת החשכה אני מקבל הוראה מחמ"ל הפלוגה לקפל את המחסום ולהגיע לתדריך.
ליל שישי, ואבי, מ"פ הפלוגה, שעשור מאוחר יותר יתמנה למפקד הגדוד ויוביל אותו במלחמת לבנון השנייה, פותח בתדריך. "פעילות החילוץ מתוכננת לאזור שמונה בערב, לפני פקיעת מועד האולטימטום האחרון שהציבו המחבלים. משימת הפלוגה ופלוגות נוספות מהגדוד היא ביצוע חסימות היקפיות לבידוד אזור הפעולה."
תאג"ד הגדוד מסופח לכוח המבצע ככוח רפואי נוסף. אני מתרעם על הנקודה המרוחקת יחסית שאליה אני נשלח לחסימה, אבל בירור קצר מעלה שאת המעגל הקרוב מאיישים כוחות מהיחידה המבצעת את החילוץ.
בשעה שבע בערב כל הכוחות פרושים וממתינים בדריכות להתפתחויות.
סמוך לשעה שמונה בערב מחריד פיצוץ עז את הלילה. מייד לאחריו צרורות ארוכים ופיצוצים נוספים. ההרגשה לא טובה.
חילופי האש הארוכים מעלים את החשש שמשהו השתבש. פעולת חילוץ מהירה אמורה להישמע שונה לחלוטין. מה שאנחנו שומעים מתאים יותר לקרב שמתנהל בתוך המבנה.
לאחר כעשר דקות קולות הירי שוככים, ובמקביל אני מקבל הוראה מהחמ"ל לנסוע לאזור הבית.
כשאני מגיע לחזית המבנה, הכול ברור.
הרבה לפני שמדינת ישראל רותקה למסיבת העיתונאים בראשות יצחק רבין ואהוד ברק, כבר ידעתי. נחשון וקסמן אינו בחיים.
ביום שבת 22.07.2006 בערב נקבעת ישיבה לקציני מטה הגדוד עם בועז המח"ט בצומת יד מרדכי.
באותו ערב קבעתי לקחת את בני שחר לתחרות ג'ודו בינלאומית שנערכת לראשונה בעיר. התיק הראשון בשרשרת התיקים, או ליתר דיוק במפעל לייצור התיקים, נופל על אישתי, שמוצאת את עצמה מלווה את שחר לתחרות שנמשכת עד אחת–עשרה בלילה, כשהוריה מוקפצים לשמור על תמר ויובל.
לישיבה מגיעים גם אבי המג"ד, אלי סמג"ד א', אבי רוט הקה"ד, שחר הקמב"ץ ואילן מ"פ המפקדה. בועז נותן פקודת גיוס ראשונית, שממנה אנחנו מתחילים לגזור את המשמעויות של הגיוס העומד להתרחש למחרת.
כשבועז מסיים אנחנו נשארים לישיבה פנים–גדודית שבה אנחנו מנסים לסגור כמה שיותר פינות פתוחות, ויש המון כאלה: תוכנית האימון לפני הכניסה לתעסוקה המבצעית, מנגנון הגיוס עצמו שאינו מתבצע לפי הנוהל הרגיל, כוח אדם ונגזרותיו, ועוד נושאים רבים שבאופן נורמלי עוסקים בהם ימים ארוכים לפני הגעה לתעסוקה המבצעית, ואילו הפעם עלינו לסגור את הכול בשעות בודדות, כיוון שהקפצת חיילי הגדוד עתידה להתבצע עוד באותו הלילה.
הישיבה בצומת יד מרדכי מסתיימת ברגשות מעורבים. מצד אחד, הגדוד היחידי מהחטיבה שמוקפץ הוא הגדוד שלנו, אבל... לרמת הגולן.
אני חוזר הביתה ומתכנן איך להיפרד מהילדים. בשלב זה הם כבר יודעים שיש מלחמה בצפון ושיש חיילים ואזרחים שנהרגו. תוכנית החדשות של ערוץ הילדים מסבירה את הכול בצורה ברורה ומדויקת. אישתי ואני אוספים את הילדים ומסבירים להם שאני יוצא למילואים, בדיוק כמו בכל שנה.
תמר בתי הבכורה מציירת לי ציור, ויובל ושחר מעניקים לי כל אחד את הצעצוע האהוב עליו, "שישמור עליך בצבא". אני מכניס את המתנות בחרדת קודש לצ'ימידאן ומשכיב את הילדים לישון. לתמר קשה להירדם והיא מבקשת ממני שאתן לה משהו מהצבא שתוכל לישון אִתו. אני נותן לה את שרשרת הדסקית שלי, והיא נרדמת אִתה, כשהיא אחוזה בחוזקה בידה.
בעשר בלילה מתחילה הקפצת חיילי הגדוד. טלפונים מצלצלים בכל הארץ. בבית, בעבודה, בפאב, בבית המלון. כל אחד עתיד לזכור היטב היכן היה ומה עשה בשעה שהטלפון צילצל.
בארבע בבוקר אני יוצא לכיוון הימ"ח, ובפעם המי יודע כמה מקלל את הצבא הדפוק הזה שמשבץ דרומיים בחטיבות הצפוניות, ומאלץ אותי על כל פיפס בימ"ח לנסוע שעתיים וחצי לכל צד. בגן יבנה אני אוסף את אלי כהן, נהג המג"ד.
אלי, מוותיקי הגדוד, גר בשדה נחמיה ועוסק באילוף סוסים עם רמה זוגתו. עם פרוץ המלחמה והתגברות נפילות הקטיושות באזור, הוא ירד עם הסוסים למכלאה בגן יבנה. ושם הוא משאיר את רמה, כשהיא על תקן אורחת, עם הסוסים, ומצטרף אליי. כבר מזמן הרסו את תבניות הייצור שבהן נוצרו אנשים כמו אלי.
המכונית שלי נוסעת כאילו על טייס אוטומטי. הרי את הדרך הזו עשיתי עשרות אם לא מאות פעמים בחמש–עשרה השנים האחרונות. מקץ שעתיים אני נכנס בשערי הימ"ח.
בשמונה בבוקר מתקיימת ישיבה אצל הסמח"ט שבה נקבעת שיטת הגיוס, השונה בתכלית מהפקודה של גיוס החירום כפי שהיכרנו אותה. אלי ואני נשארים להתמודד עם האופרציה הפיזית של הגיוס, בעוד אבי נוסע לרמת הגולן לקבל דיווח על דרישות הגזרה. החיילים מתחילים אט–אט להגיע, כשכל אחד מבקש להתעדכן במהות הגיוס.
דתיים, חילונים, סטודנטים, מובטלים, בעלי שיער ארוך, קירחים, מנהלי חברות, עובדי ייצור, ימנים, שמאלנים, נשואים, רווקים, גרושים - פסיפס אנושי מרתק, שהמשותף לכולם הוא שיחת טלפון שקיבלו באישון לילה ושגרמה להם לשמוט הכול, ללא שום התראה מוקדמת, ולהגיע לשחק בחיילים. קצת כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, עוברת לי מחשבה בראש.
בשעות הבוקר המאוחרות אני מקבל טלפון זועם מחיים פק: "שמעתי שהגדוד הוקפץ. למה לא קראו לי?" האמת היא שאין סיבה מיוחדת לכך שהוא לא גויס. הבן–אדם כבר בן חמישים ושש, כבש את החרמון (במילואים!) במלחמת יום הכיפורים, נלחם במלחמת לבנון הראשונה... אחרי שאני מוריד את הראש וסופג את הנזיפות האחרונות, אני מבטיח לו לדבר עם קצינת הקישור ולדאוג שיקבל צו. בעוד מספר ימים אני עתיד למצוא את חיים פק במחנה אל פוראן, שוקד במרץ הרגיל שלו עם גיל השליש על נתוני השלישות.
שיחה נוספת. הפעם על הקו יוסי מאירי מניו–יורק, שמשתמש בכל כינויי הגנאי שהוא מכיר כדי לברך אותי על כך שאני לא מעדכן אותו שישראל עומדת לפני מלחמת עולם. כשאני מרגיע אותו שחורבן בית שלישי עדיין לא התרחש, חוטפת אישתו את הטלפון, מזכירה לי (באנגלית) שהיא בחודש תשיעי, ושאוי ואבוי לי אם אעז לזמן אותו.
בין לבין אני מנסה להבין כיצד עומד להתבצע מנגנון הגיוס, ודי מהר קולט שזה לא יהיה דומה לשום דבר שהתכוננו אליו, וגם לא לסיפורי הגיוס ממלחמת לבנון הראשונה. מכיוון שצה"ל החליט לחסוך בין השאר בנגדי התחזוקה, בימ"ח מתחילים להיווצר פקקים ארוכים בנקודות החתמת הציוד השונות.
החיילים מתחילים להתמרמר: איפה האגדות שבמלחמה הגיוס יהיה שונה? למה אין לכולם נשקים קצרים? ומדוע בשעת חירום צריך להמתין בתור ארוך ולהתייגע בחתימות על ציוד? האמת היא שמבחינתם הם צודקים לחלוטין. לך תסביר להם את הבעיות התקציביות של הצבא, השקוע מזה שש שנים במלחמת התשה בשטחים, ששאבה אליה כמו בשואב אבק ענק את הכספים שיועדו למימוש החלומות הרטובים של שלושה רמטכ"לים. ולאחר שסיימה אִתם, החלה לנגוס בהכשרות השוטפות, בימי המילואים ובציוד אנשי המילואים.
רק לפני פחות משנה קיבלנו הרצאה מלומדת ומנומקת היטב של קצין מילואים ראשי, שהשורה התחתונה בה הייתה "חסל סדר תעסוקות. אימונים מצטמצמים למינימום". מבחינתנו זו הייתה תחילת טקס הקבורה של שירות המילואים כפי שהיכרנו עד היום. כל טענותינו לגבי שימור היכולות לקראת עימות עתידי והדגשת הלכידות החברתית כערך עליון, נשחקו במגרסת הנימוקים התקציביים. לך תסביר שיש דברים שאינם נמדדים בכסף או בסעיף תקציבי כזה או אחר. ערכים של רעות ואחווה שמחברים בין האנשים וגורמים להם להגיע למילואים, בוטלו כלאחר יד. במשך שעה קיבלנו הסבר כיצד ניתן לשמור על לכידות ואחדות האנשים בארבעה–עשר ימי מילואים בשנה...
את השגותינו העלינו בפני כל קצין שבא לבקר אותנו, כולל הרמטכ"ל. אך כולם הציגו חזית אחידה שטענה שעימות נרחב לא צפוי באופק, וממנה הבנו שהקרב למעשה אבוד ושאנחנו חיים על זמן שאול.
מפליא אותי כיצד האנשים הללו יכלו להיות כל–כך נחרצים ובטוחים בביצוע המהלך שיסתום את הגולל על שמירת הכשירות המבצעית של צבא המילואים. כיצד יכלו לחשוב שהצבא הסדיר יכול להחזיק חזית בעזה ובגדה, ובמקביל לתת מענה לכל התרחשות חריגה שעלולה לצוץ? ומה לעשות, אנחנו חיים במזרח התיכון, שבו אתה הולך לישון בערב משעמם ונטול חדשות, וקם בבוקר עם איומי השמדה מצד איראן, הכרזות על כוונה לכבוש את רמת הגולן מצד סוריה, ואיומים של החיזבאללה, שהצהיר בגלוי על כוונתו לחטוף חיילים ולהמשיך במאבק על חוות שבעא.
למזלנו, הודות ליוזמתו של בועז המח"ט, הגדוד שלנו ושאר יחידות החטיבה הכפילו את פעולותיהם בשנה שעברה מאז אותה השיחה. וכך, במשך השנה שקדמה למלחמה, ובניגוד גמור לרוח חוק המילואים החדש המרחפת מעל, ביצע הגדוד תעסוקה מבצעית בגזרת נחל עוז בימים הסוערים שלפני ההתנתקות, אימון במתקן לאימונים טקטיים בצאלים, אימון סגל ברמת הגולן, ולראשונה מזה ארבע שנים - אימון גדודי מלא בשטחי רמת הגולן. אין ספק שהחיילים המתחילים למלא את הימ"ח הם בעלי הכשירות הגבוהה ביותר במערך המילואים ובצבא הסדיר כאחד.
לימים, לאחר תום המלחמה, בסיכום שערך הרמטכ"ל מול קציני החטיבה, הוא נדרש להתייחס לרלוונטיות של חוק המילואים כפי שהוצג לנו בזמנו. תשובתו המהירה הייתה שיישום חוק המילואים הוקפא למשך שנתיים, עד לבחינתו מחדש...
תוך כדי הגיוס נופל מטח קטיושות לא רחוק מהימ"ח. אמנם תמיד התרחישים דיברו על אפשרות של גיוס תחת ארטילריה סורית במקרה של מלחמה, אבל מי האמין שארטילריה של החיזבאללה היא זו שתלווה אותנו במהלך הגיוס? איכשהו אנחנו מצליחים לדחוף את הפלוגות הראשונות באזור ארבע אחר–הצהריים, והן מתחילות לנוע צפונה לרמה.