רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
רשום לאתר?
 
 
 
מה זה?
שמור אותי מזוהה
 
אם בחרתם באפשרות זו, בכל כניסה לאתר ממחשב זה, תזוהו אוטומטית.
 
עדיין לא נרשמת?
על מנת לבצע פעולות באתר
כדוגמת רכישות או כתיבת תגובות, יש לבצע רישום קצר. תודה.

להרשמה לחץ כאן
עגלת הקניות שלך ריקה
לקופה
לא ניתן לבצע את החיפוש
 
לא ניתן לערוך חיפוש באמצעות אות אחת בלבד או באמצעות תווים מיוחדים.
חיפוש:
זוגות בודדים
מאת: ישראל סגל  |   הוצאה: כתר

 


רכב הגרר זחל לתוך הכיכר. תחילה רטן, נהם, ולבסוף - ככל שצמצם את המרחק בינו ובין הטרף - עלו מתוכו צפצופים, צווחות וגרגורים שהדהדו בגן המובלע, שאגות שמחה של שימפנזה השולט בלהקה משוטטת בג’ונגל. היתה שעת ערב מאוחרת. יואל נשען על מעקה המרפסת בביתו, ניגב במטפחת בד זיעה דביקה שניגרה ממצחו ובהה בגרר. החום הכבד צנח אט-אט על הרחוב. היה לו ריח חמצמץ מעט. נהג הגרר, לבוש מכנסי ספורט קצרים וחולצת גופייה שחשפה בטן ענקית ושעירה, עצר, קפץ מהמושב ונחת על הכביש. פקח תנועה, דרוך ככלב גישוש בציד שועלים, עמד לצדו והצביע בלהיטות על מכוניתו של יואל. הנהג משך את מכנסיו על בטנו באדישות, דילג בחזרה למושב, הפעיל הילוכים, שלף מהגרר שתי מלתעות ברזל ונעץ אותן בבשר הקשה של המכונית.
כשחזר הביתה מהעבודה התקשה יואל למצוא מקום חניה. רוחו היתה שפופה. פעם ופעמיים הקיף את הגן המובלע ואת הכיכר הקטנה שהתכנסו מול חזית ביתו, ולבסוף נצמד לשפה אדומה- לבנה בשטח אסור לחניה. מעברה האחר של הכיכר עמד המשרד לפיקוח עירוני, שאור צהוב הבהב בו כתמרור אזהרה. היה לח ומגעיל ומסריח. גרוּבֶּר, חברו בעבר ומעסיקו בהווה, נבח עליו בבוקר, “פישלת, פישלת בגדול, יואל. אני עוד אגמור אתך את החשבון! כמה פעמים אני צריך לתקוע את זה לך בראש? לא משאירים פצועים בשטח! מחסלים אותם!!”
לגרובר היתה דירה שרכש לצורכי השקעה באזור התחנה המרכזית הישנה. כוך קטן בבניין נטוש למחצה ברחוב סמוך לקולנוע מַתמיד. הנכס הושכר לשני דיירים קשישים והם לא שילמו זמן רב את שכר הדירה. בית-משפט הוציא צו פינוי, ועל יואל הוטלה המשימה לבצע את צו ההוצאה לפועל בסיוע פקח עירוני ושוטר.
הכוך היה חשוך. קשה היה לראות שם משהו. יואל עמד על הסף. צחנה עזה השתלטה על חושיו. הוא התנדנד, וחש כאילו חטף מהלומה בפניו. כמו הריח שעמד בצריף האזבסט של אבא שלו בחצר בית ילדותו. בקושי אפשר היה לנשום. עיניו התרגלו לאפלה בהדרגה. הריח העז משך אחריו שובל ארוך: פרימוסים, סיפוֹנים, סירים, מחבתות, סכינים חלודות, כיסאות קרועים, כורסות מרקיבות, עיתונים מתפוררים. עכבר מבוהל חלף במהירות על הרצפה ונעלם מתחת לדרגש השינה. ובתוך פטריית אבק אפרפר וחולני נגלו שני קשישים שישבו על הדרגש, החזיקו ידיים ובהו בהם בפנים מחוקים. הפקח העירוני אמר שקודם כול צריך, לפי החוק, לוודא את זהותם של דיירים מפונים. צריכה להיות התאמה מוחלטת בשמות ובמספרי הזהות. הוא פנה לקשישים וביקש בעברית קלה את תעודות הזהות שלהם. עיניהם התרוצצו מהאחד לאחר כמו אצל כבדי שמיעה. השוטר תרגם את הבקשה ליידיש.
על פניו של יוסל התפשט חיוך רחב. הוא מלמל משהו בפולנית לעבר אֶטָה, זוגתו, וזו הוציאה מזוודת עור קטנה ומהוהה שהיתה תחובה מתחת לדרגש השינה, פתחה בידיים לא יציבות את סגר הפליז הצהבהב ושלפה מתוכה ממחטת בד עבה שקצותיה קשורים.
בתנועות זהירות התירה את קשר הבד ושלפה מן הממחטה שתי תעודות זהות כחולות. יוסל ליטף את התעודות, שהיו חדשות ושמורות היטב, ונתן אותן לשוטר בגאווה לא מסותרת. הזרוע שלו היתה ממוספרת. כמו מוצג במכירה פומבית. הצבע דהה מעט.
המספרים שרדו. יואל עמד מעט מאחור ולא פצה את פיו.
הפקח העירוני קרא את הצו מתוך דף מקומט. יוסל ואטה חייכו חיוכים רחבים שגילו לשון אפורה כשק. הם נראו מרוצים. בפעם הראשונה מאז הגיעו לפה, סוף-סוף, זכו בהכרה ממלכתית. אבל כשתרגם השוטר, בקול חנוק מעט, את צו הפינוי נשרו חיוכיהם אל תוך הפה החרב, אל בין שיני הזהב. הפקח ביקש מהשוטר שיברר מה הם רוצים לקחת אתם. יוסל ואטה התרוממו מהדרגש, כרעו על ברכיהם והתחילו לארוז מזוודות בשקט, בלי לומר דבר.
כאילו היו מתורגלים בכך. הם ערמו בגדים ונעליים ומברשות שיער וגילוח בשלוש מזוודות חומות ומעוכות, לאחר שמיינו אותם לסוגיהם: בדים לחוד, עור לחוד. הם תחבו בגדי קיץ ובגדי חורף כאילו עמדו לפני נסיעה ארוכה אל מעבר לים, למשל לקנדה, שם התקבצו כמה קרובי משפחה רחוקים ופליטים מעיר הולדתם, לוֹמז’ָה. ואז, בתיאום מושלם, סגרו יחד את המזוודות בשתי נקישות אבזמים. הקול המתכתי עורר את יואל, שעד כה בהה בהם בעיניים ריקות. צרחה מוזרה נפלטה מהפה שלו. הוא קרע את הצו ונמלט מהמקום.
כך, במנוסה, התחיל יום עבודתו של יואל ברנשטיין, עורך דין נחות דרגה. פעם לא היה כזה. פעם היה שותף מרכזי במשרד גרובר, ברנשטיין, גוֹרמינרֶ ושות’. פעם גם לו היתה לשכה מרווחת, עם מזכירה אישית צמודה, בקומה העשרים ואחת בגורד שחקים.
אבל אירע מה שאירע, השותפות התפרקה, הוא הידרדר, וזה שנים הוא מוצא את פרנסתו בביצוע צווי הוצאה לפועל שמועברים אליו מהמשרד שבו היה שותף בכיר. גרובר המשיך לשמור עמו על יחסי חברות למרות הפרידה העסקית. החלוקה היתה חדה: עבודה לחוד וידידות לחוד. גרובר הפריד ביניהם מעמדת כוח, יואל באדישות ובחוסר עניין.
יואל מעד במרפסת. פעם נוספת באותו היום חש שהכול מתמוטט סביבו - הכיכר, הגן, שני הספסלים הירוקים, הפקח, נהג הגרר, המכונית... הוא רכש אותה מגרובר לפני שנים רבות, בתשלומים חודשיים ובמצב מצוין. מכוניות היו עניין רגיש אצל גרובר. גרובר טיפל בה במסירות, שטף את גופה וסך בשמן את איבריה. שנים אחדות שמר לה אמונים, והיא שמרה לו, אבל מרגע שעברה לחזקתו של יואל הורע מצבה והיא ספגה מכות קשות. יואל לקה בחוסר קשב מכני, כפי שהיה גרובר המזועזע מטיח בו כמעט בעלבון, יואל היה עיוור ליופי תעשייתי, לשילוב מערכות, לבוכנות מצוחצחות, לצילינדרים ממורקים, לרצועות ולגלגלי שיניים, להרמוניה ולתנועה. המוגבלות המכנית שלו היתה מוציאה את גרובר מדעתו.
יואל היה מתפקע מצחוק: גרובר חולה הגה. עובד עבודה זרה, גלגלים ומזלות. שלומית, רחומה יותר, שיערה שאולי מדובר במעין טקס כפרות אישי: המכונית הזאת תלך לעזאזל וכל זה. עברו שנים, ויואל לא החליף את מכוניתו. למכונית הדפוקה היתה זהות בוהמיינית שבאופן מוזר החמיאה לו. כאילו העידה גם עליו. תיקוני הפח והצבע נדמו לטלאי זמש על מרפקים של מעילי קורדרוי אופנתיים. היחס שלו לחפצים היה מורכב: כשלא היו שלו, חמד אותם. אבל מרגע שהפכו לשלו, הזיק להם.
יואל רכן מעל המעקה וביקש לצעוק לעבר הפקח ונהג הגרר, חברי המשלחת העירונית של מלאכי החבלה, שהוא כבר יורד מהבית ומיד יזיז את המכונית. אבל משהו בלם אותו. מהמרפסת הציץ כמו מבעד למשקפת הפוכה. כאילו לא מדובר במכונית שלו.
כאילו לא יגררו גם אותו לחניון מרוחק כדי לשחרר את המכונית.
כאילו בסופו של דבר לא ישלם תשלום כפול: גרירה וקנס. כאילו לא ייתבע לדין על כל השאר. ראשו הסתחרר, רעד קל פשט בגופו:
משהו יקרה הלילה, משהו אולי יתפתח. הכול עדיף על שביתת המערכות הזאת.
המכונית היתה כבויה, ורק האורות הצדדיים הבהבו וגמגמו מבוישים מעט. נהג הגרר תלש אותה מתוך עדר המכוניות שגלגליהן ליחכו את שפת המדרכה, הרים אותה באוויר ונופף בה בתנועת מנצחים, ורק כשקרטעה על גב המשאית ופלטה אנחה הרפה מטרפו.
אורם הצהוב של שני פנסי הרחוב הפך את הכיכר למאיימת.
שביב זיכרון עלה לנגד עיניו של יואל. הוא ושלומית, והקוף שנענע כמטורף את העץ, בלילה, על אגם טוּרקַנהָ בספארי בקניה. שלומית שקעה בשנתה והוא רכן מעליה וכרך את ידיו סביבה, וחיבק את צווארה, והידק אותה אליו, ולחץ, עוד ועוד, וסחט עד שנותרה כמעט ללא נשימה. כמעט.
הזיכרון הבליח אך לרגע, ואז נפל לתוך האוויר החרוך שרבץ על הכיכר מול מרפסת ביתו. אלוהים, כמה הוא יגע! נשחקו צמיגי היום, ועייפות סמיכה כעשן צמיגים בוערים השתלטה עליו. עיניו התהפכו בארובותיהן. רכב הגרר בלע את המכונית לקרביו - אותה ואת האדם הכפות בתא המטען שלה - נהם נהימה קצרה, ובבטן מלאה הקיף פעם נוספת את הכיכר במסע ניצחון, צפר צפירה ונעלם מעבר לפינה.
משהו ניתק אצל יואל מאז התאונה. כאילו גרר את רגליו על הליכון.
לכאורה צעד והתקדם ליעד נכסף, אבל למעשה נשאר באותו מקום.
שלומית היתה מתגרה בו, “משהו דפוק אצלך, יואל, בתפיסת המציאות,” ולא השכילה להבין שהמציאות היא זו שתופסת ודופקת אותו. בעיקר מאז חדל לבלוע תרופות הרגעה שרשמו לו רופאיו בגלל התאונה. לכאורה התאושש מפגעיה: הקפיד על שינה סדירה, רכב מדי בוקר בבוקרו על אופני כושר, אכל שלוש ארוחות משופעות באבות המזון. לכאורה. ברגע של ייאוש התוודה באוזני שלומית כי מאז התאונה הוא מאכיל את כיסיו. שום דבר לא נגע בו באמת. משהו התקלקל בחיבורים. כאילו הוא חולם את חייו ואינו חי אותם.
במשרד ובבית, בבתי-קפה, ברחובות ובמכונית, היה שרוי במצב רוח משונה. כמעט לא עשה דבר בפיכחון, והמעט שעשה עטה דוק ערפילי. כמו בחלום היה מתעורר משנתו, עוזב את הדירה בקומה השלישית של בניין מגוריו, יורד במעלית, חוצה את הכביש, נכנס למכונית ונוהג למשרד עורכי הדין, ששכן בדירה עלובה בבניין מתפורר באזור מוסכים שכתמים כהים ככתמי זקִנה נימרו את קירותיו. כמו בחלום היה משתין בשירותים, ליד אמבטיה מלאה תיקים ישנים מַעלי עובש, מכין לעצמו קפה בוץ משתי כפיות גדושות, אבל נותר רדום.
השעות במשרד המשמים, שעליבותו היתה מרוחה על פניו, היו הקשות מכולן. הזמן היה מעביר אותו על דעתו. לפעמים היה מדמה שמישהו אחר, כפיל, עמֵל על צווי ההוצאה לפועל. הוא עצמו נעדר. זו היתה הדרך שלו לשרוד בעולם מאוס בתכלית.
לגזור את עצמו מתוך התמונה הקבוצתית.
יום-יום היה נחפז לחזור הביתה ולפרוק מעליו את עולו של הספק. בבית ישיב את רוחו בכוס מים צוננים, ישקע בכורסה המרוטה, כורסת בעל הבית, יעצום את עיניו וימתין לבוא החלומות.
כאילו מדובר בהצגה יומית. לאט יכבו האורות, וחלומות יוקרנו על מסך רחב לפניו. כאילו אפשר להפריד בין המסך לבינו. כאילו אפשר להיות רק צופה.
בהתחלה הסתננו החלומות למיטתו מבעד לריסים סכורים רק בלילות. אחר-כך גלשו גם לימים. במשרד, בבית, ברחובות, ואף בסניף הדואר המקומי, היה כאדם החולם חלומות שבהם הוא חולם את עצמו עושה מעין מעשים.
ובצהרי אותו היום, אחרי חילופי דברים נרגזים בינו ובין גרובר, כשנגדשה הסאה, חמק יואל מהמקום שחנק את דמיונו והתגנב לבית-קולנוע שנהגו להקרין בו סרטים ישנים ללא הפסקה. הוא אהב את האולמות הדחוסים בעשן סיגריות והמצחינים משתן ומהפרשות גוף במרתפים של בניינים עלובים. ברגעי משבר היה חומק ל”בתים הבטוחים” שלו ומתנתק. כרטיס קולנוע אחד היה מקנה לו את זכות השהייה במרחב מוגן, ללא הפסקה. מקנה לו מפלט זמני בין קירות כנסייה חילונית אפלולית ודמומה בלבו של שוק תגרנים צעקני ושוקק חיים. פולחן קסם שהיה מתקיים מדי יום ביומו משעה עשר בבוקר ועד חצות, בדומה לשעות קבועות של מיסה להמונים.
אחד-אחד היו נשפכים לתוך אולם מבודד ומתיישבים בכיסא פנוי, והיו נושאים עיניים עייפות לעבר הבמה המוגבהת. בשעה הנקובה היו האורות כבים לאטם ופרוכת קודש, מסך קטיפה מכוּוץ לקפלים רבי רושם, היתה עולה ומגלה מזבח לבן ורחב. הצופים היו מתכנסים במושבים קרועים משימוש, ומעולם לא התלוננו על המקום הצר או על כל דבר אחר. מרגע שנכנסו לעֲזרָה היו שרויים במעין היפנוזה, ממתינים לגאולה שתעניק להם חיים נוספים.
תחיית המתים במהדורה קולנועית. אלומה של אור חסד מרובדת בגרגרי אבק היתה בוקעת מתא קטן וגבוה סמוך לתקרה ומחוללת את הנס מול עיניים משתאות.
האולם היה כמעט ריק, רק צופה אחד מלבדו התרווח על מושבו במרחק שתי שורות ממנו. הלה הפנה אליו את גבו, הניח את רגליו על המושב שלפניו והתעלם מקיומו. יואל שקע במקומו.
אינדיאנים צבועים בצבעי מלחמה הסתערו ביללות מקפיאות דם על חבורה של גברים, נשים וילדים מבוהלים שהתבצרו מאחורי קרוניות. הפושטים הניפו רובים, קשתות וקרדומים, ירו חצים מורעלים לתוך המעגל וסימנו בטבעת אש ובתימרות עשן את הלכודים. הטבעת התהדקה.
המרחק בין האולם החשוך למסך הלבן הצטמצם. המתרס בין המסך הפנימי לחיצוני קרס. פראים הגיחו ועטו עליו, צעקות חלפו מעל ראשו ונטמעו בנשימותיו החפוזות, סוסים שטופי זיעה נשפו אדים חמים על לחייו... חיוור הפנים. והנוצות! אלוהי שדות הציד הנצחיים, הנוצות... עוד מעט, בסצנה הקרובה, יפשיטו בסכיני ציד את העור מגולגולתו, נוטף דם יכרכו אותו סביב צוואר משוח בשמן. כל מה שהחביא תחת עורו ייחשף. אחרי הפרידות הגדולות בחייו הסתתר, וחש כילד פרטיזן מאחורי קווי האויב. זה היה אמצעי ההישרדות היחיד שהכיר. ועכשיו...
הוא התנשם בכבדות. מצד אחד ידע שהוא צופה בסרט, רק בסרט, ומצד שני...
פניו הצבועים של “דוב נוהם” גדשו את המסך הרחב ופניו החווירו. יואל נמלט אל מתחת לכיסא ונדחק לרווח הצר שבין המושב לרצפה המטונפת. בידיים מזיעות, שיניו נוקשות, הליט את עיניו ואוזניו. זה לא עזר. הוא והסרט הפכו לישות אחת.
וכשעלו האורות עדיין קפא במקומו, עד שהסדרן מצא אותו מושלך וקרוע כמו שקית במבה ריקה על רצפה מרופדת בקליפות גרעינים.
בשעות הבאות תקפו אותו חלומות רעים מתמיד. וכשחזר הביתה לא נותר בו כוח. הוא העיף מבט לעבר המרפסת החשוכה בקומה השלישית של הבניין והגיח לֵאֶה ממכוניתו. הוא הקיף אותה ובדק, דרך שגרה, אם הדלתות נעולות. רעש מוזר עלה מתא המטען.
מעין חרחור. כמו שיעול של מנוע חנוק. לכל הרוחות, רק זה חסר לו בסיומו של יום דפוק - עוד לילה דפוק.
לרגע שקל להתעלם מהרעשים - מאז התאונה התמחה בהתעלמויות - אבל אז נפלטה מתוך התא יללה חלושה, כאנקת חיה ששמע לילה אחד שחור משחור בטיול הספארי שעשו הוא ושלומית בקניה. קול מחאה שהלך ונחלש עד שנאסף וגווע. הוא נאנח ופתח את המכסה. בתוך התא התפתל אדם כפות בגיל העמידה. ידיו היו קשורות מאחורי גבו, רגליו כרוכות בחבל גס, ופלסטר אפור היה מודבק על שפתיו. התא היה חשוך. פניו של הכפות הזכירו ליואל במעומעם מישהו שכבר פגש בעבר. כמו אצל יואל, גם פניו היו זרועי חטטים, אולי שריד של אבעבועות רוח שחלה בהן בילדותו. הכול בו היה מקומט. בגדיו וגופו ופניו.
עיניו התרוצצו ונסו לתוך בתיהן.
ברגעים הראשונים קפא יואל מול התא ולא ידע מה לעשות.
לבסוף פעלה ידו הימנית מאליה ותלשה את הפלסטר מפיו.
הכפות חייך אליו חיוך קטן ומנצח. “סוף-סוף, ידעתי שבסוף תבוא לשחרר אותי.” הביטחון שלו היה מנוגד לגמרי לעמידתו המעורערת של יואל לפניו, והיה מתעתע. לרגע התחלפו תפקידיהם: הוא הכפות ואילו הזר חופשי. בתנועה חדה הדביק יואל בחזרה את הפלסטר על פיו של הזר. אבל עיניו של הכפות המשיכו לחייך, כאילו מדובר בטעות זמנית, באי-הבנה קצרת מועד ומוגבלת. הביטחון שלו במשחררו היה מבזה. יואל היסס לרגע, ואז הטיח את המכסה בחזרה למקומו.
סביב הבניין שרר שקט. פנסי הרחוב האירו חלושות את חלקת הדשא הקטנה בגן והקנו לה הילה של תיאטרון רחוב. שני הספסלים הירוקים הבהיקו מזיעת היום שחלף. בכביש הפנימי והצר שהתפתל בין שני פתחי הגן, המערבי והמזרחי, כבתוך סוגריים של מאמר מוסגר, השתרכה נערה וגררה כלב שכשכש בזנבו. הוא התיישב על ספסל והתנשם עמוקות. חזר למה שאירע לו במשך היום. לריב הקשה עם גרובר. יכול היה לשמוע אותו גועה בצחוק שנטף מתוכו כמו פרצי מים מנחירי כלב ים מיד אחרי שטרק את השפופרת.
הוא גייס את יואל, דווקא אותו, למשימת הפינוי של זוג ניצולי השואה מהכוך בתחנה המרכזית. כאילו לא ידע. שנים השתעשע ברעיון לבנות מִתקן עינויים מצויד באביזרים הולמים במרתף ביתו.
במשרדי הפיקוח העירוני עדיין הבהב אור. הוא חייב, אבל חייב, למצוא מיד מקום חניה מותר. רק זה חסר לו, שהפקחים העירוניים, שהיו מדביקים דוחות חדשים לבקרים על השמשה הקדמית במכוניתו, יגלו את הפולש לתא המטען... ויזעיקו משטרה... וכבר הָזהָ שהוא נגרר בין שני סוהרים עבי בשר לאורך מסדרון אפלולי ומסריח מליזול, מושלך על ספסל נאשמים, פנס מסנוור, ושניים, חוקר טוב וחוקר רע, חוקרים אותו. אחד מגדף וצועק ומאיים, והאחר חברותי ומשדל, סטרסקי והאץ’ כחול-לבן.
מה הסיפור שלו, איפה ההסבר, שיפסיק לעשות מהם צחוק, חכם בלילה, ואותם, לידיעתו, לא עשו באצבע. ואם לא ישחרר במיָדית טיעון שיֵשב טוב על האוזניים שלהם, וידבר ישר ועל השולחן, הם יטילו אותו לתוך תא עם רוצחים ואנסים, ואלה, הו, אלה כבר ידובבו לו את הצורה. מוטב שיחתום על הודאה בנסיבות מקילות, כדאי שיסגור כבר עכשיו עסקה, והם יתחשבו, שיתף פעולה וכל זה, ואולי אפילו ימליצו על סעיף קל מחטיפה, שהעונש שנקבע בחוק בגינו הוא שבע שנות מאסר. שבע שנים עם רוצחים ועם נרקומנים ואנסים! לכאורה חייב היה לעשות משהו בנדון. לכאורה. אלא שלא ידע מה. בעולם שלו הכול לכאורה, כדרך שמשפטנים מתנסחים במעין תפיסה פוסט-מודרניסטית של המציאות. הוא לכאורה, והכפוּת לכאורה, והבית, ושלומית. ואפילו הכיכר שעמד מולה.
הוא העיף מבט נוסף אל הדירה. עדיין היתה חשוכה. נכנס למכונית, עשה כמה סיבובים סביב הגן, ולבסוף נתקע באותו מקום ממש.
וכשנכנס לדירה סוף-סוף מצא את שלומית שוכבת בצד שלה במיטה הזוגית ופותרת תשבץ היגיון של מוסף “הארץ”. מאז התאונה שלומית פותרת המון תשבצים. לרוב לבדה, לפעמים בסיוע שלו. כמו עכשיו, כשקולה בקע מהחדר הפנימי: “תגיד, מה זה ‘ברק ברח בתשבץ של בתיה גור’?”
“רצח בשבת בבוקר,” ענה, ונעמד על סף חדר השינה. פניה של שלומית היו חבויים מאחורי העיתון. “שלומית, את בסדר?”
“זה מתאים בול,” הפטירה בהפתעה והנהנה. איך זה חמק ממנה? יואל אמר שזה קורה, ושאל אם היא צריכה משהו. “רק שתשאיר אותי לבד,” ענתה בקול קשוי מעט.
הימים שלהם היו שותקים. בעיקר הבקרים. שלומית היתה מתעמלת, מתקלחת ומתאפרת. הוא היה ממתין שתצא לעבודה ומזדחל לחדר האמבטיה. שם היה שואף את ריח גופה, חם ומבושם, מציץ במראה ומבקש לתקוע לעצמו בוקס בפרצוף. בוקר טוב! בוקר אור! יום טוב! מאז ילדותו הוא שונא את הבקרים. בקע מהם קולו של מיכאל בן חנן מהתעמלות הבוקר, שרירי ותפוח מאופטימיות תמוהה.
גם עכשיו דידה לחדר האמבטיה, ובחן בקפדנות את פניו במראה. חש צורך עז להשוות אותם לפני הכפוּת במכוניתו. נדמה היה לו, אולי בשל האור הקטן בתא המטען, שפני הכפוּת עשויים מסמרטוטים. הלחיים מכוּוצות לשקעים, העיניים המקומטות תחובות בארובות. הזר שכב בתא המטען כמו דחליל מפורק. יואל מישש את לחייו בידיים מזיעות, לפת את הלסת ולחץ על הרקה.
לרגע חש הקלה. אצלו לכאורה הכול יושב במקומו. מה שהבדיל בינו ובין האיש הכפות היה רב לאין שיעור ממה שחיבר.
הוא נרגע מעט, יצא שנית למרפסת וצפה במכוניתו. זו עדיין עמדה שם, במקום האסור. הוא נרגע מעט, שקע בכורסה שהציב שם זמן רב קודם לכן ונזכר בתאונה. אם אכן היתה זו תאונה. מתי ידע? מתי ידעה שלומית? זמן רב חלף, והחידה עדיין לא פוענחה.
שניהם הסתירו את התאונה מחבריהם, שמרו על ערירותם כמו על בן לא חוקי. לא, להם אין שום עניין בצאצאים. לעולם מחורבן שכזה אסור להביא צאצאים. הם מעדיפים למצות את חייהם וכיוצא באלה גיבובי מילים. ורק כשהיו נוסעים לבדם במכונית היה עולה שקט מהמושב האחורי הריק.
גרובר היה מתגרה בהם. היה מכנה את יואל “מבוי סתום מבחינה גנטית”. הם שמרו על זכות השתיקה, וכך העצימו את ההתלחשויות והרינונים סביבם. שלומית עשתה משמרות כפולות במחלקה לטיפול נמרץ. שם דיברה רק במצבי חירום. יואל הסתפק בשיטוטים ליליים בברים. נזקק להרס ולחורבן כדי לחוש חי וקיים.
הוא נעץ מבט אחד בשמים השחורים הזרועים כוכבים, שריצדו כנצנצים זולים ביריעה המתוחה. לבו התכווץ מכאב. בראשו חלף מעין משפט גיאומטרי. המשוואה היתה מפתיעה: “המרחק לשמים מתארך, המרחק לאדמה מתקצר. החלל מתפשט ואני מתכווץ.”
מי יודע, אולי אחרי תקופת יובש ארוכה, לפתע פתאום, הגיחה שורה ממקום מחבואה. פעם, לפני שנים, פרסם שירים מבטיחים בירחון שירה מוערך. ההבטחה נותרה אבל השירים נגנזו.
ושוב נדד מבטו השמימה. בחצות הלילה, התנגנו המילים במחשבתו, בצאת הכוכבים... הוא שב והיה ילד שמנמן, בן תשע, עשר, משַחֵק מחבואים בחורשה. הוא עמד ליד עץ, טמן את פניו בגזע וספר אחת, שתיים, שלוש - עד עשר. וכשהסתובב לאחור הכול נשאר כשהיה. פיסות השמים נותרו מטולאות בעלוות עצים שפיזרו מחטים על השבילים. וריח השרף. חבריו ריצדו במרחק, נגלו ונעלמו, הבליחו וגזו בהשתברויות אור. המשחק היה בעיצומו.
הם המתינו במחבואיהם לרגע אחד של היסח הדעת אצלו שיזניק אותם ממקומותיהם, ואז ישעטו ויחלפו על פניו ויקישו על גזע העץ. והוא יפסיד.
שלומית הכריזה בקול שהיא מכינה קפה. יואל השתרך בעקבותיה למטבח. שערה הבלונדיני היה פרוש על כתפיה כרשת הסוואה.
היא הסבה את הפנים לעברו. עיניה הבזיקו רתיעה וריחוק. עור פניה היה שחמחם, ומין מתיקות היתה משוחה עליו כציפוי דבש.
שפתה התחתונה היתה תפוחה מעט, מסבירת פנים, ושפתה העליונה הדקה היתה משוחה באודם טבעי.
הוא סיפר לה על הריב שפרץ בינו ובין גרובר, אבל היא התייחסה אליו בסלחנות. מאז הכירה ביניהם הם רבים ומתנצחים ומתכתשים. על חוקים ומשפטים, על פוליטיקה וחברה, על ספרות, שירה, סרטים וכל השאר. למעשה, הריב הראשון ביניהם פרץ מיד לאחר שהכירו, בהפגנה בקמפוס נגד הממשל הצבאי. יואל הזמין את שלומית לקפטריה, גרובר הצטרף, ושלושתם עזבו את המפגינים והשתרכו על כר הדשא בדרך לספרייה הלאומית. יואל דיבר על המדיניות האכזרית שהנהיגו המהגרים הלבנים נגד שבטי אינדיאנים באמריקה.
“החזירים הקפיטליסטים טבחו באינדיאנים בניגוד גמור למערבונים הכוזבים והמלוקקים של הוליווד. הכובשים הלבנים גזלו את אדמותיהם, הרסו אוהלים, גירשו נשים וילדים משטחים פתוחים לשמורות מוקפות גדרי תיל. הלבנים מחקו את זהותם.
במציאות ובלשון. ללבנים היו פנים, הם היו חיוורי הפנים, בעוד שלאינדיאנים נותר רק עור, אדומי העור. נשמע מוכר, לא? בדיוק כפי שהממשלה המהוללת שלנו דוחקת את הערבים למשולש צר.”
הוא אמר את הדברים בטון מתון. הוא לא שפט ולא כעס, ואפילו לא מחה. שמר על מרחק ביטחון. מעגלים כלאו אותו, מעגלים היו כרוכים כלאסו סביב צווארו, מעגלים משפחתיים, זוגיים ואישיים, ללא הבדל דת, גזע ומין. מרים אמו סיפרה שכשהיו משחקים בגן הילדים גולם במעגל בחר הבן המרחף שלה לעוף אל מחוצה לו.
ילדים אחרים היו צוהלים כששרו במקהלה “עוגה, עוגה, עוגה”, אבל יואל היה קופץ את פיו ומחריש.
מרים היתה מודאגת מכישוריו החברתיים הדלים. פנינה הגננת העידה בדאגה שהיה פורש לשעות ארוכות מחברת הילדים ונעמד לבדו ליד החלון הפונה לרחוב. שם נשאר תקוע גם בהפסקות הגדולות. הוא לא שעט לחצר ולא שיחק תופסת או חמור גרם.
ביום ההולדת האחרון שחגגו לו בחוג המשפחה קנתה לו מרים תוף חדש במתנה. מאז היה עולל פרק את כעסיו בחבטות על סירים ומחבתות. המוזיקה שלו היתה “תוצרת בית”. יואל הסיר את נייר העטיפה הצבעוני בעיניים מרשרשות ואחר-כך החל לתופף תיפוף עדין, בכרית המקל, כמעט ברחש. הוא עצם את עיניו ושר בקול עצוב, “נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום. לשבת, לקום. לשבת, לקום. לשבת ולקום.”
גרובר התקומם. יואל מתעלם לגמרי מהבדל אחד יסודי:
האינדיאנים מעולם לא היוו איום קיומי ממשי על המתיישבים הלבנים באמריקה. הם לא היו מוקפים מדינות עוינות שלא הכירו בהם ואיימו לזרוק אותם לים. “דחיל רבק, יואל,” אמר, “הפעם ממש הגזמת.”
באותם ימים דבק גרובר בהשקפת עולם שאפשר לכנותה “היסטורית-זואולוגית”. בעולם החי, בכל עדר ובכל קבוצה, נבחר זכר לשליט הקבוצה, זכר אלפא, וכל היתר הם נתיניו. והרי זה חוק טבע התקֵף גם בעולם האנושי: הזכר השליט מתעלל בחברי הלהקה בעיקר לתכלית אחת - הצורך להוכיח ולבסס את שלטונו.
אבל יואל אמר שמדובר גם בעניין תרבותי. המהגרים הלבנים ביבשת החדשה אימצו, כמו שבטי ישראל, את האתוס המקראי של כיבוש כנען. גורל השבטים האינדיאניים נחרץ בגרסה האמריקנית כגורלם של עממי כנען. “כמו שנאמר בכתובים היהודיים והמורמוניים, בירושלים ובסולט לייק סיטי,” הוסיף בלעג מר, “בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החיתי ואת החיווי ואת הפריזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי.”
גרובר, היסטוריון מוחמץ כשהוא לעצמו, סיפר איך ביקשו המורמונים לקנות את רשימות הנספים בשואה, שישה מיליון שמות, כדי לצרף אותם לכנסייתם אחרי מותם. נציג בכיר מטעמם ניהל משא ומתן חשאי עם הנספח הכלכלי בשגרירות ישראל בוושינגטון. בסופו של דבר עלה המשא ומתן על שרטון. הצד הישראלי היה מוכן לעסקת חבילה, ולא לעסקת חליפין אישית.
כלומר, להעביר את כל השישה מיליון כגוש אחד, אבל בלי שמות ובלי פרטים מזהים.
“האדם הישראלי לוקה בעיוורון סלקטיבי,” ציטטה שלומית בקול רך משפט מודגש מ”הנידון”, מאמרו השבועי של אורי אבנרי בגיליון “העולם הזה”. יואל וגרובר התבוננו בה בעיניים פקוחות והסכימו עם כל מילה בדבריה. לשניהם היו ביטחון ויוהרה של ברוקרים מצליחים בבורסה של שוק הסחורות העתידיות. זה לא מנע ממנה לתנות אהבים עם יואל כבר בלילה הראשון להיכרותם.
לעצב שלו היה ריח קינמון שלא יכלה לעמוד בפניו.
מן המטבח שמע את נהימותיו של רכב הגרר ויצא אל המרפסת.
וכשהסתלק הרכב, ואתו מכוניתו, פנה לאחור והאזין. שלומית היתה שוב בחדר השינה. הוא כיבה את האור במרפסת, נטל את הטלפון הנייד, העביר אותו ממצב של צלצולים לרטט והלך אליה.
הוא התבונן בה כששלפה מתוך מגירה תחתונים וחזייה, הסירה את כתונת הלילה, השתהתה רגע, ואז התלבשה. הנוכחות שלו בחדר היתה כמו נוכחות השידה. מוכרת ודוממת. כמה זמן זה עוד יימשך? כבר עבר זמן רב מאז התאונה, והם לא החליפו עליה מילה. מה שאירע באותו לילה גורלי, אחרי חצות, בצומת נחשון נטמן בקופסה שחורה ולא פוענח. ועכשיו הם סופרים את הימים ואת הלילות כך: לפני התאונה ואחרי התאונה. לפני התאונה הזמן היה מחובר.
אחרי התאונה הזמן נקטע. כמו יד כרותה, ככף רגל תלושה, כעַין שפוכה. מה שהיו לפני היה מפוזר על הכביש שבור ומנופץ. כיסאות תלושים, מפת דרכים קרועה, מטפחת וחפיסת סיגריות מעוכה.
שלומית התאוששה ראשונה. זמן מה אחרי שהשתחררה מבית- החולים חזרה לעבודתה, אחות במחלקה לטיפול נמרץ. לאט-לאט התהפכו אצלה היוצרות. המחלקה לטיפול נמרץ הפכה לבית, ולהפך, הבית הפך לחדר טיפול נמרץ. לכאורה התגברה על האובדן.
בניגוד גמור לו, שנשאר תקוע בתעלה ליד הצומת. הספֵק הארור, מה בעצם אירע בתאונה, לפת אותו בטלפיו. שבעה חודשים חלפו מאז המסע לספארי. שלומית הרתה לו בן אחרי ציפייה של שנים רבות, אבל האור הטוב בעיניה היה מתעתע. חיידק אלים השתחרר והספק חירר אותו ככברה.
אז גם הופיעו אצלו הסימפטומים הראשונים של מחלת הנעדרים, קדחת האי-קיום. שניהם עקפו בזהירות את אזור התאונה, חולפים על פני החדר השלישי ומתעלמים מקיומו. החדר הקטן, המסודר והריק, ניצב כראיה מרכזית וחותכת בין חדרי השינה הנפרדים. הם היו חולפים על פניו באישונים כבושים ובעצבים חשופים. מעולם לא חצו את הסף. אחת לכמה שבועות היתה שלומית מורידה את המפתח שהיה קשור בשרוך לצווארה ומושיטה אותו ליֶלֶנהָ, עוזרת הבית, בלי לומר מילה. ילנה היתה מאבקת את העריסה, ואת הלול ואת מדף הצעצועים, ויוצאת מהחדר בעיניים רטובות. העיניים שלהם נותרו יבשות.
ריח צח ומעומלן של החמצה עלה מן המצעים המכובסים. יואל נשכב בבגדיו לצדה של שלומית ועצם את עיניו. הוא התקשה לנשום. ביקש לטלטל אותה, לעורר אותה, לשבור את השתיקה.
למצוא מילים. הוא התקרב אליה ונשם את ריח גופה. זה הדבר היחיד שהתירה לו לקבל ממנה. ריח גופה. הוא רצה ללטף את שערותיה, וכבר הושיט את ידו לעברה, אבל שלומית הצטנפה ונחרה. הזמזום היה בלתי נסבל.
הזמן ביניהם היה מקומט. זאת היתה הזוועה האמיתית. לא הסיוטים, לא חלומות המרדפים שבהם היה נס על נפשו מפני צללי אדם, לא הפגיון שהיה נשלף מקפלי הלילה כמו מתוך כיס נסתר בגלימה שחורה. הוא התהפך על המצעים. שנתה היתה קצובה ורגועה, אבל הנחירות היו פרועות. קול פנימי צפר מתוכה כשהתרחקה ממנו לעבר אופק חלומותיה. הוא לחץ קלות על אפה וניסה להחריש אותה, אבל מגע התרועה לא שכך. שנתו נדדה. הוא עצם את עיניו ומנה בלחש נשים שידע בעבר. את רובן שכח. לעובדה ששכב אתן היה משקל של לחיצת ידיים חטופה. איזו אירוניה! לכאורה היה ידוע כגבר של נשים, אבל הנשים שידע מעולם לא היו שלו. הן השתמשו בו לצורכיהן בה במידה שהוא השתמש בהן לצרכיו. לפעמים היתה ניגשת אליו אישה במקום פומבי ונוהגת בו דרך קרבה. הוא לא זכר אותה, והיה נתקף מבוכה. שנים השלה את עצמו שהוא כובש נשים, מעין גרסה מקומית של קזנובה, ולא השכיל לראות שהן כובשות אותו. בָּריק שבו חי היה המין המזדמן הדרך היחידה שהכיר לשכך את פחדיו. גם אדם הראשון ידע את חוה רק אחרי שנחשף בעירומו.
שלומית לא היתה מפוענחת לו. זה היה סוד הקסם שהילכה עליו. הוא מעולם לא השלה את עצמו שיצליח לכבוש אותה כפי שנהג להשלות את עצמו באשר לכל הנשים האחרות. פעם, באותה חוברת שבה פורסמו לראשונה גם שיריו, קרא שיר של משוררת אוסטרית. היא כותבת לאהובה בערך כך: יכול אתה להקפיץ חלוק נחל על פני המים ככל שתחפוץ, להריץ אדוות ככל שתחשוק. רק את לבי הנח לי. זר הוא לך. ומוזר.
במובן זה מצא את אשת חלומותיו. שניהם יכלו לחיות בזוגיות רק בתנאי שהזרות תמשיך להתקיים ביניהם. זוג בודדים. הקשר ביניהם היה של יחסים בילטראליים בין שתי מדינות ריבוניות:
תחנות גבול וגדרות תיל ושוטרים מפטרלים עם כלבי גישוש בשטח ההפקר. שתי מדינות סמוכות ונפרדות, עם תחנות מכס ודרכונים.
לעולם לא פדרציה, או חלילה איחוד.
הריחוק שהיה מלַווה את יחסיו עם נשים הקנה לו, למרבה הפתעתו, כוח עליהן. פעל כאן מעין חוק פיזיקלי של הנפש: ככל שהתרחק מהן כן גברה משיכתן אליו. ככל שהעלים את עצמו מעיניהן הבולשות כן התערטלו לפניו. כך היה עם כולן - חוץ משלומית. זו הפכה את עצמה לאלבניה. סגורה ומסוגרת מכל עבריה.
אבל הלילה פרץ משהו מתחת לעורם.
בלילה הם מגיחים מרבצם. שקופים כרוח הם נעים ברחובות העיר, חגים בכיכרות, מתגנבים לבתים, נבלעים בחדרי מדרגות, מרחרחים דלתות, מסתננים מתחת לסף, נוזלים מקירות, נושרים מתקרת החדר על מיטתו. הם מושכים את השמיכה מעליו, מדגדגים את כפות רגליו ומשדלים אותו לצאת למסע בלשון משוחה בנופת שדים.
כמוכה ירח הוא מושך את גופו מהמיטה, כבחלום בהקיץ הוא זורק מכנסיים, חולצה וגרביים על גופו, כבהזיה מתיז מים על פניו מול המראה הקטנה באמבטיה, במעין עילפון נועל נעלי התעמלות ונשרך בעקבותיהם אל עובי הלילה. בחלונות פתוחים, במוזיקה מחרישת אוזניים, במהירות של מאה עשרים, מאה ארבעים קילומטרים לשעה, הוא חורש את הכבישים כדי לזרוע מוות.
ולקצור. חולה הגה שהתמכר לנסיעות סהרוריות על פי תהום, לשריקת גלגלים ולרוח נושבת קרירה, נרקומן מכור לסכנה וללחיצה על דוושת הבנזין. בכל הכוח. עד שמד המרחק היה מתחכך באדום. זה היה מהפנט. הוא נהג על הסף.
מה לא אמר לעצמו ברגעי הפיכחון? במי לא נתלה? זו הרי היתה מדיניות האדמה החרוכה שהשליטו הרוסים במלחמותיהם עם נפוליאון והיטלר. לפני שיפלוש הברברי וישדוד את ארצם, העלו במו ידיהם אש בבתים, הציתו אסמים ושלחו אש בשדות.
לפני שיסתער הכובש ויהרוס ויסתום, הרעילו בארות והשאירו אחריהם רק אדמה חרוכה. אבל בבקרים, כשהפיכחון היה מתחכך בגרונו כצרבת, שוב לא ידע דבר.
כמעט הצליח. היו לילות שבהם התחכך פגוש המכונית במעקה בטון. שלוש או ארבע פעמים נרדם על ההגה. איכשהו, תמיד ברגע האחרון, היה מתעורר. מוטב להפסיד רגע בחיים מאשר חיים ברגע.
מוטב להיות חכם מאשר צודק.
על השולחן במטבח היה מוטל צרור המפתחות של שלומית.
מעולם לא פשפש בצרור שלה. לא ספר ולא מנה ולא בדק איזו דלת הם פותחים ואיזו נועלים. הצרור היה מונח על השולחן קמוץ כאגרוף והמפתחות השתלשלו ממנו והצביעו באצבעות מתכתיות על מקומות אחרים. בית-החולים. המחלקה לטיפול נמרץ. בית הוריה, אולי דירה סודית, תא דואר בזהות בדויה, ואולי קן אהבים.
לרגע התעכב במסדרון וניסה לדלות מהצרור את מפתח מכוניתה, אבל אז חש בטפיחה קלה על גבו. הוא פנה לאחור. בני החבורה האיצו בו ללא מילים לקום ולעזוב מיד את המקום. נסיעה ארוכה ממתינה לו ולהם.
מכוניתה של שלומית חנתה בחניה, ממש בפתח הבניין. בני החבורה הצטופפו במושב האחורי. יואל התניע את המכונית, ורגע לפני שהכניס את המוט להילוך אחורי שלח מבט פרידה למרפסת.
האור היה דלוק. נראה ששלומית התעוררה. הוא חייג הביתה. “כן,”
אמרה בקול צרוד. תמיד היה לה קול כזה, קצת לחוץ, כשענתה בטלפון. הוא אמר שיצא לעיר ולא ברור מתי יחזור. “תעשה חיים, יואל,” אמרה בקול רך.
אחד מבני החבורה רכן אל המושב הקדמי ולחץ על לחצן ברדיו.
מתוך המקלֵט בקע שיר: “ראיתי ציפור רבת יופי./ הציפור ראתה אותי./ ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד,/ עד יום מותי.”*
* מתוך השיר "ציפור שנייה" מאת נתן זך, "כל החלב והדבש", עם עובד.
יואל בחן את פני הנוסעים במראה הקטנה, אבל לא ממש ראה אותם. רק מעין השתקפות. עננה קטנה חלפה במראה.
“לאן?” שאל, אף-על-פי שידע. “לבר של מיכה.” עם תרופות משככי חלומות שאפשר לבלוע חופשי, עם עלמות לבושות גופיות ששואלות מה תשתה, רוצה חיזוק ואחלה, מותחות את ידיהן לאחור ואוספות שיער ופותחות את דלתות נשיותן בבתי השחי. לבר של מיכה עם “הצעירות”, עוצמה שהיה אפשר לנשום דרך העיניים והנחיריים. עם מוזיקה אירית רועמת באוזניים, עם אלכוהול, חשיש וטעם פירות ים.
ואז עלה לחשה של המקהלה מר כלענה. והבעיה היתה שהם צדקו. יואל אכן חש כתולעת אדם - יצור רירי, מתפתל, איש בלי חוט שדרה. רמייה.
“בואו ניזרק,” לחש כמעט בתחינה למראה הקטנה. “מראה, מראה, בואו נמחק את עצמנו.”
המאורה היתה עמוסה. לא היה מקום פנוי על הבר. מיכה ישב ליד האקווריום והאכיל דגי נוי בפירורי חשיש. הוא הציע ליואל שכטה. זה אמר, “בשמחה.” ובלבו הרהר: בשמחה, כל מה שיכול לעזור לו להימחק. כל דבר שיפריד בינו ובין העצב, כל מה שיחריש את זעקתו.
מיכה צעק ללוֹרֵיי שתניח רצועה מספר חמש בדיסק של שירי אירלנד. וכשפרצה המוזיקה בתזזית במסדרון המאורה, כשהתנדנדה המוזיקה, ספוגה אלכוהול, במעברים הצפופים בין השולחנות העמוסים, צעק מיכה בפנים סמוקים, “יותר ווליום, יותר ווליום!”
לוריי עמדה על קצות אצבעותיה ובתנוחה של רקדנית בלט שלחה יד לעבר המערכת והגבירה את הווליום. היא התמתחה וגילתה את חלקת בטנה, מתוחה ושזופה.
“אפשר לשתות משהו במקום הזה שלך?” נהם יואל לעבר מיכה ונשפך על הבר. הקוקטייל התחיל להשפיע עליו. אחרי שתי בירות וחמש דאבל ויסקי הגיע למקום הנכון. קצת מרחף, קצת מטושטש.
מיכה דיבר אליו, גם אחרים דיברו - הוא לא שמע מילה. המילים אבדו בהמולה הגדולה אבל ההכרה לא נמחקה. עדיין לא. בין סיבובי האלכוהול והסמים המשיך העצב לדגדג אותו בקצוות.
הוא הזמין עוד צֵ’ייסֶר של גֵ’יימסוֹן. זה עזר קצת. התיעוב שחש כלפי עצמו, הבחילה, רפו מעט. השממית השחורה שלפתה את בטנו מאז הביקור אצל הקצטניקים בבוקר הרפתה מעט מלפיתתה.
בפעם הראשונה מאז ברח בבוקר מהכוך של ניצולי השואה בתחנה המרכזית יכול היה לנשום.
האוויר במאורה היה מעופש, כמו שצריך, ספוג עשן ג’וינטים, רווי אלכוהול, מלא משככי כאבים. היתה בו ארומה שהפכה אותו מסתם מקום ששותים בו לבר, למאורה. מיכה ליווה את המוזיקה במחיאות כפיים, וסביבו התגודדה חבורה של חיות לילה ששאגו בגרונות ניחרים. יואל בהה בהם וגיהק גרפץ וחצי.
לבסוף נשארו רק שניהם. מיכה ויואל. בני החבורה פרשו עם המבלים האחרונים. לוריי מנתה את הפדיון, מוקפת עלמות שפיהקו והמתינו לרגע שבו יסגרו את הבר. הן נעצו במיכה מבטי תחינה, אבל זה צעק שימלאו לו את הכוס בקוביות קרח ויחזקו אותם בעוד סיבוב. דאבל בלנטיין. מיכה היה מכור לקוביות קרח, והיה מפצח אותן בשיניו כאגוזי פקאן. “לחיים,” אמר יואל, ומיכה צרח שיואל רוצה עוד סיבוב ומה קורה במקום המזוין הזה ששום דבר לא דופק בו! כבר לפני חצי שעה - לפני חצי שעה! - הוא ביקש שיכינו לו שכטה!! לוריי מלמלה, “בתנור, הג’וינט בתנור.” אבל מיכה צעק, “תפסיקי לדבר! תפסיקי לדבר או שאני אפטר אותך!!” וחיוך טוב לב נשפך על פני הירח שלו.
מיכה דיבר ובראש של יואל שקשקו קוביות קרח.
“ברגע המכריע כולנו בוחרים בחיתולים אקסטרה לארג’, יואל.
כולנו בוחרים בכיסא גלגלים, בקתטר, בעוד יום, בעוד שעה, הו, יֶה - העיקר שנמשוך. עוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה. שמונים, תשעים.” כך גיהק, ובעוד פיו מתנדנד על המילים השתטח על הבר ונרדם.
לוריי הרימה את ידיה והתיישבה לצדו של יואל. היא השתרעה בפישוט ידיים על מעקה הבר, וברווח שנוצר בין שיפולי גבה למכנסי הג’ינס נחשפו קצוות רקומים של תחתונים לבנים שנדמו בעיני יואל לאגרטל שהכיל את פרח גופה. משהו נצבט בו. מה קרוב המרחק ביניהם וכמה רחוק ובלתי נתפס. היא שחקנית צעירה בהופעת בכורה, ואילו הוא זקן היושב לבדו בתא לחשן ומבקש להעלות את המחזה אחרי שהמסך יָרַד. “העיניים שלך מה זה אדומות,” אמרה בקול שוקו חם וצמצמה את המרחק בין הזרוע שלה לשלו. רוח נעימה הרעידה את קצות השערות שהזדקרו כאנטנות רגישות. הוא נזכר בציפור רבת היופי ועצב מתוק מילא את גרונו. לוריי חככה את הכתף שלה בשלו והכריזה שכבר מאוחר.
יואל חייך אליה במבוכה, כמי שנתפס בקלקלתו.
זה לא בא לו בקלות. נדרשו לו עוד כמה סיבובים עד שהגיע לארץ המחוקה. מהבר של מיכה הם עברו לגַמבַּרינוֹס, ומשם לבר הרוסי בתחנה המרכזית הישנה. הם שתו כמה סיבובים נוספים ומיכה הכריז בקול אבוב שהוא סוגר את הלילה. יואל עזב זמן מה אחריו. כשיצא אל התחנה המרכזית קידם את פניו חושך מצרים.
הוא מעד על משהו. השתטח על הארץ. מישהו עזר לו לקום. והוא הלך סחרחר אל מכוניתו והחל לנסוע בה באיטיות לאורך התחנה.
צמוד לאחד הרציפים השוממים טופפה אישה כהה על עקבים גבוהים בהליכת ג’ירפה. היו לה גרון ארוך ונטוי קדימה, גוף חטוב וארוך ושיער מקורזל שהיה צבוע בבלונד בקודקוד. כשהבחינה בו האטה את הליכתה והטילה צל ארוך על הקירות. מתוך המבנה הנמוך ששימש בעבר מִנהלת התחנה ועכשיו עמד נטוש וחשוך עלה רעש מוזר, מעין יללות ושאגות שהדהדו במכונית. יואל נזכר בטיול לספארי שעשה עם שלומית בקניה, ונרעד. על גדות אגם טורקנה, בין עופאי העץ, ריצד והבליח היצור, ופלש לאוהל שבו הסתתר יואל וכמעט טירף את דעתו. ועכשיו, באישון לילה, בתחנה השוממה, הקולות מתגברים. נמר שחור מתרוצץ בכלובו מקצה אל קצה, קצר רוח, נחיריו מתכווצים ומתרחבים, גופו נמתח, אוזניו מזדקפות ודעתו יוצאת דרך הסורגים כשהוא מרחרח את ריח הג’ונגל האבוד.
יואל האט, והמכונית זחלה כמקק שחור בין הרציפים הריקים.
הוא נסע לאורך הכביש הפנימי בחלונות סגורים, כבטיול ספארי.
גדרות הברזל שהיו מיועדות לנוסעים החלידו והשלטים שסימנו את יעדי הנסיעה - “ישיר לירושלים”, “אקספרס לחיפה” - התנדנדו תלושים ונחבטו זה בזה. בין הרציפים הריקים התרוצצו צללים. בקרנות רחובות חשוכים, במפשעות המטונפות, בביבי התחנה, הבהבו עיניים אדומות. פה גדול ומורעב הסתתר בעלטה.
אור קטן בקע מבית-הקפה הפינתי, סמוך למקום שבו היו בעבר תחנות החאפרים. ליד שולחן קטן ישבו כמה פליטי לילה ובהו בעיניים טרוטות בטלוויזיה שחור-לבן שפלטה מוזיקה ערבית רועשת. יואל חמק ממבטיהם הסקרניים והקיף את התחנה בנסיעה איטית. באחת החצרות התכופף צל אדם במכנסיים מופשלים והתנועע מאחורי גוף אישה. מהחצר האפלולית עלה ריח של שמן שרוף. הרעש גבר, הצווחות, אלוהים, הצווחות! כאילו טלטלו יצורי לילה את סורגי הכלובים בבניינים המוזנחים והרקובים שבהם הם כלואים, בסחי חייהם, וביקשו להימלט משביים.
יואל הכניס להילוך אחורי, עשה סיבוב פרסה וחזר לזונה. היו לו בקשות מסוימות, אבל לא היה לו די כסף למלא אותן. בת זוגו הציעה שייסעו לכספומט. יואל הסכים. היא נכנסה למכוניתו, שׂיכלה את רגליה ונעלה את רצועת הביטחון. היה משהו מאופק באופן שבו ישבה לצדו של יואל כשעשו את הדרך מדרום העיר לצפונה. היא הציגה את עצמה: קוראים לה “ריטה”. והחרישה.
יואל נסע ונסע, עד שמצא את עצמו עומד מול כספומט בכיכר המדינה. הם רכנו מעל הכספומט. יואל תחב את כרטיס האשראי שלו לחריר אבל הכרטיס נבלע. ריטה, שעד אותו הרגע התחככה בגבו, התנתקה, פשפשה בארנק מרוט, שלפה מְכָל קטן וריססה את עיניו בגז מדמיע. ונעלמה.
שלומית אספה את יואל מהרחובות. אמנם היה לו חדר במעונות שחלק עם סטודנט מעיירת פיתוח, והיה גם המקלט בחדרו של גרובר, אבל בסופו של חשבון היה חסר בית. אם לא בפועל, לפחות בתחושה. מהדורה מצונזרת ומרוככת של חורבן בית ראשון. הוא לא התאבל. חסרון הבית מילא אצלו צרכים עמוקים ולא מפוענחים.
שלומית קבעה לא אחת שהוא מכור לטריפ הזה של היעדר בית, שהוא נרקומן של ניכור, שהוא נזקק נואשות לחוסר ביתיות. מכל מקום, באותם ימים העביר יואל את רוב זמנו הפנוי בבית-הקפה השכונתי. הוא אהב לשבת לבדו בשולחן צדדי, ליד חלון שהשקיף אל רחוב, או בפינה מרוחקת בחלל הפנימי. להיות מוקף רחש של פעילות ובה בעת להיות בודד בגוף רבים. הדיבורים של הרוב, כך חש, הרקיבו את מוחו. בית-הקפה, שבינו לבינו כינה “בית- האמנים”, היה תוסס ומבעבע, מתרחב בשעות הבוקר המאוחרות, מתכווץ בערבים ומתנפח בשעות הקטנות של הלילה. תערובת של מרצים וסטודנטים, אמנים מתחילים ואמנים מסיימים, תלושים וחסרי בית, אנשי לילה ועולם תחתון. הכניסה היתה לקיצוניים בלבד. ימין ושמאל, מצפ”ן ולח”י. הייד פארק במהדורה ירושלמית.
יהודים, עברים, כנענים, חרדים ומתפקרים, קומוניסטים.
בולשוויקים, לניניסטים, טרוצקיסטים ומרצים שמאלנים בשנות השלושים המאוחרות שלהם, רובם מבצלאל או מהפקולטה למדעי הרוח, ובעיקר מהחוג להיסטוריה.
שלומית היתה מגיעה לבית-הקפה מבית הוריה בשכונת רחביה.
זה היה בית אבן מרווח, מוקף חצר גדולה ובה שביל מרוצף באבנים קטנות ועצים מהורהרים. היא היתה בת זקונים במשפחת אקדמאים.
אביה בועז לימד מתמטיקה באוניברסיטה. אמהּ דבורה היתה ביולוגית. שניהם היו ילידי הארץ, דור שלישי לחלוצים. הסבא הגדול אלימלך ייבש ביצות. כפות ידיו היו קשות כאבן. אלימלך האריך ימים ושלט במשפחתו ביד רמה. האידיאולוגיה שהשליט במשפחה היתה, במילה אחת, מפא”יניקית. המפלגה והמדינה וחזון אחרית הימים. שלומית היתה הנכדה החביבה על אלימלך, אף- על-פי שמאז ילדותה בעטה בעקרונותיו. כשהיתה בת חמש-עשרה הסתובבה ברחוב עטורה שיער סגול וציפורניים שחורות. באותו הזמן התנהלה תנועה ערה בכניסה הנפרדת לחדר שבו התגוררה.
כשהיתה בת שבע-עשרה עזבה את הצופים והצטרפה למצפ”ן.
בסעודות המשפחתיות היתה מכריזה, בעיקר באוזני אורחים נכבדים, שהמדינה פאשיסטית, הציונות - גזענית, החלוצים - מנשלים, וחוק השבות - חרפה אנושית.
האורחים ההמומים ובני משפחתה היו תולים את עיניהם באלימלך, והלה היה פורץ בצחוק רועם ומוחא כפיים, קורא בראבו ומבקש הדרן. סבא אלימלך היה מנקה אחריה. שלומית היתה המיזיניק שלו.
בניגוד לה, שני אחיה הגדולים דווקא מימשו את הציפיות.
האחד היה לאגרונום במקצועו ולמזכיר סניף המפלגה במשלח ידו. האחר למהנדס תחבורה ולחבר מועצת העיר. שלומית התמרדה. ציפו שתהיה מדענית, בעיקר אמהּ, שתפרוץ דרכים חדשות. שתרכוש שֵם ויוקרה בינלאומיים, שתגייס קרנות מחקר.
אבל היא מאסה בלימודים העיוניים, או בלשונה, “איבדתי את אמוני במילים”. כשהודיעה לאמא שלה שנרשמה לבית-ספר לאחיות, היא השתוללה ועקצה אותה במילות ארס, “פחדנית! פחדנית!” המילים הרעילו אותה. דבורה היתה קוראת לה כך כשהיתה ילדה כל אימת שהתקשתה למלא אחר ציפיותיה.
היא הציעה ליואל לחלוק אתה את חדרה. אבל הוא אמר, “ממש נסחפת.” הוא חייב לשמור על פרטיותו, לחיות את חייו בגוף ראשון יחיד, להישאר חופשי, וכיוצא באלה. נשים, מבחינתו, היו מסתננות שתמיד ניסו להבריח גבולות. היא סיננה לעברו, “בוגד, בוגד ארור ועריק מחורבן, זה מה שאתה!” אבל הוא לא התרגש והאשים אותה שהיא משתמשת בו כבבול עץ במדורה שהיא רוצה להבעיר בבית של ההורים שלה. הוא יהיה חומר הבעירה, הגפרור והלהבה. אבל האש הזאת, היה מוסיף במשובת לשון, היא אש זרה עבורו.
בלילה הראשון, מיד אחרי התעלסותם, התרומם מהמיטה ועזבהּ לנפשה. הוא נחת בבית-האמנים ושתה עד אובדן חושיו. היא לא נפגעה. גם היא היתה זקוקה לזמן ולמרחב משלה, ואולי השלתה את עצמה שחייב היה למהול את ריגושו באלכוהול כדי להכילו.
אבל הדפוס הזה ביחסיהם חזר ונשנה. רגע של קרבה גרר שעות וימים של ריחוק. לילה אחד שמעו את אריק איינשטיין שר “אני ואתה נשנה את העולם”. הם ישבו על מיטת סוכנות. יואל הצטרף לשירה בקול עצוב. גרונו נחנק מיובש והשתחרר רטוב מדמעות.
שלומית אספה אותו אל חיקה ולחשה, “שא, שא.” יואל ניסה לומר משהו, אבל המילים הפכו ליפחות. נדמה לה שבאותו הלילה קרא מתוך שנתו, “אמא, אמא.” מה הפלא, כל בני האדם קוראים לאמותיהם אחרי לכתן.
בדמדומי בוקר, בשחר מפציע בין קרומי אור וחושך, חיוור וחמוץ כחלב מקולקל, חזר יואל לביתו. שלומית עדיין ישנה. כתונת הלילה עלתה כמעט עד קו בטנה. רגליה היו לבנות כעצמות יבשות במדבר שטוף ירח. הוא נשכב לצדה ולא חש דבר. לא ניע ולא זיע. לא כלום. התקשה להירדם. שנתו נדדה בין תחנות הלילה בהילוך חוזר. ראשו הסתובב במעגלים בין כיכר המדינה לחצר האחורית בתחנה הישנה שהסריחה משמן שרוף, מהבר הרוסי לבר של מיכה.
הוא עקר לסלון, השתרע על הספה, הזמין בטלפון נשים כחולות מהכבלים. אחר-כך התעורר לקול צעדים כבדים בחדר המדרגות.
בקושי משך את עצמו מהספה הקמוטה והמצחינה כסל של כביסה מלוכלכת ובקושי נגרר עד לדלת הכניסה. מעבר לסף ניצבו שני שוטרים, זקופים ומגולחים למשעי.
“בוקר טוב, קרה משהו?”
הטוב והרע שמרו על שתיקה. הם וידאו שהוא זה הוא ודרשו שיתלווה אליהם למטה המחוז. יואל ביקש כמה רגעים להסתדר ונכנס לחדר האמבטיה. מה שראה במראה היה מעוּות מצחוק.
יותר משלוש שעות חיכה במסדרון תחנת המשטרה על ספסל מול דלת ירוקה. שני מלוויו הורו לו להמתין עד שייקרא פנימה.
באופן מפתיע חש מעין הקלה. כך זה לא יכול היה להימשך. משהו היה מוכרח לקרות. הקירות הצבועים בלבן, הקולות הכבושים מעבר לדלת... אפשר לדמיין שהוא ממתין לתור שלו במעין מרפאה ציבורית לחוק ולסדר. מעבר לדלת הירוקה יושב רופא תורן, והוא יספר לו על חלומות הזוועה שפוקדים אותו, יקיא את סודותיו על השולחן. ואולי תבוא לו הקלה.
אבל אך חצה את הסף השתנה הכול. צעיר ממושקף, שמנמן, שהרכיב משקפיים עגולים על פני ירח מוארים, קיבל את פניו בחיוך. יואל בחן אותו בסקרנות. לא כך תיאר לעצמו בלש בכיר במשטרה. כה שונה מבלשים בסרטי פשע. היו לו עיניים משועשעות, כאילו התייחס בביטול להגדרות הרשמיות, אבל הוא לבש חליפה, היה מעונב והצית מקטרת. הוא פנה אל יואל בנימוס וביקש לשמוע מה בפיו. מאחוריו ניצב אדם מבוגר יותר, דליל שיער וגמלוני, שכרסו בעבעה מעל חגורת מכנסיו כמכסה על סיר רותח. “פקד פינקלשטיין,” אמר הצעיר והצביע על הקולגה שלו בעין מבודחת מעט, ואז הרכין את ראשו ופלט במהירות את שמו ודרגתו.
פעם ועוד פעם מסר יואל את גרסתו, שתמציתה הכחשה גורפת של הגרסה שהוצגה לו. אין לו כל קשר לאיש הכפות שלטענת החוקרים נמצא בתא המטען במכוניתו. נכון, הוא החנה אותה במקום אסור לחניה, נכון, זה מטומטם לעשות את זה כאשר בצד השני של הכיכר הקטנה נמצא הפיקוח העירוני, אבל זהו! הוא? חוטף?! המכונית עמדה שעות רבות ברחוב. כל אחד היה יכול לפרוץ לתא המטען ולהשתיל בתוכו סמים או חטוף. מה?! הם מצאו ממש אדם בבגאז’ שלו?! החוקר הצעיר טרח על ניקוי מקטרתו, אבל הקולגה, פקד פינקלשטיין, געש: מה זאת אומרת אינו זוכר דבר, מי יקנה גרסה סהרורית כזאת? מה הוא חושב את עצמו, בא ועושה להם פה פדיחות! יואל ישב מולם וספר בלא קול עד עשר. ביקש להיעלם בחורשה, כמו אז, במשחק המחבואים, אבל הפעם הקסם לא פעל.
וריח בית השחי של הבהולצ’יק הוציא אותו מדעתו. לרגע התקשה אפילו לנשום, ומשהתעשת החליט להזעיק עורך דין. ברגע שהשמיע את השם המפורש - עורך דין מארֶק גרובר - השתרר שקט בחדר החקירות. רב-פקד איבראהים חנא שמע את בקשתו בפנים חתומים. פינקלשטיין התיז בבוז, “זאת זכותך.”
בפעם הראשונה שגרובר הזמין את יואל לארוחת ערב משפחתית בביתו קנה אורח הכבוד זר פרחים. באותו הבוקר ישבו, כהרגלם, סביב השולחן שלהם בקפטריה של בניין הספרייה הלאומית. יואל הזמין, כמדי יום ביומו, סלט טונה מעורב במלפפונים חמוצים ובקבוק מיץ ענבים עסיס במחיר מסובסד. למנה הזאת הספיק התקציב היומי שלו, שהסתכם בשתי לירות. לירה ועשרים גרוש לסיגריות אל על שטוחות וכחולות, והשאר לטונה, לנסיעות, ולפעמים ל”הארץ”. גרובר שתה קפה ונעץ בו מבטים שקטים. ואז אמר שהגיע הזמן. “הערב תבוא אלינו הביתה ותאכל ארוחה נורמלית.”
שניהם למדו משפטים. שנה ראשונה. הם נפגשו בשיעורים, התיידדו, יצאו לבלות יחד. מועדון בכחוס היה המקום המועדף עליהם. החברוּת התהדקה אבל נותרה מוגבלת. שניהם הציבו גבולות: בלי משפחה וכל השאר. שניהם נצרו סודות. יואל מעולם לא סיפר על אבא שלו. גרובר דווקא דיבר על הוריו, אבל העלים ממנו את קיומו של אחיו הגדול, לוֹלֶק. קודם לכן, אף-על-פי שכבר מלאה כמעט שנה להיכרותם, מעולם לא הזמין את יואל לביתו.
ההזמנה המפתיעה הלחיצה את יואל. המכנסיים שלו היו מקומטים. לא היה לו מגהץ. הוא יצטרך לקפל אותם בדיוק לפי הקפלים על קרש המיטה בחדר שבמעונות הסטודנטים. יצטרך להניח על המכנסיים המקופלים את המזרן ולשבת עליו לפחות חצי שעה. בדמיונו ראה את הוריו של גרובר מסיבים בבגדי ערב מהודרים, על כיסאות בעלי משענת גבוהה, אל שולחן אוכל מעץ מהגוני מלוטש, בידרמאייר, נברשת רחבה משתלשלת מהתקרה ומתנוצצת באור של נטיפי קריסטל, מערכת כלים מהודרת, וילונות מוסלין דקיקים ושיח שקט ותרבותי. כן, הוא חייב לעצור בדרך ולקנות פרחים.
שעה לפני הארוחה כבר היה אחרי מקלחת. בזמן שנותר “גיהץ”
את המכנסיים, לבש חולצה לבנה ויצא מהמעונות. את הדרך עשה ברגל ואצל “דליה” קנה זר פרחים שעמד לבדו בדלי גומי שחור בפתח החנות.
בקומת הקרקע בביתו של גרובר היתה מעלית - כלוב ברזל מחופה בעץ וסורג שמתכווץ ומתמתח על מסילה. יואל נכנס לתוכה ולחץ על שלוש. המעלית גנחה וקרטעה. מעלית מצ’וקמקת. אפשר לכתוב עליה שיר. כשנעצרה בקומה השלישית משך את הסבכה וחמק החוצה. בקומה כולה היתה רק דלת אחת, מאסיבית, מעץ חום. במרכזה היה תלוי שלט ברונזה צהבהבה ועליו רקוע באותיות גדולות השם גרובר. זאת היתה הפעם הראשונה שיואל ראה דלת כזאת. סמכותית ובעלת משקל כמו בסרטים. פתאום הבחין שנעליו מאובקות, ובמעין תגובה לא רצונית ירק עליהן, שפשף את העור בחפתי המכנסיים והקנה להן ברק. רק משהשלים את הכנותיו לחץ על פטמת הפעמון, אף היא מברונזה, וצליל חד ושורקני פילח את האוויר. לרגע התנדנד על מקומו, אבל מיד התעשת והתייצב.
הדלת נפתחה וגרובר עמד בפתח, לבוש מכנסי ספורט ונעול כפכפים. הבטן שלו היתה חשופה. הוא לטש בזר הפרחים עיניים תמהות ופרץ בצחוק אדיר.
“מה זה?!! השתגעת?!”
יואל הפטיר כי חשב שהוא מוזמן לארוחת ערב, “אם לא נפלה טעות כמובן”. וגרובר אמר שהטעות היחידה בקומה זה יואל עצמו, ושייכנס כבר לדירה במקום לעמוד כמו צמח בפתח. בדרך למטבח פרץ שוב בצחוק מתגלגל ורועם. מחדר פנימי עלה קול מאונפף של אישה: “אַלֶס אִין אוֹרדנוּנג?”
גרובר אמר שיָה-יָה.
“יש פרובלמה?”
“נַיין.”
הם נכנסו למטבח. גרובר שמט את זר הפרחים על אחד הכיסאות ליד השולחן. על כירת גז עמד סיר שמחציתו מלאה מים ובתוכם קופסת שימורי ויטה של ספגטי ברוטב עגבניות. גרובר הסתובב לעבר האורח, הצביע על הסיר המבעבע ופלט, “עכשיו אתה יודע מה זה ארוחה נורמלית.”
פתאום הופיעה בפתח אישה לבושה חלוק לילה מהודר בתסרוקת מטופחת, כאילו יצאה ברגע זה מתוך השבועון “ווֹג”.
היא שלפה מכיס החלוק חבילת סיגריות מון בלאן, הציתה אחת ונשפה עשן לעבר החלל. גרובר נאנח.
“תכירו: לוֹקי, יואל. לוקי האמא שלי, יואל לומד אתי באוניברסיטה משפטים.”
לוקי הסיגה את ראשה לאחור, נענעה קלות את סנטרה ואמדה את האורח כאילו היא שמאית רכב. החיוך שלה היה מהודק לשפתיים במקל כביסה. היא פנתה לגרובר ושאלה אותו דבר מה בגרמנית, וזה חייך קלות. אחר-כך פנתה אל יואל והזמינה אותו לסלון. הקול שלה היה חושני ועמוק. יואל חש מלוקק עד בחילה, כאילו מרח רוק לא רק על הנעליים שלו.
הם נכנסו לסלון ויואל נדרך ורחרח את השטח. כשהיה ילד התגלגל בפנימיות ובמשפחות אומנות ופיתח חושים מיוחדים כדי לשרוד. מזוויות עיניו הבחין בוויטרינה משוחה בלכה מבהיקה מבית ומחוץ. משני צדיה ריחפו זוג כרובי עץ שמנמנים, פניהם האחד אל אחיו, פרשו כנפיים וסוככו על דלתות זכוכית מעוטרת.
יואל היה מרותק לארון. במדף העליון היו מסודרים בקבוקי משקה - בעיקר קוניאק 777 , שנאפס וליקר שוקולד - וכוסות זכוכית וקריסטל בנפחים ובגדלים מגוּונים. האור נשבר בתוכם ונעכר.
במדף התחתון עמדו גתה ושילר, צפופים וכרוכים בכריכת עור חומה ועבה. שמותיהם היו מוטבעים על הכריכות באותיות זהב, ושיוו לספרים פנים חתומים. גתה ושילר שמורים היטב וארוזים בצלופן ובאריזה המקורית. גתה ושילר כפי שיצאו ממכבש הדפוס ולא נס ליחם.
לוקי שתקה. מארק הכין את המשקאות. יואל כחכח בגרונו וסיפר ללוקי שקרא בצבא את “ייסורי ורתר הצעיר”. זה היה שוֹק בשבילו. גתה נכנס מתחת לעורו. כמה היטיב לתאר את מצוקות נפשו. יואל דיבר ודיבר, אבל מהעבר האחר לא הגיעה תגובה.
לוקי תלתה בו עיניים מצועפות. היא נשענה לאחורי הכורסה, וחלוק הלילה נפתח מעט וחשף את הרגליים, שעליהן היתה גאוותה, רגליים של בלרינה. בברסלאו, העיר שלה, למדה ריקוד מאז היתה בת שלוש אצל מורה מדופלמת בסטודיו לריקודים.
הרגל שלה התנדנדה ושיחקה עם יואל מחבואים. הוא עקב אחר תנועת המטוטלת ודיבר בהתרגשות על מועקת החיים של ורתר הצעיר. שׂח בקול מלנכולי על אובדן הדרך והמשמעות של הגיבור הבדיוני, וגם שלו בעצם. וכבר עמד לפרוט את עצמו לפניהם, ולהתוודות, אבל אז שם לב שמארחיו תולים בו מבטים נדהמים.
גרובר האדים, חשק את שפתיו בחוזקה והתקשה לעצור את פרצי הצחוק שטלטלו את גופו. לוקי הביעה איפוק. היא איפרה את אפר הסיגריה במאפרת הקריסטל והתעניינה במשפחה שלו. מאיזה חלק בפולין באה המשפחה שלו, איפה נולדה אמא, ואיפה אבא, מה עשו שם ומה הם עושים פה, איזו שפה דיברו בבית - גרמנית או פולנית. היא מגיעה מברסלאו. “נה, כן.” אצלם בברסלאו דיברו כולם גרמנית. אפילו האוֹסט יוּדן. כולם השתייכו לאינטליגנציה וכולם קראו ספרים בגרמנית וראו תיאטרון גרמני. קולטורה אירופית. עם שיק. “נה, ברסלאו...” תעלות המים הרחבות והגשרים שאינם נגמרים, פינות הסתר בסבך, הזרימה השקטה והמהפנטת של פלגי מים. “נה, ברסלאו.” העיר שלה. מאיזה עיר בדיוק באה המשפחה שלו? היא חקרה אותו זמן רב חקירת שתי וערב. הוא סיפר שאבא שלו רופא נשים מפורסם בחיפה, עם דיפלומה מהארץ ומבית- הספר לרוקחות באוסטריה. לוקי אמרה, “אה, וינה! אוסטריה! חיפה.” יואל חייך. במובן מסוים דייק. אבא שלו היה רופא נשים כשם שהיה שגריר נודד של משרד החוץ, פרקליט צוואות או מתווך נדל”ן.
אבא שלו עובד בבית-חולים כרמל ובצד יש לו קליניקה פרטית ולקוחות מובחרות, קרם דה לה קרם. לוקי פרצה בצחוק ידידותי, רכנה מעט לעברו ובלב פתוח אמרה, “נה, כן. אוסטריה, וינה, אישׁ בּיטֶה דִישׁ, אני מבקשת... “ פניה התרככו ובעיניה זהרו פסגות הרים מושלגות. ואז פיזמה שיר ילדים בגרמנית בקול עמוק ודשן.
השלג הפשיר וזרם מעיניה. מארק הושיט לה ממחטה. לוקי התרוממה מכיסאה בחן ואספה את שולי חלוקה. מארק ויואל ריחפו סביבה עד שפרשה.
אחר-כך נכנסו לחדרו של גרובר. החדר הפרטי שלו היה ענקי.
כמעט דירת סוכנות. עמדו בו ספת עור עמוקה ומרווחת, שולחן סלון סגלגל, שטיח שעיר בגוני חום ואדום וכורסה גדולה. הוא היה שונה כל-כך מהחדר בבית שלו ומהחדרים בפנימיות. חדרי ילדותו היו צפופים ומגובבים, ודמו לתאי נוסעים באוניית מהגרים.
והיתה בחדרו של גרובר הספרייה. מקיר לקיר מלא ספרים.
המון, המון ספרים. היסטוריה ותולדות האמנות וביוגרפיות ומחזות וספרות ושירה וכל טוב הארץ. המדפים רעדו קצת מכובד הידע, מהעומס התרבותי, התנדנדו, אבל החזיקו מעמד. גרובר ניגש לפטפון והניח תקליט. “זה אינו בהכרח כך” מ”פוֹרגי ובס”. הם השתרעו על השטיח ושתו בירה נשר מבקבוקים חומים. גרובר שר בקולי קולות ויואל המהם אחריו. גרובר ניצח על השירה בזרועות מונפות ובתנועות רחבות. עיניו ניצתו.
השעות התארכו. הלילה חרק על רצועותיו כמו מחט על תקליט שרוט. גרובר השתרע על המיטה, פער את הלוע ונחר. יואל גרר את עצמו למטבח כדי לזרוק את בקבוקי הבירה הריקים, ואז ראה את זר הפרחים בפח האשפה.
באותו הערב נקבע הדפוס: מה שקשר בין שניהם הוא מה שהפריד - העלבון. מה שקרה בארוחה המשפחתית הראשונה שלהם, בערב “הספגטי ברוטב עגבניות”, חזר בארוחות רבות. כל אחד מהם ושק העלבונות שלו. מתחילת היכרותם היה לשניהם צורך כמעט קיומי בו. הצורך לעלוב והצורך להיעלב. כמו שני חתולי פרא רחרחו האחד אצל השני את מחוזות הפגיעוּת והיו מתכרבלים ומוצאים בהם מקלט חם מצינת החיים.
שניהם היו בנים למשפחות של פליטים. אבא של גרובר, אלפרד, הגיע לפלשתינה בשנות השלושים המוקדמות, בגל הגדול של פליטים ונרדפים ומאוימים שהתגלגל מגרמניה הנאצית. אביו של יואל היה ניצול שואה מדרגה רחוקה.
אלפרד היה סיפור הצלחה. הוא למד רוקחות באירופה, סיים בהצטיינות את הלימודים בבית-הספר הגבוה לרוקחות בווינה, ובפלשתינה פתח בית-מרקחת שבמשך שנים אחדות, ובניהולו הנמרץ, הפך לרשת צנועה אבל משגשגת. למרות ההצלחה הכלכלית, תחושת הנרדפות לא רפתה. בגרמניה נמנה עם המיעוט ובארץ החדשה נשאר חלק ממנו. בין שתי התחנות איבד את שפת אמו ועדיין לא מצא שפה או אֵם חדשות. הוא לא ישכח את ערב ה- 5 באוגוסט 34 , שעה שש ושבע דקות בדיוק. הוא ירד מהאונייה לחוף וחטף שפעת אזיאתית. צפירות, צעקות, שוטרים שמדברים בליל של עברית ויידיש, שיירת גמלים מונהגת בידי יהודי פולני קטן, חבוש מגבעת שחורה, שמדרבן את הגמלים בערבית. ולצדו חבורה פרועה של צעירים, נעולים ערדליים ולבושים חולצות רוסיות, שניהלו בקולי קולות, בהליכה מהירה, ויכוחים אידיאולוגיים על דת העבודה וגאולת האדם.
האוויר רתח ורחש דיבורים ויתושים, והשרה על עיר המפלט אווירה קודחת. פליטים שלבשו גם בעיצומו של הקיץ חליפות שקנו ברשת או-בה-גה וחולצות של אתא התרוצצו עם תיקים קטנים תחת זרועם ועשו עסקים בכל פינה: בבתי-קפה, באבטובוסים, בים - בכל מקום. ברחוב שבו התגורר היו שכנים מחליפים דברים בצעקות ממרפסת למרפסת. כלבים היו משוטטים חופשיים ברחובות, בלי רצועה, בלי מחסום, וחרבנו בכל מקום, נה! החום סגר עליו. באיירופה היתה צחות. ירוק היה ירוק, ולא צל חיוור של עצמו. הארץ היתה מכוסה ביערות. הוא עקר את עצמו מתוכה, למזלו. כל בני המשפחה האחרים, סוחרי עצים שהתגוררו באחוזה רחבה, נשארו שם ונגדעו. מַיין ליבֶּער גוֹט, הגעגועים לקרירות האיירופית היו מגירים זיעה. במולדת הישנה והקפואה חיפש חום, בארץ החדשה שיווע לפיסת צל. ימין ושמאל, רק חול וחול. שם חי עם המשפחה שלו בעמק גדול, באחוזה רחבה למרגלות הר, בצל יער שאת עציו היו מבראים ומשיטים ברפסודות במורד הנהר. פה שלטה רוח המדבר והאדמה היתה מכוסה בדבלולי קוצים וברקנים וצרובה משמש.
אלפרד נשאר עקור גם בארץ החדשה. בלי שורשים. הוא לא היה סוציאליסט או רוויזיוניסט. הוא לא היה חלוץ ולא היה מהפכן.
סוחר זעיר, אדם כבוי שהיגר לפלשתינה ונס על נפשו מפני המדורות שהציתו החלוצים והמהפכנים ובני הארץ החדשה במושבותיהם. רוח הזמן החדש פסחה עליו. בבחירות הצביע לציונים הכלליים. השם העיד על המצע ועל הבוחר: משהו כללי, לא מחייב, קליל וקליט. חבר משלם מסים, אבל לא עסקן. היה אוהד במפלגה קטנה שייצגה בעיקר את בני מעמדו: אנשים קטנים בעלי עסקים זעירים וחלומות קטנים.
מה היה שם ומה הפך להיות פה? מי היה ולמי התגלגל? בעצם היה לו קל יותר להגדיר את עצמו על-פי מה שאינו. הוא אינו עובד ואינו פעיל בהסתדרות - איזו מילה חדשה ומוזרה היא “פעיל”: הוא יודע מה זה פועל, אבל מאיפה צץ הפעיל? - אין לו פנקס אדום ואין לו פנקס של קופת חולים. סתם יהודי גלותי, אוסטרו-הונגרי, צ’כי, יקה פוץ, פליט, ליברל זעיר, סוחר זעיר.
בשתי מילים: יצור מגונה. הכול בו העיד על זרותו. בגרמניה רדפו אותו משום שהיה יהודי, בארץ החדשה רדפו אותו, בעיקר שר האוצר ומס הכנסה, משום שהיה בורגני.
אלפרד עשה חיל בעסקיו. מארק בנו, שגדל בבית אמיד, מעולם לא נופף בעושר, ופעמים רבות אפילו טרח לבטל את הפער הזה באוזניו של יואל ובאוזניים אחרות, אלא שמרוב ביטולים והכחשות אישש את קיומו. העושר בא לידי ביטוי לא רק בכסף, בנכסים ובכיסים מלאים. העושר בא לידי ביטוי גם בידע ובהשכלה. גרובר נסע לחוץ לארץ תשע פעמים, עשה סקי בשווייץ, ביקר במוזיאונים של פריס, קנה ערימות ספרים בפוֹיל’ס בסיטי של לונדון, שמע קונצרטים בברלין.
גרובר היה מה שכינו באותם ימים “בן למשפחה טובה”, כלומר משכילה, תרבותית ואמידה. מסלול חייו הותווה וסומן עבורו מרגע לידתו. כל חבריו היו בנים של. בנים של רופאים, של פקידי ממשלה בכירים, בעלי עסקים, עורכי דין ורואי חשבון. לבני הטובים היה גב תומך וארנק תומך וכל התומכים בעולם המזוין. מנקודת מבטם, החם והידידותי כלפי יואל, היה עצם הקשר אתו מעין תיקון חברתי.
פרויקט שיקומי, תרומה לשכבות המצוקה.
ובכל זאת, למרות ההבדלים הסוציו-אקונומיים, בשניהם קיננה ההרגשה שהם פליטים. במעגל החיצוני חשו נידחים מבחינה חברתית. נחיתות לעומת משפחות אחרות, מבני האצולה, מבני “העיימק”, צברים, מלח הארץ. שניהם התביישו בהוריהם והרחיקו אותם מן העולם שלהם. החביאו אותם מהחברים בבית-הספר, בתנועת הצופים. ההורים שלהם היו שארית הפליטה. הברָרָה. ההורים שלהם נמנו עם המשפחות הראשונות ביישוב שקיבלו פיצויים ורֶנטוֹת מגרמניה. הם קראו עיתונים לועזיים, או את “למתחיל”, העיתון בעברית קלה לעולים. רק אחרי שנים אחדות בארץ, כששדרגו את מעמדם מעולה חדש לוותיק, היו קונים את “הבוקר”, בגלל מאמרי המערכת שהיו תוקפים את הבולשוויקים האדומים, הגלויים והנסתרים, שכתבו ב”דבר”, “על המשמר” ו”למרחב”. בעל הטור האהוב עליהם היה אורי קיסרי מ”מעריב”, שכתב בסגנון מלנכולי ורומנטי, כלומר אירופי. “הארץ” העלה בהם זיכרונות והרהורים נוגים שלא יכלו להכיל על המולדת האבודה.
הלשון שלהם היתה שונה. הם אמרו אבטובוס במקום אוטובוס.
איזראל במקום ישראל. חצי שמונה במקום שבע וחצי. ותמיד ספרו - כסף, בני אדם או חפצים - אך ורק בשפת האם שלהם. הם דיברו עברית במבטא משונה ובשיבושי לשון. היו פליטים באורחות חייהם ובלשונם. הבנים שלהם היו מתאמנים מול מראות לבטא רי”ש גרונית מתגרגרת כמו משה חובב וראומה אלדר ברדיו. אלפרד היה נועל בקיץ סנדלים תנ”כיים אבל גורב גרביים לבנים. אביו של יואל היה נועל נעליים שחורות מצוחצחות והיה לובש חליפת שלושה חלקים, שושנה אדומה צמודה לדש המעיל. משניהם נדף ריחה של הזרות. הם היו “עולים”. מעולה לעולה, מחדש לוותיק.
עצם הקבלה שלהם בקרב בני המקום בקטגוריית ה”עולה” סימנה את גובה המקום שממנו באו.
ובמעגל הפנימי, בינם לבין עצמם, היתה התחושה שהם פליטים קשה יותר. פליטים בתוך עצמם. מארק, שהיה “בעל בית”, קנה את מעמדו בזכות ידע, שנינות, ברק, וכסף שהיה מרעיף על חבריו.
יואל לבש את קלסתרו של “הקרוב העני”, או בלשונה נוטפת הארס של לוקי, הפך את עצמו לטרמפיסט וטפיל שחי על חשבון אחרים. כשנפגשו בלימודי השנה הראשונה בפקולטה למשפטים כבר איבדו שניהם את מעט הכבוד שרחשו לעצמם.
כדרכו של עולם, גם משפחתו של גרובר אימצה את יואל לחיקה רק אחרי שהבטיחה את מעמדו הנחות. לעתים, כמו במקרה הזה, עצם האימוץ נועד לחזק את תומכותיה של המשפחה המאמצת, שסדקים רחבים ניבעו ביסודותיה. כאילו כניסתו של המאומץ לאורגניזם המשפחתי מחוללת תגובה נפשית המחזקת את המְאמצים יותר מאשר את המאומצים.
אחיו הבכור של מארק, לולק, שירת בצבא במסגרת הנח”ל, היה חבר גרעין של קיבוץ חדש שהוקם בערבה, על אם הדרך. הוא חזר מההיאחזות אדם אחר, עם רעיונות מוזרים על מהפכה עולמית וצדק חברתי. לפני הגיוס היה ברור לכולם שאחרי השחרור ילמד לולק רוקחות בבית-הספר לרפואה ויעבוד עם אלפרד ברשת. אבל לולק התמרד. הוא התנגד באופן עקרוני לרכוש פרטי ותיעב בכל לבו את מעמד בעלי ההון והמנצלים. הז’רגון שלו היה שאול ממאמרים מתלהמים בעיתון “קול העם”. במשפחה שלו קראו את עיתון “הבוקר”. לוקי, שלא הבינה אותו כל-כך, שאלה אם הוא קומוניסט, אם הוא אדום. לולק הודה באשמה. בגאווה, ומתוך סולידריות עם עמלי העולם. אלפרד ולוקי לקו בהלם. הם היו משוכנעים שלולק נדבק במחלה מסתורית בעת שירותו הצבאי.
אלפרד היה מכנה אותה בתיעוב “סוציאליזמוס”. לולק השתחרר מהצבא, אבל לא מהמחלה. בבית פרצו מריבות אידיאולוגיות.
לוקי גייסה את ידיד המשפחה, עורך הדין בלומברג, כדי להחזיר למוטב את הבן הסורר. בלומברג, שהתגייס לכל משימה שהטילה עליו לוקי, פירט באוזני לולק מה הוא עלול להפסיד אם לא יפסיק להיות אדום, מה יקבל אם ישוב מדרכו הרעה, מה מחכה לו ומה כלול ב”למוטב”. כלומר, מבחינה מטריאליסטית. כלומר, רשת בתי-המרקחת, והדירה במרכז העיר, ודירת הנופש בנהריה, ועוד ועוד. כלומר, כל החבילה. אבל הרבולוציונר החדש התעלם בבוז מחזונו של בלומברג ודבק בהשקפת עולמו התימהונית.
חודשים רבים היה הבית גיהינום. לבסוף עזב אותו לולק בטריקת דלת והצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר בצפון הארץ.
תגובת המשפחה היתה קשה, היא ניתקה את יחסיה עם השמוצניק.
אלפרד ולוקי נותרו עם ההבטחה הבאה. מארק היה הפיצוי וההבטחה. הוריו הפיקו את הלקח הפדגוגי מ”המחלה” של לולק.
אלפרד הנהיג בבית משטר נוקשה, כמעט פרוסי. מכות היו אמצעי חינוכי טוב ומקובל. כשהיה גרובר מביא את התעודות מבית- הספר היה אלפרד קורא תחילה בקול רם את הציונים שקיבל בנו במשמעת ובסדר וניקיון, ורק אחר-כך פונה לעיין בציוני המקצועות האחרים. לוקי נעשתה היסטרית. כל דבר שהיה קשור לעתידו של מארק היה מעורר בה דאגה. אם גרובר צייר ציורים על דלתות הארונות בבית, הם העידו על נטיות בוהמייניות מסוכנות. אם היו מגיעים לחדרו חברים, כולם ממשפחות טובות, והיו מוזגים משקאות חריפים מהבר שלה, והיו שומעים מוזיקה קולנית ומסואבת של מצעד הפזמונים, ראתה באלה פעולות רבולוציוניות ומעשים חתרניים. כשהיו נערות משתתפות בחגיגות הן נהפכו למסיבות פרועות ולאורגיות.
 



הספר נוסף לסל הקניות
להמשך רכישה
 
ספר חדש התווסף לסל הקניות שלך