בלי שום בעיות בשדה התעופה

הוא הגיע בבוקר, לאחר טיסת לילה, ללא כל קשיים בשדה התעופה. יותר נכון, הוא ציפה לקשיים רבים שלא התעוררו בסופו של דבר, כך שבעצם ניתן להגיד שלא היו בעיות.
הוויזה אושרה, הדרכון היה בתוקף עד קץ הימים, במטוס היו מעט אנשים. כיום מגיעים לכאן רק טיפשים, מתאבדים, שכירי חרב, סוחרי נשק או עיתונאים עם יותר צמא לתהילה מאשר תאים אפורים. בכל זאת, מעבר הגבול היה אטי. נוסע עתיר ניסיון בטיסות, אולי איש עסקים, מלמל לעצמו: בירוקרטים מהתחת.
היה צדק בדבריו. ידוע היה לכול שלא נותר דבר מהמדינה, שכבר לא הייתה מדינה אלא שטח, שטח של מוות, קרקע של ציד פראי וברוטלי - מדוע אפוא העמידו פנים כשומרים על הסדר? זו הייתה התחושה שהתקבלה מחלון השירות בגבול: פתח מקושקש, מקושט בערבסקות, בעיטורים ובשכלולים, שלא מוביל לשום מקום, כאילו אינו מודע לכך שהארמון שאליו נועדה הכניסה נמחה מעל פני האדמה. במובן מסוים, בישר מעבר הגבול על מה ששרר בצדו השני. להתראות, עולם החוץ. שלום לגיהינום שבפנים.
כשמצאו אצלו חצי־אוטומטי בתא המטען, התלהם איש העסקים:
מדוע אי־אפשר להכניס כלי־נשק? אי־אפשר להכניס כלי־נשק? זאת בדיחה, נכון?
השומרים היו עייפים, חסרי סבלנות וציניים.
אמצעי ביטחון, אדוני.
אמצעי ביטחון? זה כמו לאסור על הכנסת נעלי עקב למועדון ריקודים!
אלה הנהלים, אדוני.
תראה, יש לי רישיון לאחזקת נשק. יש לי אפילו רישיון להרוג! אתם בטח צוחקים עליי.
אנחנו רק ממלאים פקודות, אדוני.
בירוקרטים מהתחת!
אין צורך להשתמש בשפה כזו, אדוני.
אין צורך? קוף קטן, אני אראה לך איזה צו...
בבקשה התלווה אלינו, אדוני.
מה יעשו לאדם כשאיש אינו מבחין? ירביצו לו? יבהירו לו שאי־אפשר להעליב את הרשויות מבלי להיענש? או שרק יעשו לו חיים קשים, יעשו לו טיפול בשעמום, יתנו לו לחכות שעות בתא סגור, בלי מקלחת אפילו, ויעלו אותו על המטוס הראשון בחזרה לציוויליזציה? סביר יותר שיחרימו לו את הנשק ויתנו לו ללכת בשקט. המדינה זקוקה למטבע זר ואפילו חבורה של פסיכופתים במדים לא תהרוג את האווזה שמטילה ביצי זהב.
ביציאה, אור לבן בוהק, אבק, שממה יבשה עם שרידי שלוליות בוץ, מכתשים שנוצרו מעקבות רגליו של זוחל ענקי כלשהו. מה שהיה בלתי־סביר, לא נראה בלתי־אפשרי: בעלון הפרסום היה תיאור ציורי של פולקלור מקומי - נראה שהיו דיווחים (קשה לקבוע עד כמה אמינים היו) על קיומה, זה כמה שנים, של מפלצת מסוג זה. מתקפות בלתי־מוסברות, אנשים שנעלמו, עקבות מסתוריות. אמת או בדיה, היה זה סיפור טוב. היו שתי תאוריות: האחת על מוטציה שהביאה לתחיית אחד מהדינוזאורים שנכחדו לאחר שנים של שילוב מתמשך בין קרינה לכימיקלים; השנייה, פואטית יותר, עסקה במפלצת שתמיד שכנה כאן ופשוט הייתה בתרדמת חורף של קצת יותר משנה אחת - פי 65 מיליון יותר.
טוב, מבחינה הגיונית, חוסר הוודאות לגבי קיומו של יצור כזה, לא הייתה בו הוכחה לאי־קיומו. את אותו היגיון אפשר ליישם גם לגבי קיומו או אי־קיומו של נשק להשמדה המונית, או שלא היו כאן היכולות שקיימות במקומות אחרים? יהיה זה אי־צדק משווע להבחין היררכית בין גני־העדן השונים של הכאוס.
מצד שני, החיים לא צודקים.

*

לא היה לו קשה לתפוס מונית. גם לא היה צורך להתמקח, לפי העיקרון שרק נהג טיפש במיוחד ינסה לתקוע מחיר יקר באופן שערורייתי לעומת המתחרים. לא שזה היה חשוב - היה לו כסף. גם כשהוא בדרכו למות, הוא לא הולך לשום מקום בלי כסף. הכסף, מה שנשאר ממנו, נועד לבילויים בשל הגידול המתמשך בעלויות המחיה, אלא אם משקיעים אותו במניות בטוחות: דלק, מזון, ננו־טכנולוגיה.
האינפלציה - מכה עולמית. אפילו במדינות נורמליות החיים מתנהלים דרך עיני המוות. מעניין, אם כן, לדעת כמה מוות יהיה כאן בשטח הזה. ליפי הנפש לא נמאס לשוב ולטעון שהשטח הזה הוא מיקרוקוסמוס שבו כל הערכים הפוכים, אך הם לא מתפטרים בשל כך, אולי רק מתפקידם כיפי־נפש. אם לחיים יש ערך פחוּת או אפסי, אז אולי המוות שווה יותר מערכו הרגיל. הוא היה מוכן לשלם מה שנדרש.
שני טורים של טנקים נראו משני צדי הכביש, תותחי 120 מ"מ המכוונים כלפי מעלה (כמו חרבות מצופות בפלדה) ומבטיחים שאף אחת מהדרכים לשדה התעופה או לעיר לא תיפול בידי המורדים.
אתה רואה איך הממשלה שלנו גאה בביטחון שלה, אדוני?
לא היה ברור אם נשמעה נימה צינית בקולו של הנהג.
אני רואה, אמר הנוסע.
לא שהמורדים הלאומנים יעשו משהו, המשיך הנהג. זה בניגוד לאינטרס שלהם.
והסביר מה שהנוסע כבר ידע במקרה: שרבות מהכנופיות האלה מתקיימות דווקא מחטיפת תיירים. אם שדה התעופה יפסיק לתפקד, הן יפסידו את אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם.
לנוסע לא היה מושג אם הייתה זו מונית מוסדרת, רשמית, או לא. הוא עדיין לא הכיר את המוניות כאן; בצבע, בריח, בסימנים החיצוניים, אם היה בהן מונה או שפשוט ספרו קילומטרים. סביר יותר שהייתה זו מונית פיראטית - אחת מהמכוניות הפרטיות שמישהו הפך למונית ולו לשם טבילת האש של התייר. עם זאת, הניסיון לימד אותו שככל שהממשלה הייתה חלשה, כך גדל הפיתוי לשלוט בכל דבר.
אם ירצה האדון, אוכל לעמוד לשירותו בימים הקרובים. בזול, אדון, בזול. אקח אותו לאן שירצה. לראות את הארץ היפה שלנו.
אחשוב על זה, השיב הנוסע.
הנהג בחן אותו במראה המלוכלכת.
אדוני אמריקני?
לא.
הנהג שתק וחיכה, כאילו שאלה זו מיצתה את כל האפשרויות.
לאחר כמה רגעים, נאנח הנוסע ושיקר:
שוויצרי.
בקולו של הנהג נשמעה הקלה:
אה, שווייץ. מדינה יפה. לא שאני מכיר. אבל כמו שאני מבין, מדינה יפה. הרים ומנהרות ושלג, לא? ונייטרלית, לא?
הנוסע הסכים:
כן, נייטרלית.
הנהג אישר:
זה טוב. נייטרלית זה טוב. ויש שם לאדון?
הנוסע הביט הצדה. הם חצו מעין מדבר מלוכלך, בצבע אגוז, בתים לסירוגין, אוהלים בעיקר, כמה אנשים משוטטים עם צרורות על ראשיהם, אחרים פשוט עומדים וצופים בחיים עוברים לידם. רועה, גבוה ושדוף, עירום כמעט, מטה בידו, עם עדר מטונף. ופגרים רבים, חלקם של כלי רכב. שרידים חרוכים של טנקים, ג'יפים, רכבי שטח, משאיות, מכוניות פרטיות, אפילו מסוקים. בית קברות של כלי מתכת מפוחמים, פחמן שלא נראה שיצאו ממנו יהלומים.
מה הפריע לו לומר את השם? מה החשיבות של שם זה או אחר בשיחה בין זרים? יכול היה לומר את האמת ללא חשש. אבל יכול היה גם להמשיך לשקר. כמו הגיבור היווני ההוא, אודיסאוס. שיקר בלי בעיה, אודיסאוס היקר. הקיקלופ שאל אותו לשמו, והוא ענה: שמי הוא אַפֶחָד. כשהתלונן היצור בפני אביו על מה שעשה היווני - עקר את עינו האחת - שאל פוסידון הכועס: מי העז לעשות זאת? והיצור הנלעג השיב: אַפֶחָד, אבא, אַפֶחָד עשה את זה.
אַפֶחָד, אודיסאוס... שניהם שמות טובים. ואיזה שם אחר מלבדם יכול היה להיות לו?
אה, כן, ברור. כמובן.
גְּרֶג,* שיקר, שמי הוא גְּרֶג.
[* מילולית: יווני. (המתרגמת)]
גֶּרֶג?
פשוט גְּרֶג.
גֶּרֶג. שם טוב. אני אָמָדוּ, לשירותך.
נעים מאוד, אמדו.
נעים מאוד, אדון גֶּרֶג. העונג כולו שלי.
אמדו דיבר אנגלית, דווקא לא רע. כאן, אמרו לו בסוכנות הנסיעות, כולם מדברים אנגלית. זו הייתה מעין שפה שנייה. לפעמים שלישית או רביעית, אבל דיברו אנגלית.
לאנשים עניים, כך נראה, יש כישרון לשפות. תכונה גנטית, או תוצאה של צורך פרקטי. גם גרג לא דיבר אנגלית כשפת אם. אך הוא הזדעזע, ממש הזדעזע, כשאף אחד לא דיבר אנגלית, או אפילו הינדית או מנדרינית. כאן, תודה לאל, זו לא בעיה. לפחות חלק מהאנשים מדברים אנגלית. תודה, אלוהים שלי, גרג כמעט חש צורך לומר, שוּקְרַן, גְּרַסִיאָס, שְׁיֶה שְׁיֶה, פִיל דָנְקֶה, דַאנְיָאוַאד, סְפָּסִיבָה, גָ'קוּג'וּ, סַלָמָט פּוֹ, על כך שמישהו במקום שכוח האל הזה מדבר אנגלית.
שכיר חרב, אדון גֶּרֶג?
אמדו אמנם לא היה נהג מוצלח במיוחד, אך אי־אפשר לומר שלא היה עיקש. אולי שווה לשכור אותו לכמה ימים. כמו נישואי נוחות. עד שהמוות יפריד בינינו.
לא.
איש עסקים?
לא.
אמדו הביט בעין אחת על הכביש, ובשנייה על הנוסע שלו. עינו השמאלית התקבעה על הלובן המאובק שהיה העולם שמחוץ למכונית; העין הימנית התמקדה במראה האחורית. נראה שוויתר, המסכן לא היה יכול לנחש את מקצועו של הנוסע הנכבד.
לא, ניסיון אחד אחרון:
מהאו"ם?
גרג החליט להסיר את מעטה המסתורין מעל מה שלא היה מסתורי כלל:
תייר.
אה! לא תהיה זו הגזמה אם נאמר שאורו עיניו של אמדו.
אך נראה שגרג לא הבין את המבט, משום ששב ואמר:
כן, תייר.
אמדו צחק והנוסע הופתע לגלות שכל שיניו עדיין במקומן. הוא בטח צעיר יותר מכפי שנראה. בעצם, עכשיו משהביט בו כראוי, הוא באמת היה צעיר יותר מכפי שנראה. לא בשנות הארבעים או אפילו שנות השלושים לחייו, אלא בשנות העשרים. אולי אפילו השפם היה מזויף. סימן טוב. סימן טוב מאוד.
אמדו הנהן מבלי להפסיק לצחוק:
תייר? הבנתי. תייר. ברוך הבא לארצנו הצנועה, גֶּרֶג התייר!