בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק.
מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. אני מצליחה לשמוע בקול שיש לו הרבה מה להגיד, רק שעדיין אסור לו. צנזורה. הבשר משחים ויורד מהאש. מאליהם מושלכים למחבת הבצל והגזר. הידיים עובדות, והראש לא שם. הוא מתמקד במשפחות שאו-טו-טו יקבלו את הבשורה המרה. רגע. אס-אמ-אס לאודי. רק בלי פאניקה. כמה שהוא שונא פאניקה. אז אני מספרת לו כמה כל הבית מתרגש לקראת בואו, מספרת שאני מכינה לו אוכל טוב, ושוב מזכירה שאני וכל החיות מחכות לו בבית בכליון עיניים.
בדרך כלל זה היה מזכה אותי בתשובה. אודי תמיד היה מתקשר ומודיע שהוא בסדר. היה משתדל לעשות זאת לפני שהודיעו ברדיו. בחור אחראי ביותר האודי הזה שלי
אבל עכשיו שתיקה.''
ב-12 ביולי 2006, בשמונה בבוקר, התהפכו חייה של קרנית גולדווסר. מסטודנטית אלמונית בטכניון, שקמה לעוד בוקר וציפתה בשלווה לשובו של בעלה מהמילואים, היא הפכה לאשת החייל החטוף אודי גולדווסר.
הדרך אליך הוא תיעוד אמיץ וכן של אישה שהבטיחה לבעלה להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה בציפורניים כדי לעמוד בהבטחתה. הספר משחזר את מאבקן הנחוש של אישה אוהבת ומשפחה מסורה להשיב הביתה את הבן האובד. במבט מפוכח,  ישיר וללא שמץ של העמדת פנים, מספרת קרנית איך זה באמת עובד מאחורי הקלעים, איך נראית ההתנהלות היומיומית של מאבק כזה בבית פנימה, מה באמת קורה אחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות, ולמה היה כל כך חשוב להתרוצץ בטירוף בין ראש הממשלה לאפיפיור, בין הילרי קלינטון לאחמדינג'אד.
בשפה קולחת ומלאת חיות מתארת קרנית גולדווסר את ההתמודדות עם שנתיים מייסרות, שבהן אין למדינה כולה, למשפחה שלמה ולאישה אחת אלא לגשש באפלה,  ללקט רמז אחר רמז, כדי לנסות ולהרכיב תמונה שאין שחורה ממנה. ומבעד למילים הולך ונטווה סיפור האהבה העצוב של קרנית ואודי.