מירה, לשעבר נורמה, היא גרמנייה לא-יהודייה. בעלה נחמיה היה חייל בצבא האדום שכבש את גרמניה במלחמת-העולם השנייה. הוא פגש את מירה באיטליה, כשהסתפחה ליהודיות ניצולות, המובלות לארץ-ישראל. שישה בנים מיהרה מירה ללדת, כמעט בלי רווח ביניהם – ילדה אותם לנחמיה? לעם היהודי? לעצמה, כדי לנסות למחוק את "המוות ההוא" שהביאה מרחובות גרמניה ודוגר בנפשה? (מאות-אלפי נשים גרמניות נאנסו על-ידי המנצחים בארבעים-ושמונה השעות הראשונות.) כך או כך, היא ממדרת את הילדים מנחמיה, או אולי הוא שמנוכר אליהם.
בנם-בכורם זוהר נהרג בן תשע-עשרה, בשירותו הצבאי. מכאן ואילך הכל משתנה. ביישוב הגובל במסלולי-ההמראה של נמל-התעופה ממתינים שניהם, שנים ארוכות, גב אל גב, כל אחד לנפשו, מסוגרים בשתיקותיהם.
כל אחד מהם מנסה לרמות את המוות ולהיאחז בחיים, אך בדרך המנוגדת קוטבית לזו של האחר, אולי רק לכאורה. הסיפור זורם ומתפתל בהיצמדות לזרימת תודעותיהם, שמסירתן בתנופה, בניואנסים ובמטאפורות לא-צפויים, היא מקור כוחו הסוחף של הרומאן. למרות החומרים האפלים, נפרשת לפנינו ומתוארת בעברית קדחתנית פיסת חיים מלאה חיוניות.
הריאליזם הנוקב של הדמויות הראשיות מלווה בספר בססגוניות הגרוטסקית של שלל הדמויות מן היישוב. בעלילות-המשנה שלהן שבים ונארגים הנושאים של הספר באקלים של הפוגה-קומית. וגם כלבה שותקת וחכמה מלווה אותנו.
"סיום מבריק", "מעשה ספרותי של חילול קודש", "שילוב יעיל ומורכב של כאב והומור"
עמרי הרצוג, הארץ