לפחות היית מת בצורה מסודרת

דגים

היה נפלא. פשוט נפלא. אכלנו דגים והיה פשוט נפלא. אצלנו בארוחות של יום שישי תמיד נפלא אבל אתמול היה במיוחד נפלא. כל המשפחה התייצבה. רותי, שושה, ליבה, רונה, רמה, יפה, שולה, דוגית, אברהם, שגית. נפלא. פשוט נפלא. שמחה וצהלה. רותי חילקה את הדגים, יפה חילקה את הבשר, שולה הניחה את הצלחות וכולם התחילו לאכול. פילה, אווז, קבב, שישליק, מלוואח, סטייק, שיפוד, כבד, בשר, כתף, שוק, וסלט. סלט ירקות, סלט חצילים, סלט עגבניות, סלט יווני, סלט צרפתי, סלט תורכי, סלט איטלקי, סלט ספרדי, סלט בולונז ויין. כן. יין. אצלנו בארוחות של יום שישי אנחנו לא מוותרים על יין. וגם דגים. ובאמצע סלט. כמובן. איך אפשר בלי סלט. סלט ירקות, סלט זיתים, סלט חצילים, סלט עגבניות, סלט צרפתי, סלט יווני, סלט אנגלי, סלט ספרדי, סלט יווני, סלט בולונז, ויין. ודגים. כן. אצלנו במשפחה הכול מתחלק למנה ראשונה, מנה שנייה, ומנה אחרונה. בין לבין אפשר לדבר. על פוליטיקה, תרבות, גיאוגרפיה, היסטוריה, אמנות, ספרות. ובאמצע סלט. כמובן. בלי סלט? סלט זיתים, סלט ירקות, סלט יווני, סלט תורכי, סלט ספרדי, סלט איטלקי, סלט חצילים, דגים, ויין. ואחרי המנות באות החידות. אברהם חד לנו חידות, שולה מלמדת אותנו שירים ורמה מספרת דגים. לא. איך היא יכולה לספר דגים? מה, היא עושה להם תספורת? עושה להם זימים? מורידה להם שפם? מורחת להם איפור על הפנים? רמה מספרת סיפורים, לא דגים. רותי עושה דגים ואברהם חד לנו חידות ואני עושה יין. לא. איך אני יכולה לעשות יין? מה, אני יקב? אני קונה יין. לכל אחד במשפחה שלנו יש תפקיד. אני קונה יין, רותי עושה דגים, אברהם חד לנו חידות, שולה מלמדת אותנו שירים ורמה מספרת סיפורים. לא דגים. זהו. את הדגים עושה רותי. וגם בעלי עושה דגים לפעמים. כשהוא לא נותן מכות לסוסים. הוא חותך אותם דק דק דק עד שהם נעלבים ומפסיקים לנשום. לא הסוסים. הדגים. ואתמול הוא טיגן אותם כל-כך טעים. נפלא. פשוט נפלא. כל-כך הרבה דיברנו. רומו של עולם. רומו של עולם. אצלנו בארוחות של יום שישי בערב יש שמאלנים, ימנים, ערבים, דתיים, עקרבים, שורים, קשתים, תאומים, גדיים, וגם דגים. לא. איך דגים, במשפחה שלנו אין דגים. למה כל הזמן דגים. אנחנו רק אוכלים דגים. אנחנו לא דגים. דגים יש בים. אנחנו רק אנשים שאוכלים דגים ובחצות תמיד דופקים לנו בדלת שניים-שלושה פליטים מעזה. אבל אנחנו לא אוכלים אותם. אנחנו מארחים אותם מאוד יפה. נורא מסכנים. צריך לכבד אותם, אני חושבת. גם את אלה שגרים מחוץ לקו הירוק. גם אותם צריך לכבד. גם את אלה שגרים מחוץ לקו הסגול וגם את אלה שגרים בשבר הסורי-אפריקני. אלה הכי מסכנים. במשפחה שלנו אנחנו דוגלים בשוויון וגם ברוסים. וגם בדגים. אין משפחה כמונו. לא היתה ולא תהיה. אף ארוחה אני לא מחמיצה. גם אם אני חולה אני באה. בארבעים מעלות חום אני באה. גם אם אני לא נמצאת, אני באה. אני חולה על המשפחה שלי. אף פעם לא תראו אותנו רבים. מי שרוצה בשר, אוכל בשר, מי שרוצה סלט, אוכל גם בשר. אנחנו גם צמחונים וגם שמאלנים וגם ימנים וגם טבעונים. הכול אצלנו דמוקרטי. מי שדג דג, מי שסלט סלט. אני לא דג ולא סלט. אני יין. הרבה יין. גם בעלי יין. מלך היין. כל-כך הרבה הוא שתה אתמול. כל-כך מקסים הוא היה. כל הערב הוא ישב ואמר לי, את יפה, את יפה, את דומה לסוס-ים. ובכל פעם שהוא נתן לי מכה בגב נפלה לי סתימה מהפה. ישר לצלחת. נפלא. פשוט נפלא. אצלנו מקבלים את הכול. אין אצלנו סתימת פיות. אנחנו משפחה אחת, עם אחד, שפה אחת, כרומוזום אחד. ומי שחושב אחרת, עושים ממנו סלט. לא מייד. אבל אחר-כך. יותר מאוחר. עם הדגים.

אנה

אני אנה. עוד מעט אני מתה. אני חולת לב, ריאות, ויש לי פוטנציאל לסרטן. והכול בגלל הבדידות. אין לי חבר, אין לי חתן. כל היום אני מסתובבת ברחובות ומחפשת חתן. מחפשת ומחפשת, לא מוצאת ולא מוצאת, הולכת במדרכות, יורדת לכבישים, עולה על אוניות, מטפסת על גשרים, קובעת פגישות, מודדת שמלות, מסתכלת על מראות, שוטפת רצפות, איפה לא הייתי, מה לא עשיתי, היכן לא בדקתי. בפחי האשפה, במקלטים של העירייה, אין קיוסק שלא הייתי. אין מונית שלא דפקתי. נמאס לי. נמאס לי. רוצה למות. לפני שלושים-ושמונה שנים נולדתי בעיירה ענייה וקטנה בקווקז. לא היו לנו מים, לא היה לנו חשמל. אכלנו רק רגליים של נמלים. הכול התחיל שם. נולדתי שם לבד ואני אמות פה לבד. לא היה לי חבר, מעולם לא היה לי חבר. אני תקועה. כלומר מזדיינת. אלוהים תקע אותי באמצע החיים בלי אוויר, בלי חשמל, בלי מים, בלי חבר. כל הזמן אני חושבת איך לעשות מזה כסף. אנשים לא מאמינים לי כשאני מספרת על ילדותי בקווקז. בעיקר אמא שלי לא מאמינה לי. היא טוענת שאני בכלל בת שלושים ושנולדתי בתל-אביב. ברחוב בוגרשוב. כל הזמן אנחנו רבות על זה. אולי היא צודקת. אולי אני צודקת. הורס אותי לחשוב שלא היה לי שכל כשנולדתי. אם היה לי שכל הייתי מקליטה את הכול. היתה לי הוכחה. הייתי שוכרת עורך-דין, או נעשית עורכת-דין בעצמי. קשה לי מאוד, וזה ככה מאז שהייתי קטנה, לקבל את זה שיש פרטים בביוגרפיה שלי שהם חסרים. בדרך כלל אין פרטים שאני לא זוכרת. אין לי חורים בביוגרפיה. הכול אצלי סתום. סתומה בלחץ. וזה מרוב איי.קיו. כל הראש שלי מלא באיי.קיו. מאתים-חמישים איי.קיו. שלא מובילים לשום דבר ובטח שלא לחתונה, כי מי ירצה להתחתן עם אשה חכמה כמוני. לשווא. לשווא אני עומדת פה עכשיו, קופאת מקור, מחכה לאיש שאולי הוא מת ואולי הוא טיפש. תשובה. אני רוצה תשובה. למה אני עושה את זה. עוד פגישה ועוד פגישה, עומדת כמו טרלללה ליד קולנוע רב-חן בתל-אביב, מחכה ומחכה, לא מתלוננת, לא בוכה, כל הערב מחכה, אלא שהפעם זה הסוף. אם בעשר דקות הקרובות הבחור לא מגיע, אני הולכת אליו הביתה ורוצחת אותו. כמה אפשר לשחק בי. כמה. אני אשה חולה. בודדה. נולדתי לפני שלושים-ושמונה שנה. יש לי פוטנציאל לסרטן. אני רווקה. כמה. כמה אפשר. אני מגיעה לכל פגישה בזמן, אני לא מאחרת, אני אשה טובה. מתלבשת, מתאפרת, מתכוננת. כמה אפשר עוד להיות מושפלת. כמה. עוד בחור, ועוד בחור, ועוד ערב, ועוד פגישה, ואף אחד לא בא. די. זהו. מספיק. גם לי יש גבולות. אני לא מחכה אפילו דקה אחת יותר. נמאס לי. אני מוכנה להתפשר על חצות וזהו. חצות ודקה. חצות ושתי דקות וזהו. גג שתיים בלילה. לא מגיע - מוות. גמרנו. ארבעים. בארבעים פונקט אני יוצאת מהמשחק. עושה ילד בעצמי. שש. שש בבוקר. לא. שחר. לא מגיע טרם-שחר, עולה על הסוס הראשון שאני רואה, רוכבת עד כלבו שלום, מטפסת לגג וקופצת לים. שוחה עד אילת. חוצה את ים-סוף. כל הזמן שוחה ולא מפסיקה, יוון, טורקיה, צרפת. כל החיים שוחה. עד המוות שוחה, אבל בפעם הבאה, כשאוולד מחדש אני כבר אראה לכל הגברים מאיפה משתין הדג.